בגידת הדימויים: האם ברווז עיתונאי הינו ברווז או עיתון?

25/06/2011 ב- 17:27 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על בגידת הדימויים: האם ברווז עיתונאי הינו ברווז או עיתון?
תגים:

בהיותו בן 30 צייר רנה מגריט את אחד הציורים המפורסמים במאה ה-20. הוא קרא ליצירתו 'בגידת הדימויים' (La trahison des images, 1929). בציור מופיעה מקטרת המלווה בכיתוב צרפתי "זו אינה מקטרת". המקטרת מצוירת בסגנון ריאליסטי ומוצגת במרכז הציור על רקע של צבע אחיד. לכאורה, נושא הציור נראה בנאלי ומשעמם. הרי המקטרת הינה חפץ נפוץ שכל אדם בתקופה ההיא נתקל בה מדי יום. כבר לה קורביזיה הציג אותה בספרו 'לקראת ארכיטקטורה' כסמל לעיצוב פונקציונאלי פשוט. אולם, מבט נוסף על הציור ממחיש לנו את חוסר-הנחת ממה שעינינו רואות. "זו אינה מקטרת", טוען האמן. אם כך, מה מופיע שם? האם קערת פירות על שולחן, האם סוס דוהר באחו?

מצויה שם מקטרת, אין ספק בכך. אבל, במחשבה שניה, אין זו מקטרת אמיתית שניתן לשים בה טבק ולעשן. זהו ציור שהורכב מצבעים שנמרחו בצורה שיטתית על הבד, כדי ליצור דימוי של מקטרת. את הדברים האלה במדויק מבקש רנה מגריט לומר. אילו לא הוסיף את הכיתוב, אולי לא היינו מהרהרים על אפשרות זו בכלל. אם היה כותב "זוהי מקטרת" כפי שמצופה ממנו לפי חשיבה פשטנית, הרי היה משקר. כשהוסיף את האמרה "זו אינה מקטרת", שהיתה לאחת הסיסמאות המוכרות של האמנות המודרנית, ביקש לערער ולשנות את תפישת ההתייחסות שלנו כלפי הציור.

מגריט חולל ביצירתו פער בעל ניגוד חריף בין האובייקט שאנו רואים (מקטרת) לבין הכיתוב שאנו קוראים ("זו אינה מקטרת"), כדי להפר את האופן שבו אנו רגילים לפרש את הציור. האובייקט שהיה מזוהה עד כה עם מקטרת, קיבל זיהוי אחר – את זיהויו המדויק. אנו נעשינו מודעים למציאות כפי שהיא: למרות שהמקטרת המצוירת דומה ביותר למקטרת אמיתית, היא אינה כזו. קרי, גם הייצוג הריאליסטי ביותר של עצם כלשהו הוא ייצוג בלבד ותו לא. את העיקרון ניסח יפה גם הסמיולוג ו'יליאם ג'ונס באומרו שהמילה "כלב" אינה מסוגלת לנבוח, ואני מוסיף על דבריו כי "האו-האו" אינה נביחת כלב, אלא מילה שיצר האדם, וביטויה בקול תיוותר צליל אנושי – צליל המייצג נביחת כלב בפינו.

מעניינת ההשוואה בין איור בדמותו של כלב לבין הכיתוב "כלב" (ללא מרכאות) כשבוחנים את פירושם בנפרד בקרב הבריות. אם רושמים על הדף "כלב" ושואלים את הנבדקים מה זה הדבר, הם משיבים "כלב" או "המילה כלב". אלה שמתבוננים באיור מסתפקים בתשובה "כלב". כמו כן, אם רושמים על דף "האו-האו" ושואלים אותם מה זה הדבר, הם משיבים "האו-האו" בלבד. לא נמצא בבדיקותיי אף אחד שהשיב "המילה האו-האו". לעיתים, כמה מהם חיקו בקולם נביחת כלב בנוסף לתשובתם.

מסוקרן מן הגילויים הללו ערכתי מבדק נוסף בקרב קבוצה אחרת. שרטטתי על הדף מסגרת, רשמתי בתוכה "כלב", ומתחת למסגרת כתבתי "זה אינו כלב". שאלתי את הנבדקים: מה זה הדבר במסגרת?

נעניתי בשני סוגים של תשובות:

א. המילה כלב. ברור שזה לא כלב אמיתי. זאת רק המילה.

ב. זה עדיין כלב לדעתי. מה זאת אומרת זה לא כלב? רשום כלב.

האחרונים לא פקפקו במראה שנגלה לעיניהם, אך חשו אי-נוחות ממה שראו, וניסו לברר מה כוונתי בכותבי "זה אינו כלב". הניגוד שיצרתי בדף הביא אותם לחקור את עצמם. כמה מהם שינו את תשובתם אחרי רגע קט, וענו בדומה למשיבים הראשונים.

עוד מבדק ערכתי בקרב קבוצה נוספת. שרטטתי על הדף מסגרת, רשמתי בתוכה "כלב", ומתחת למסגרת כתבתי "זהו כלב". שאלתי את הנבדקים: מה זה הדבר במסגרת?

נעניתי בשני סוגים של תשובות:

א. זה לא כלב. זאת רק המילה כלב.

ב. כלב. אפילו רשום שזהו כלב.

מכאן ניתן ללמוד כי הוספת פירוש לכיתוב או הפכו של הפירוש, אינה מייתרת את אחת משתי התשובות שהתקבלו בלעדיו, אך מביאה את המשיבים להסביר את תשובתם.

המשכתי במבדקים הללו בקרב קבוצות נוספות. שרטטתי על הדף מסגרת, רשמתי בתוכה "האו-האו", ומתחת למסגרת כתבתי "זה אינו האו-האו". שאלתי את הנבדקים: מה זה הדבר במסגרת? נעניתי בסוג תשובה יחיד: "מה זאת אומרת זה אינו האו-האו? זה בהחלט האו-האו. כך גם רשום!"

כששרטטתי על הדף מסגרת, רשמתי בתוכה "האו-האו", ומתחת למסגרת כתבתי "זה האו-האו", שאלתי את הנבדקים: מה זה הדבר במסגרת? נעניתי בסוג תשובה יחיד: "זה האו-האו. כך גם רשום".

מכאן שוב ניתן ללמוד כי הוספת פירוש לכיתוב או הפכו, אינה משנה את התשובה שהתקבלה בלעדיו, אך מביאה את המשיבים להסביר אותה.

אולם, מדוע מתקיים הבדל באופי ההתייחסות לכיתוב "כלב" לעומת הכיתוב "האו-האו"? מדוע נעניתי בשתי תשובות במקרה הראשון ותשובה אחת במקרה השני?

קיים שוני מהותי בין השניים: המילה "כלב" מייצגת דבר-מה ויזואלי, בדומה לאיור של כלב. המילה "האו-האו" מייצגת דבר-מה ווקאלי. על מנת לבחון אותו יש להשמיע אותו, ולא להראותו. כשהשמעתי "האו-האו" בקולי ושאלתי את המאזינים מה זה הדבר, היו שהשיבו לי כי "זה האו-האו", והיו שאמרו כי "זוהי נביחה של כלב".

אומנם נעניתי בשתי תשובות שונות, בדומה למקרה של הכיתוב "כלב", אולם בניגוד אליו, אף אחת מן התשובות לא היתה מדויקת. מכאן ניתן ללמוד כי הכיתוב "כלב", כבר צופן בחובו את פירושו המובלע, ויש קוראים המפענחים אותו במדויק – "המילה כלב".

בקרב קבוצה אחרת, כשהשמעתי "האו-האו" בקולי ושאלתי האם זאת נביחה של כלב, היו שהשיבו בחיוב, והיו שאמרו במדויק כי זהו חיקוי של נביחת כלב. שאלה מפורטת זו ששמע כל מאזין אין הבדל בינה לבין מי שמביט במקטרת מצוירת ונשאל האם זו מקטרת? יתכן שישיב בחיוב ויתכן שישיב במדויק כי זהו ציור של מקטרת. למעשה, ניתן להחליף פירוט מילולי בפירוט ויזואלי כפי שניווכח.

אינני יודע אם רנה מגריט בחן את צופי ציור המקטרת בצד מקטרת אמיתית, וללא הכיתוב "זו אינה מקטרת". אני ביקשתי לעשות זאת וערכתי את המבדק בעזרת ציור אחר שלו הקרוי 'זה אינו תפוח' (Ceci n'est pas une pomme, 1964). בציור מופיע דימוי ריאליסטי של תפוח, ומעליו מופיע הכיתוב "זה אינו תפוח", בדומה לציור 'בגידת הדימויים'. אולם, אני הסרתי את הכיתוב באמצעות תוכנת עיבוד. וכך, כשתפוח אמיתי נמצא בצד התמונה, שאלתי מה זה הדבר, בהתכווני לאובייקט המופיע בציור. היו שהשיבו לי כי זהו ציור של תפוח. אחרים השיבו כי זה תפוח. לפיכך, הצגת תפוח אמיתי בצד התמונה הינה תחליף לשאלה המפורטת: האם זה תפוח?

באופן הפוך למגריט, הוספתי כיתוב בעברית "זה תפוח", מבלי להציג תפוח אמיתי, ושאלתי נבדקים אחרים מה זה הדבר. כולם ענו לי כי זהו תפוח. אותם ביקש רנה מגריט לערער.

כשבדקתי קבוצה נוספת בהוסיפי כיתוב בעברית "זה אינו תפוח", מבלי להציג תפוח אמיתי, זכתה שאלתי לשני סוגים של תשובות:

א. זה תפוח מצויר.

ב. מה זאת אומרת זה אינו תפוח? אני רואה תפוח!

הנבדקים שענו את התשובה הראשונה הם אלה שמגריט הצליח לערער. הנבדקים שענו את התשובה השנייה הם אלה שניסיונו זה בלבל אותם. ישנה סיבה מדוע נכשל עימם.

עתה, למען קבוצה אחרת הצבתי תפוח אמיתי לצד התמונה, עם הכיתוב בעברית "זה אינו תפוח", ושאלתי מה זה הדבר. כולם השיבו לי, ללא יוצא מן הכלל: זה תפוח מצויר.

יש לתת את הדעת כי בכל המבדקים הללו נבחנה סוגיה אחת בלבד: האם הנבדקים מציינים בתשובתם כי מה שראו וקראו הינו דימוי, כלומר שאינו הדבר הממשי. לכן ראוי להבהיר כי מן התשובות שבהן לא אוזכר הדימוי בפי הנבדקים, אין לדעת האם זיהו שהאובייקט אינו הדבר הממשי.

זאת ועוד, כשמוסיפים למען הנבדקים סימן עזר כדי לציין במישרין או בעקיפין כי מה שמופיע לפניהם אינו הדבר הממשי, חלקם נעזרים בו ומציינים בתשובתם כי מדובר בדימוי (ככל הנראה, מתעשתים מביטול התייחסותם המדומה), ואילו אחרים פשוט מתבלבלים ונעשים נבוכים. הבלבול והמבוכה הללו הם שמעסיקים אותי, ואני מבקש להבין מדוע הינם קיימים בהקשר זה.


את חקירותיי בנוגע לציור 'בגידת הדימויים' של רנה מגריט אני מבצע בשיטתיות מכוונת רק בשנים האחרונות, אולם בלי משים התחלתי בהן כבר לפני כאחד-עשר שנים, בתקופה שבה הדרכתי מפעם לפעם תלמידי תיכון בפינות טבע. ההתחלה לא היתה פשוטה בכלל. אומנם רכשתי חוברת אוריגמי כדי להשתלם באמנות קיפול הנייר, אך מלאכתי לא צלחה. אז ביקשתי ממישהי שתכין עבורי דגמים של עופות מים מנייר עיתון. נהגתי להשיט "ברווז עיתונאי" על פני בריכת מים, וביקשתי לבדוק בכל עת מחדש מה סבורים התלמידים שהם רואים לנגד עיניהם. התשובה היתה בדרך כלל ברווז, לעיתים ברבור. אף אחד מעולם לא אמר כי זהו עיתון. והרי זה היה באמת עיתון.

כעבור שמונה שנים, בשעה שעלעלתי באלבום ציוריו של רנה מגריט, התעכבתי בדף שבו מופיע הציור 'המפתה' (Le séducteur, 1951), ושאלתי את בת-שיחי מה היא רואה בתמונה. היא השיבה כי זוהי ספינה השטה על פני הים. ואכן ישנה שם ספינה, אך זוהי ספינה עשויה מים, כלומר היא אינה ספינה בכלל. אלה מים בדמותה של ספינה. או אז נזכרתי באותו "ברווז עיתונאי" והתחלתי לשאול עצמי שאלות נוספות.

הן ברור לכול כי הייצוגים שאנו בוראים במו ידינו אינם הדברים הממשיים, וכפי שמפת צרפת מייצגת את הטריטוריה שלה ואין היא הטריטוריה עצמה, כך גם הציור הריאליסטי ביותר של כלב אינו כלב בעצמו. אז מדוע אלה שמביטים בציור 'בגידת הדימויים' טוענים כי זוהי מקטרת, ואין הם אומרים מלכתחילה כי זוהי מקטרת מצוירת, כפי שמתעקש רנה מגריט? האם ההיפר-ריאליזם מטעה את צופיו או שמא זה משהו אחר?

היצור האנושי בוחן בחינה ראשונה את מהות החפץ על פי תבניתו וצורתו, ולא על פי החומר שממנו הוא עשוי. דהיינו, אם תכסו פלוני בנוצות, אף דרדק לא יאמר כי לפניו ניצב עוף. הוא יספר כי הוא רואה איש. ילדון פיקח במיוחד אולי יוסיף כי זוהי תבנית מנוצה של בן אנוש. למרות הניצוי, הוא יוצר זהות בין הדמות המחופשת לשאר היצורים בעלי התצורה הייחודית הזאת, הם בני האדם. כך לימדו אותו הוריו. זוהי גם הסיבה שנעניתי "זהו ברווז", ולא כפי שיש לומר כי "זהו עיתון".

תבנית הברווז היא אפוא נלמדת. ההורים מלמדים את הילד כי תבנית בעלת תצורה כזאת מזוהה עם חיה הקרויה ברווז. הלמידה נעשית בשתי דרכים: בדרך אחת, מצביעים ההורים לכיוונו של ברווז אמיתי השוחה במים, ומלמדים את הילד כי זוהי חיה כשאר החיות כמו תרנגול, חתול או חרגול, והיא קרויה ברווז. אחר כך, הם מראים לו את תמונת הברווז בספר כלשהו. הילד לומד לקשר בין החיה הקרויה ברווז לבין תבנית תצורתה הבלתי-טבעית. בדרך השנייה, מתרחשת הלמידה באופן הפוך מן הדרך הראשונה, ומשיגה תוצאה זהה.

הראייה התבניתית, בניגוד לתבנית הנצפית, אינה נלמדת והיא מושתתת על התורשה. לפיכך, היא גם אינה תלוית-תרבות. כשפגש האדם הלבן אינדיאנים במעמקי האמזונאס או פולינזים באיים נידחים, שטרם פיתחו כתב כלשהו – אף לא כתב ציורים – התברר לו כי גם הם סיגלו לעצמם אותה ראיית עולם, שלא במשמעותה המטפורית. כשציירו לפניהם איור של עוף, הם קראו לו בשמו לפי שפתם. הם לא נזקקו למראה של עוף אמיתי כדי לבטא מילה זו.

אף ישנן ראיות לפיהן כבר האדם הקדמון השתמש בתפישה התבניתית הזו כדי להביע את הגות מחשבתו הפרימיטיבית. אולם, בניגוד לבן זמננו, מחשבתו לא הצליחה להפריד בין התבנית המלאכותית לבין התבנית הטבעית. בעוד התלמיד יקרא לתבנית נייר בתצורת ברווז בשם ברווז, היטב יודע הוא כי לא מופיע ברווז לפניו. על נקלה יסביר שזוהי אך ורק תבנית עשויה מנייר עיתון המייצגת את עוף המים. אבל האדם הקדמון, לדברי האנתרופולוגים החברתיים, האמין בכישוף גומלין (Sympathetic magic). לפי תפישתו הארכאית, תבנית של דבר כלשהו אינה אלא חלק בלתי נפרד של הדבר עצמו. ולכן, פעולה הנעשית בציורו או בפסלו של איש או בעל-חיים, עלולה לגרום לתוצאות בגופו של אותו איש או אותו בעל-חיים. למשל, חצים הנעוצים בפסלו של אויב, כמותם כחצים הננעצים בגופו הגשמי, ולכן די בחצים שננעצו בפסל כדי להזיק לאויבו במציאות.

בתרבויות המקדשות את המאגיה בימינו, ישנם עדיין המאמינים באמונת הבל זו, אך הם נבונים דיים כדי ליצור מחיצה תפישתית במוחם בין התבנית הטבעית של היצור האנושי, קרי בין האדם עצמו, לבין הפסל אשר בדמותו. לכן, בנוסף להשחתת החפץ הדומם שמייצג את האויב לדידם, הם נאלצים לערוך טקסי השבעה וללחוש קללות שונות ומשונות, כדי שיוכלו לממש את מאווייהם הזדוניים לגביו.


חקירותיי את משמעות ייצוג הברווז באמצעות עיתון, המשיכו להתפתח בכיוונים ממוקדים יותר, דווקא כשהתחלתי לבדוק מאין לקוח הביטוי עצמו. כולכם לבטח יודעים כי "ברווז עיתונאי" נועד לציין ידיעה תקשורתית שאין לה כל סימוכין במובנה המפוקפק ביותר, אך ודאי כמה ממכם תוהים מהו מקורו של ביטוי זה. ובכן, לתהייתכם אין תשובה מוסמכת אחת, למרבה הגורל השליו.

א. נהוג לומר כי מקור הביטוי 'ברווז עיתונאי' הוא בצרפתית: donner un canard à moitié. פירושו "לבצע חצי מכירה של ברווז", כלומר לרמות, כי חצי מכירה של ברווז היתה למעשה אי מכירתו כלל. מאוחר יותר עברה אל השפה האנגלית רק המילה canard (ברווז) במובן של מעשה רמאות, ומשם חדרה אל ענף העיתונות לשם ציון ידיעה חסרת שחר שאין לה על מה להתבסס.

ב. בספרו 'קערת אגוזים', מספר דב סדן כי מקור הביטוי הוא בגרמנית: "ענטע הינו כינוי לשמועת שווא, שהעיתונאים מפריחים בעיתוניהם והיוצא לכמה שימושי שחוק". הנסיך קלמנט פון מטרניך (או שמא היה זה הקיסר פרנץ יוזף) ציווה כי מעל כל ידיעה בעיתון שאין לה אישור רשמי מן השלטונות, חובה לרשום non testatum, כלומר "לא נבדק". לשם קיצור השתמשו בצירוף nt שנשמע אן-טה. ואולם, בגרמנית מבטאים כך גם את המילה ברווז (ente). בחלוף הזמן נשכח הצו של מטרניך והעיתונות נותרה עם הברווז.

ג. במילון האחים גרים (כיום Deutsches Wörterbuch), בערך 'ente' נאמר כי 'ברווז עיתונאי' מקורו בביטוי 'ברווז כחול' (blaue ente) ששימש במאה ה-16 ככינוי לדבר שלא היה ולא נברא:

"man nennt eine in zeitungen verbreitete gleichsam fortschwimmende, wieder auftauchende fabel oder lüge heute gewöhnlich ente. früher hiesz es blaue ente: so kömpts doch endlich dahin, das an stat des evangelii und seiner auslegung widerumb von blaw enten gepredigt wird": Martin Luther 3, 282; "es sein alsamen nur blaw enten, das die pfaffen hon erdacht": Thomas Murner – Gedicht Vom Grossen Lutherischen Narren 3156; "wer jedem narren glauben will, der sagt von blawen enten vil": Friedrich Karl Theodor Zarncke – Sebastian Brant's Das Narrenschiff, 129a; "aber man kan uns nit von den bölstern bringen, predigen immer in haufen den gensen oder blawen enten, on alle fruchtaber man kan uns nit von den bölstern bringen, predigen immer in haufen den gensen oder blawen enten, on alle frucht": Frank trunkenheit B 4a; "es seint fürwar nit blaue enten, es ist der ernst und warheit gar": Schade pasq. 1, 11; "zahmenten, wildenten, wasserenten, tauchenten, blauenten": August Heinrich Hoffmann von Fallersleben gesellsch. 257; "blau ist nebelhaft, nichtig, einem etwas blaues vormachen, blauen dunst machen bedeutet vorlügen", vgl. 2, 82, eitellötig und hernach ententäding.

ד. בספר 'אשליות אבודות' שחיבר אונורה דה בלזק ויצא לאור בשנת 1837, מייחס העיתונאי הקטור מירלאן את המושג "ברווז עיתונאי" לבנג'מין פרנקלין רב-הפעלים:

רבותי, תהיו נהדרים בגיליון הראשון שלי…
אולי נמציא איזה סירוב בקבורה נוצרית עם נסיבות פחות או יותר מקשות? שאל הקטור.
אל נלך בעקבות העיתונים הקונסטיטוציוניים הגדולים, שיש להם תיק גדוש ב"ברווזות" על על כלי הקודש, השיב ורנו.
בברווזות? שאל לוסיאן.
אנו קוראים "ברווזה" לעובדה, שהיא, לכאורה, נכונה, אלא הומצאה כדי לתת בהירות-יתר לכרוניקה הפריסאית, כשהיא חיוורת, השיב לו הקטור.
ברווזה – הרי זו המצאתו של פרנקלין, ממציא את הכליא-ברק, את הברווזה והרפובליקה. עיתונאי זה הטעה כה יפה את האנציקלופדיסטים בברווזות שלו מעבר לים, שריינאל ב'היסטוריה הפילוסופית של הודו' מסר שתיים מברווזות הללו כעובדות ממש.
לא ידעתי מזה, אמר ורנו. מה הן שתי הברווזות?
מעשה באנגלי שמכר את גואלתו, כושית, אחר שעשאה אם, למען יקבל במחירה סכום כסף יותר. ושוב נאום סניגוריה מצוין של בתולה מעוברת, שזכתה במשפטה. כשבא פרנקלין לפאריס, הודה אצל נקר בברווזותיו, למרבה מבוכתם של הפילוסופים הצרפתים. הנה כי כן הטעה העולם החדש פעמיים את העולם הישן. (תרגם לעברית: אליהו מייטוס)


בנג'מין פרנקלין עצמו, מבלי ששיווה אי פעם בנפשו, הפך בימינו בקרב בעלי-טורים אנטישמיים, למושאו של ברווז עיתונאי נפוץ למדי (The Franklin prophecy canard). הכותבים הללו – שחלקם מתוודה אחר כך כי הוטעה – משתמשים שוב ושוב בהצהרה כוזבת שיוחסה ברשעות לפרנקלין אוהב-האדם, לפיה כבר בשנת 1778 התריע מפני היהודים בכנס ועידת החוקה. כך נאמר בה לכאורה:

"הנני מסכים לחלוטין עם הגנרל ו'ושינגטון שעלינו להגן על האומה הצעירה הזו מהשפעתם. בכל מדינה שבה השתקעו היהודים, הם החלישו את המוסריות, פגעו במעמדה המסחרי, בודדו את עצמם, דחו כל ניסיון לקלוט אותם ושמו ללעג ולקלס את ערכי דתנו הנוצרית, עליהם מבוססת האומה הזו. הם ניסו להרוס את המדינה בכך שהתנגדו לגבולותיה והקימו מדינה בתוך מדינה. הם ניסו לחנוק כלכלית כל מדינה שניסתה להתנגד להם, כפי שקרה בספרד ובפורטוגל. אם לא תרחיקו אותם היום, הם יבואו במספרים אדירים כמו ארבה, שלעולם אינו נוחת על אדמה ירוקה מבלי להשאיר אותה אחריו נטושה וצחיחה, וישתלטו על ארצנו, או שהם יכלו אותה וישנו את שיטת השלטון שלמענה הקרבנו אנו, האמריקאים, דם וחיים. אדונים נכבדים, אני מזהיר אתכם שאם לא תרחיקו אותם, בניכם יקללו אתכם בקבריכם. גם אם הם יחיו בקרבנו עשרה דורות, הם לא ישתנו, כפי שנאמר: נמר לא ישנה את חברבורותיו. הם יסכנו את הארץ הזו, אם נתיר להם להיכנס אליה. יש להרחיקם באמצעות ועידת החוקה הזו".


בנג'מין פרנקלין מוכר בימינו לא רק כמדינאי דגול, אלא גם כמדען שהגיע לחקר האמת על מהות הברק. לפניו, הידיעות העובדתיות אודות הברקים היו קלושות. עתה יכול כל דכפין ליצרם גם במעבדה. מי שמתאווה לראותם בקביעות יוכל גם לתלות על קיר ביתו העתק מיצירתו של רנה מגריט, 'המעבר הקשה' (La traversée difficile, 1926), שם מופיעה סופת ברקים מעל הים הסוער. גם מתחתיה יכול היה מגריט לרשום "זה אינו ברק" ולגרום לצופים לתהות מהי כוונתו. אולם אני תוהה מה היה למגריט לומר על ברק שנוצר במעבדה.

כל מה שיש לעשות במעבדה הוא ליצור הפרש פוטנציאלים גבוה בין שני מוליכים. כשהפרש הפוטנציאלים גבוה דיו, אזי האוויר הופך למוליך והזרם עובר דרכו. לעינינו מתגלה ברק. אם מגריט היה אומר ש"זה אינו ברק", המדענים לא היו מסכימים עימו, כי מבחינה פיסיקאלית זה הוא ברק, בדיוק כמו הברק שמופיע אחרי הרעם. אם מגריט היה אומר ש"זהו ברק", ההדיוטות לא היו מסכימים עימו, כי לדידם המילה "ברק" מציינת את הברק שמופיע לפני הרעם. אלה היו אומרים ודאי שזהו ברק "מלאכותי", ההיפר-ריאליזם במיטבו. ברם, אף שניתן לתפוש את כוונתם, אין לה משקל מפני שזהו כאמור ברק טבעי לכל דבר. כלומר, מבחינת ההתייחסות הכללית, ברק הנוצר במעבדה הוא גם ברק וגם אינו ברק. מגריט, שדיבר על בגידת הדימויים היה מוצא את עצמו ב"מלכוד הדימויים".

שאלו את עצמכם, למה אותן בריות תטעינה, ותטענה בנחרצות כי הברק שנוצר במעבדה אינו ברק. לדעתי, זהו המפתח לפתרון השאלה: מדוע אנשים מתבלבלים ונבוכים כשמספרים להם כי האובייקט המופיע בציורו של מגריט אינו מקטרת.

ביקשתי לחדד את רעיונותיי החדשים ופניתי לבצע בדיקות נוספות שבהן האובייקט המועתק מציין רק חלק ממושאו, כדי לבטל כליל את השפעת ההיפר-ריאליזם. כולכם ודאי מכירים את דרכם של ילדים להעתיק תבליט של מטבע. הם מניחים אותו תחת הנייר, ובצדו החיצוני של הדף, מעל הבליטה שנוצרת, הם משפשפים הלוך ושוב את חוד העיפרון, עד שמתהווה העתק של המטבע. בשיטה זו העתקתי תבליט של קליפת עץ ותחמתי את ההעתק בשני קווים רעועים. אחר כך, הצגתי קליפה אמיתית בפני קבוצה אחת ושאלתי את הנבדקים מה זה הדבר. אלה השיבו לי כי זו קליפת עץ. אבל כשהצגתי את ההעתק של אותה קליפה בפני נבדקים אחרים, הכול אמרו לי שזהו עץ. אף אחד לא טען כי זוהי קליפה או העתק של קליפה. כשהתעקשתי לשאול שוב מה זה הדבר, כמי שכביכול אינו מרוצה מן התשובה, היו שהשיבו לי כי זוהי קליפה של עץ.

אנשים שאינם פיסיקאים מבדילים במפורש בין ברק יציר-מעבדה לבין ברק המופיע אחרי הרעם. מבחינתם מדובר בשתי ישויות נפרדות. דעתם כלפי ברק יציר-מעבדה היא "שזה כמו ברק" או "שזה דומה לברק", והם יתעקשו עליה. עץ והעתק קליפתו הם שתי ישויות נפרדות ללא עוררין, אבל האנשים שמודעים לעובדה זו בלי קושי, אינם מבדילים במפורש ביניהם בתשובותיהם. כששואלים אותם רק על ההעתק, ללא אמצעי עזר לשם השוואה, הם משיבים באופן תבניתי כפי שהם רגילים: "זה עץ".

חקר התשובות האנושיות הוא נושא לדיונים מרובים, אך יש בהם הסכמה כללית כי כששואלים אדם שאלה, הוא משיב עליה בהתאם לציפיותיו של השואל, שאותן הוא מנחש על סמך ניסיון העבר שלו עם השואל, עם שואלים קודמים ועם שאלות דומות. כך למשל, למרות שישנה זיקה שמית בין ברווז אמיתי לבין ברווז מצויר, ברי כי הנשאל מודע להבדל בין השניים. אולם, כשמפנים את מבטו כלפי ציור של ברווז ושואלים אותו מה זה הדבר, הוא משיב ברווז, כמובן. לעולם לא ישיב כי זהו ברווז מצויר. מדוע?

מתקיימת אצל המשיב הנחה מובלעת לגבי כוונת השואל. הוא מניח כי התשובה "ברווז" תספק אותו במלואה, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהשפה האנושית היא מוגבלת מעצם טבעה. הוא נועדה להילמד על ידי עוללים. אם למשל היתה בשפה מילה בשם "ברחזא" כדי לציין ברווז מצויר, היה המשיב עונה "ברחזא", אך הורים שיקראו לברווז מצויר בשם "ברחזא", יתקשו או לא ישיגו את מאווייהם ליצור זיקה אצל בנם הקטן בין ברווז אמיתי לבין ברווז מצויר. דבר מעין זה יבלבל את הפעוט. אי אפשר ללמד ילד בגיל הרך בצורה הזאת. ההורים מלמדים את העולל כי יש לקרוא ברווז לציור של ברווז. בדרך זו נלמדת השפה האנושית, ולכן כמעט מובן מאליו כי פלוני ששואל מה זה הדבר ומצביע על ברווז מצויר, ייענה בתשובה "ברווז". מכיוון שאם היו שואלים אותו את אותה השאלה עצמה, אף הוא היה משיב כך. רנה מגריט היה צריך לטעון כי השפה מוגבלת ויש להרחיבה, ואחרי כן יש ללמד אנשים בוגרים מילים נוספות, שבאמצעותן יוכלו לתת תשובות מדויקות יותר. אבל מגריט דיבר על התייחסות מדומה של הצופים כלפי הציור, וכזו אין! ההתייחסות המדומה היחידה היתה של מגריט כלפי הצופים בציורו.

לכן, אם הייתי משיט "ברווז עיתונאי" על פני המים, ומציב אחר כך שלט ובו כתוב "זה אינו ברווז", לא תמיד היו הצופים בפעולתי האחרונה נותנים את הדעת לכוונתי, שבאה לחדד את ההבדל בין האובייקט המלאכותי לבין המופע המציאותי שלו. יש כאלה אשר מיד היו מתעשתים ואומרים "אכן, זה לא ברווז אמיתי", אבל אחרים, לא היו תופשים במחשבתם הראשונית את כוונתי החדשה ופשוט היו מתבלבלים.

על מנת לאשש ביתר שאת את הטענה כי מדובר במגבלות השפה ולא בהתייחסות מדומה, כל שנותר הוא להראות ייצוג ריאליסטי שכלפיו טוען הצופה במפורש כי זהו דימוי. אחד מציוריו הנודעים של רנה מגריט הוא 'המצב האנושי' (La condition humaine, 1935) שמפליא להראות כיצד משתלב הבד שעל כן הציור ברצף כמעט אחיד עם מראה הים והחוף. מחד, ניתן להניח כי אין זה בד ציור אלא זגוגית אשר דרכה משתקפת המציאות. מאידך, ניתן להניח כי זהו שכפולה של המציאות על בד הציור. ברם, מראהו של כן הציור מכריח אותנו לסבור כי האפשרות ההגיונית היחידה היא השנייה וכי זהו בד ציור ולא זגוגית. כששאלתי את בת-שיחי מה זה הדבר, אמרה כי זהו כן ציור ועל הבד מצויר חוף ים. מכאן נובע כי הבחינה בין ייצוג ריאליסטי כמו ציורו של חוף הים, לבין חוף הים עצמו המופיע ברקע. עם זאת, התשובה המדויקת היא "זהו ציור של כן ציור ובבד שעל הכן מצויר חוף ים". ציורו זה של מגריט מרמז כי מן ההיגיון תהא זו התשובה שיש להשיב, אבל לא כך ענתה בת שיחי.

בכדי לבדוק הגיון זה, נטלתי דף, ציירתי בו תמונה מרובעת תלויה על קיר, ובתוך מסגרת התמונה הוספתי רישום של ספינה. כששאלתי מה זה הדבר, נאמר לי כי "זהו ציור של ספינה". כשציירתי על דף אחר ספינה דומה בצורתה, אך ללא המסגרת התוחמת אותה, נאמר לי תמיד כי "זוהי ספינה".

מה ניתן ללמוד מכך? הצופה מתבונן אל האובייקט ומנתח אותו, לא לפי החומר שממנו הוא עשוי, אלא לפי צורתו. כשהוא רואה תצורה של ספינה ונשאל אודותיה, הוא משיב כי זוהי ספינה, ואינו מסביר כי זהו דיו שנמתח על גבי נייר בצורת היטל של ספינה. לימודי השפה הגבילו אותו לדווח את מה שרואות עיניו באופן תמציתי על פי המתאם והמתאר התבניתי שנשקף לנגדו. רק דרך זו של הבעה ציפו ממנו כל חייו. אפשר כי הראייה התבניתית היא זו שהגבילה את השפה מלכתחילה, וההבנה הפנימית היא שממלאת את תפקיד הפירוש המילולי המורחב. אין צורך בו, במלל הרב, כפי שאין נזקק האדם לתאר את המתרחש במוחו כהסבר נלווה לדבריו. הכול מבינים את הדבר, ואת זאת נמנע רנה מגריט מלהבין. אם נצרף את הכיתוב "זהו אגס" לציורו של תפוח, יאמרו צופיו כי זהו תפוח, ואם נצרף את הכיתוב "זה אינו אגס" לציורו של תפוח, יאמרו צופיו כי זהו תפוח. כל הצופים מודעים היטב כי זהו ציורו של תפוח, אבל השפה אינה מבקשת אותם לומר זאת במפורש. אם נצרף את הכיתוב "זה אינו תפוח", רבים מהם יהיו מבולבלים, לא מפני שאינם מצליחים לרדת לסוף דעתו של מגריט, אלא מפני שמגריט הוא זה שלא ירד לסוף דעתם.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.