מהם דמי הנזק שיש להשית על רמאי שהעיד כי בעל גירש את אשתו?

17/07/2011 בשעה 18:01 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מהם דמי הנזק שיש להשית על רמאי שהעיד כי בעל גירש את אשתו?
תגים:

‬עדות שקר היא, כנראה, אחת הצורות הבזויות של הרמייה. השקר עצמו אופייני לאדם וליצורים החיים מדרך הטבע, ונתברר במחקרים רבים שנערכו עד כה, כי אפילו ילדים בגיל הרך מלהטטים בשקרים מורכבים מכפי שהאמינו בעבר שלכך יהיו מסוגלים. לעומת זאת, עדות שקר היא הפרת חוק, ואין לה כל קשר לביולוגיה האנושית. כמו כן, בניגוד לדעה הרווחת, הציווי "אל תשקר" אינו נמצא כלל בעשרת הדברות, והתורה מדברת על עדות שקר בלבד: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יב).

אם עדות שקר אסורה על פי החוק המקראי, אז מהו העונש שיש להטיל על העבריין?

הריהו: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני כהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמן לעשות לאחיו, וביערת הרע מקרבך" (דברים יט, טז-יט).

המקרא קובע שייגזר על עדי השקר אותו גזר הדין שהיה אמור להתבצע נגד האדם עליו העידו, לולא התברר ששיקרו בעדותם. כלומר, אם משה ויצחק מעידים עדות שקר כי אבנר ביצע עבירה שעונשה מוות, אזי אם תתגלה תרמיתם, משה ויצחק יוצאו להורג. ואם בגין העבירה שבדו מכזב ליבם, מוטל על אבנר לשלם אלף ככרות כסף, אזי משה ויצחק יהיו מחויבים לשלם אותו הסכום בדיוק כשתיחשף מזימתם.

ברם, ישנם מקרים מסוימים אשר בהם לא ברור כיצד יש להחיל את העונש המדובר. למשל, לבית הדין מגיע אדם ומעיד כי קרובתו אשר היתה נשואה לפלוני, גורשה מביתו של זה, אך הלה לא שילם לה עדיין את דמי הכתובה כנדרש ממנו בדין. ואותה אשה נמצאת בחוץ לארץ בשל נסיבות בלתי ידועות.

אם הדיין יקבל את דברי העד, הוא יחייב את פלוני לשלם לאשה או לבאי כוחה את דמי כתובתה, ובכך יגרע ממון בלתי מבוטל מהונו של פלוני. אבל מה אם יתברר כי האיש שיקר, ופלוני עודנו נשוי לאשה? האם יהא על עד השקר לשלם קנס בגובה דמי הכתובה?

לכאורה, כך מצווה החוק המקראי. אלא שבמשנה מוצאים אנו פירוש מורחב של החוק:

מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה, והלוא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה, יירשנה בעלה (מסכת מכות פרק א).

דהיינו, אנשים מעידים כי פלוני גירש את אשתו, אף שלא עשה כך, והם מוסיפים ואומרים כי גם לא נתן לה את דמי כתובתה, אולם עדותם נתגלתה כשקרית. בבואנו להעניש את עדי השקר, אין לחייבם מיד בסך כל דמי הכתובה, אלא יש לקחת בחשבון מהו הנזק הכספי שהיה נגרם לבעל. מתברר שנזקו אינו מחויב להיות שווה לסך כל דמי הכתובה, ולמה?

מפני שיתכן וממילא יצטרך פלוני לשלם לאשתו את דמי כתובתה, עקב גירושין עתידיים שאינם קשורים לעדים, או בגלל שימות לפניה, ובמקרים שכאלה אינו מפסיד דבר בגלל כזב הזולת. רק אם תמות לפניו האשה, ייפטר הבעל מעול תשלום דמי הכתובה.

לפיכך, סך כל דמי הכתובה גבוה משוויה האמיתי, ואת עדי השקר יש לחייב רק בסכום ערכה הסחיר של הכתובה, אחרי אומדנה בשוק.

ואכן, אפשר למכור ולקנות כתובה, כמו ניירות ערך אחרים. אם אשה מוכרת את הכתובה שלה לאדם שלישי, אזי הקונה נותן לה סכום כסף עכשיו, ובתמורה הוא מקבל את זכויותיה. אם הבעל יגרש אותה או ימות לפניה, יקבל הרוכש את הסכום הנקוב בכתובה. ואם האשה תמות לפני הבעל, הרוכש לא יקבל כלום. כמו כן, הרוכש יכול למכור את הכתובה לאדם רביעי, וכן הלאה.

לאחר שהבינונו את פרשנות המשנה לחוק המקראי, באה הגמרא וסיבכה אותה במידה ניכרת: כיצד שמין, אמר רב חסדא בבעל, רב נתן בר אושעיא אומר באשה, אמר רב פפא באשה ובכתובתה (דף ג,א גמרא).

דהיינו, את שווי הכתובה אין השמאי יאמוד לפי מחירה בשוק, אלא יקבע אותה על פי הערכת הבעל, לפי רב חסדא. או על פי הערכת האשה, לפי רב נתן, ומחרה-מחזיק אחריו רב פפא.

שווי הכתובה שלפיו יושת הקנס על עדי השקר, ייקבע, אפוא, על פי הערכה סובייקטיבית לחלוטין, ולא על פי אומדן אובייקטיבי במידה רבה ככל האפשר. הדעות חלוקות רק לגבי זהותו של מעריך שווי הכתובה, האם יהא זה הבעל או האם תהא זו האשה. אבל, אין מחלוקת בין רב חסדא ובין רב נתן כי הערכת האשה את שווי הכתובה שלה שונה מהערכת בעלה.

על מנת להבין את המושג 'ערך סובייקטיבי' בכלכלה, נדרשים אנו להבהיר גם שלושה מושגים כלכליים אחרים החשובים לענייננו: נכס בר-סיכון, ערך אקטוארי ושנאת סיכון.

א. נכס בר-סיכון הינו נייר-ערך שתשואתו מוטלת בספק: כתובה, מניה, כרטיס פיס או לוטו וכיו"ב. תשואה של נכס בר-סיכון הינה הסכום שמקבל בעל הנכס כאשר הספק נעלם. לדוגמא, התשואה של כתובה שלא נמכרה היא הסכום הנקוב בה אם הבעל מגרש את אשתו או מת לפניה, ואפס – אם האשה מתה לפניו.

ב. הערך האקטוארי של נכס בר-סיכון הוא ממוצע משוקלל של התשואות האפשריות, כאשר המשקל של כל תשואה הוא הסיכוי שאותה תשואה תתקבל. לדוגמא, כתובה שנותנת תשואה של 200 אלף שקלים בסיכוי של 50%, ובסיכוי של 50% נותנת תשואה של 0. הערך האקטוארי של נכס בר-סיכון זה הוא:

100 = 0 • ½ • + 200 • ½.

ג. הערך הסובייקטיבי של נכס בר-סיכון תלוי באדם שמעריך את הנכס. עבור אדם מסוים זהו סכום הכסף שלא משנה לדידו אם יקבלו, או אם יקבל את הנכס. אדם נקרא שונא סיכון אם עבורו הערך הסובייקטיבי של כל נכס בר-סיכון הינו נמוך מערכו האקטוארי.

לדוגמא, אם אשה היא שונאת סיכון במידה מתונה, ערך הכתובה לדידה יכול להיות 80 אלף שקלים. במקרה זה, אם מציעים לה לבחור בין 81 אלף שקלים לבין המתנה למימוש/אי-מימוש הכתובה, אז היא תעדיף 81 אלף שקלים, ואם מציעים לה לבחור בין 79 אלף שקלים לבין הכתובה, אז הוא תעדיף את הכתובה. אם היא שונאת סיכון במידה יותר חריפה, אז הערך הסובייקטיבי יכול להיות 50 אלף, או אף פחות.

לעומת זאת, אם אשה אוהבת סיכון, כמו מפריחי יונים (כל אחד מניח את היונה שלו על הארץ וממתינים מי תעופף ראשונה – סנהדרין כד, ב) או משחקת ברולטת ארנבונים (מניחים ארנבון בין כמה קופסאות ממוספרות וממתינים לראות לאיזו מהן יכנס – Roger Vailland, Jules Dassin), או אז הערך הסובייקטיבי יכול להיות 120 אלף או אף יותר.

בני אדם הם מטבעם שונאי סיכון. תוכלו לבדוק זאת בעצמכם. נניח כי מישהו מציע לכם 800 שקלים מיד או 2000 שקלים בוודאות של 50% (עליכם לבחור מספר זוגי/אי-זוגי בהטלת קוביה), מה תעשו? רוב הבריות מעדיפות לקבל 800 שקלים במתנה בו במקום. ואם שופט שהכריע את דינכם בעבירת תעבורה מציע לכם לשלם קנס בן 4000 שקלים מיד או לשלם 10000 שקלים בוודאות של 50%, מה תעשו?

נניח שהסכום הנקוב בכתובה הוא 200 אלף שקלים, וכי הסיכוי שבעל יגרש את אשתו או ימות לפניה הוא 50%, אזי הערך האקטוארי של הכתובה הוא 100 אלף שקלים. אם האשה שונאת סיכון, היא לא תמתין עד שבעלה ימות או חלילה יגרשה כדי לקבל 200 אלף שקלים. אז באופן סובייקטיבי היא מעריכה את הכתובה בפחות מ-100 אלף שקלים, נניח 80 אלף. במקום להמתין למותו של בעלה או לעת שיגרשה, היא מעדיפה לקבל 80 אלף שקלים מיד, במקום 200 אלף שקלים שאינם מובטחים לה, אלא בסיכויים של 50%. לפי רב נתן, אם כן, עדי השקר יצטרכו לשלם קנס בן 80 אלף שקלים.

אם הבעל שונא סיכון, הוא לא ימתין עד שאשתו תמות כדי לקבל 200 אלף שקלים. אז באופן סובייקטיבי הוא מעריך את הכתובה ביותר מ-100 אלף שקלים, נניח 120 אלף. במקום להמתין למותה של אשתו, הוא מעדיף להפסיד 80 אלף שקלים מיד, במקום 200 אלף שקלים בסיכויים של 50%. לפי רב חסדא, אם כן, עדי השקר יצטרכו לשלם קנס בן 120 אלף שקלים.

הנה כי כן, מפני שגם הבעל וגם האשה הם שונאי סיכון, אזי הסכומים שעל העדים לשלם לפי שתי הדעות – של רב חסדא ושל רב נתן – הינם שונים מאד. לפי רב נתן, העדים תמיד צריכים לשלם פחות מאשר לפי רב חסדא. הסיבה לכך היא שאשה שונאת סיכון תסכים לקבל פחות מהערך האקטוארי של הכתובה בתמורה לכתובה. בעוד בעל שונא סיכון יסכים להרוויח פחות מהערך האקטוארי על מנת להיפטר ממחויבויותיו.

הערה: כוונת פרשני הגמרא כפי שראוה חכמים שנים אחרי כן וכתבו אודותיה, איננה כתובה בביאור מספק לדידי. ישראל אומן, איש דתי ומומחה לתורת המשחקים בתחום הכלכלה, מצא פתרון אחר משלי. אני התוודעתי לסוגיה הנידונה דרך פתרונו, שאיננו מקובל עליי.

לקריאה נוספת:

Robert Aumann. 2003. Risk Aversion in the Talmud. Economic Theory, Vol. 21, No. 2/3: 233-239

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.