אל תיתן להם לשבת, קראתי אל עבר חולדאי והוא צחק מרוב אושר

05/06/2011 ב- 16:15 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על אל תיתן להם לשבת, קראתי אל עבר חולדאי והוא צחק מרוב אושר

בכל פעם שארוכת השיער נפגשת עימי בחוצות העיר, אני נרגש. ואין זה משנה כלל אם כמה שעות לפני כן הבטתי בה מתוסכל, כשעיניה שלחו אותי לשטוף כלים מבלי להתמהמה. כשהיא מתקדמת לעברי, ההתרגשות גוברת בי בגלל הילת הכוכבים שהיא מפזרת סביבה. כל הבחורות הנמוכות ממנה מתבוננות בה בהערצה נטולת קנאה. עוברי אורח נעמדים במקומם כדי לכבד את המעמד החולף. המבטים הרבים שהיא מושכת אחריה מסבים לה עונג. כשמכריה מספרים לה שהיא הבחורה הכי כובשת בעיר, האושר מציף אותה. אף פעם לא הבנתי מדוע המוח המבריק שלה אינו מצליח להשתלט על המוחצנות שהיא כה אוהבת להפגין.

מובן הדבר כי בזמן שפיה מנשקני קלות, מתנפצות כל האשליות שצמחו סביב. מיד ננעצים גם בי האישונים ומתכווצים. האדישות שאני מפגין כלפי מגע שפתיה מוציאה את הבריות מדעתן. אף אחד אינו נותן את דעתו כי בחלוף שש שנים יחד עימה פחתה ההתלהבות באופן בלתי נמנע. חוקרים אותי על כך כאילו אני מטומטם, ושוכחים כי בשני העשורים האחרונים ביליתי יותר מדי שנים עם אירופאיות ארוכות-רגליים ובהירות שיער (אם כי לפני ארוכת השיער אהבתי מהן רק את דיאנה באמת). ודאי שאני מאוכזב וחפץ בשינוי. ציפיותיי שתצבע את שערותיה בגוון דבש אינן מתממשות. היא הבטיחה שתעשה זאת כששיערה ילבין, אבל המועד הזה לבטח יתפספס, כי קשה להבחין בשערות שיבה בתוך הבלונד השופע. כשאני מוצא אחת, היא מפטירה: זהו הגוון הטבעי שלי, והגד לי, השתגעת? אני עדיין צעירה.

אני רגיל לספר כי אני אוהב אותה בגלל החיוך הכבוש שלה, שהיא מקפידה לשחרר במשורה. כששואלים אותה מדוע היא אוהבת אותי, היא משיבה: כי הוא טוב! כשתוהים האם אני אדם טוב, היא מבהירה: לא, הוא לא בן אדם טוב, אבל הוא טוב בדברים אחרים. פני השואלים מסמיקות וכולם מצפים שאבוא במבוכה, אך אני רוטן: ודאי שאני אדם טוב. אדם טוב ניכר במעשיו הטובים ולא בדעת האנשים אודותיו.

נפגשנו ברחבת הסינמטק. ארבע שעות חלפו מאז נפרדה ממני בחיבוק ונשיקה, ועתה חוקרת היא את עיניי כדי לבחון האם הגעגועים משתקפים מהן. אני עושה מאמצים עילאיים לשוות צביון כזה על פניי, אך לא מצליח והיא מתאכזבת. האם את אוהבת אותי, אני שואל, והיא עונה: עכשיו לא. מה דעתך על רחבת הסינמטק המחודשת, אני מתעניין לדעת, והיא משיבה דבר-מה בשפת אביה שאינו מובן לאוזניי. זו לבטח קללה כלשהי. אי אפשר שלא להיות מרוצים מן השינוי, אני מכריז. ממה אתה בדיוק מרוצה, היא סונטת בי. בלחש אני אומר: מכך שעקרו מפה את כל הספסלים.

את הרחבה בצורתה הקודמת לא חיבבתי. שנים אחדות גרתי בקרבת הסינמטק, ובכל פעם שחלפתי לידו, הייתי עושה זאת בדילוגים מהירים כדי שהמחזה לא ייצרב בתוך עיניי. למעט שעות הלילה, תמיד נמצאו שם המוני בטלנים מהזן המעצבן שלא מרפה אחר כך מן המחשבות. עשבים שוטים מבית הספר הסמוך באים ומרעישים עולמות; זקנות קנטרניות מגיעות עם פודלים צמריים שהלבישום בסריגי פשתן ונרדמות על מקומן; נערות יושבות בדד ומחזיקות ספר בידן. הן ודאי אינן קוראות דבר. זוהי מין סצנה תל-אביבית מבוימת בכדי להרשים את ההולכים ושבים; חנונים עם חולצות משובצות עומדים תחת העץ, אוחזים באייפוד ומקשיבים למוסיקה בלתי נשמעת. עיניהם מתבוננות ב"קוראות הספרים", והן מציצות לעברם במבטים של גועל. בקיצור, כל הטיפוסים הדוחים שיש לכרך העירוני להציע, היו מתרכזים ונאספים ליד הסינמטק, וראש העיר היקר, תא"ל (במיל) רון חולדאי, החליט לעשות לזה סוף. הוא החריב את הרחבה במתכונתה הקודמת, ובנה כיכר קטנה ללא מקומות ישיבה. מאז, יבורכו השמיים, התרוקנה הכיכר מיצורים נאלחים, ואין איש עוד ששוהה בה יותר מדקותיים.

ארוכת השיער ואני מתיישבים בבית קפה ברחוב קרליבך. הערתי את תשומת ליבה לשגיאת כתיב שעשתה, ברושמה כמה הוראות למעני בפתק על המקרר. היא מתעצבנת כשאני נוהג כך. כוונותיי טובות, אבל היא אינה מתוסכלת מקשייה בשפה העברית, אלא מכך שלא מילאתי את בקשתה, "מפני שלא הבנתי מה היא כתבה". לפני כמה חודשים, כשהתחמקתי מאחד הציוויים בתואנה דומה, היא החלה לכתוב אותם באנגלית. כשטענתי שאיני מבין שפה זו, היא הניחה מילון אנגלי-עברי על שולחן המטבח. עכשיו היא מסבירה לי בעברית פשוטה: יוד, עשה את מה שאמרתי לך. נקה את הפילתר של מכונת הכביסה. את הפילתר עם ת', היא מדגישה. אני מחייך במבוכה ושותק, כדי לא לעצבן אותה יתר על המידה.

תשעה ימים אחר כך, שפר עליי מזלי באופן מפתיע. בשובי מחנות אלקטרוניקה קטנה, שמעו אוזניי דברים שבקעו מרמקול מרוחק. כשהמשכתי ללכת נתקלתי בהתקהלות גדולה. מר חולדאי, ראש העיר היקר, סיים לנאום בפני תושביה של אחת השכונות. הוקמה במה זמנית על הכביש החסום, ומאות כסאות פלסטיק הובאו אל הרחוב. גם אני ניגשתי לברך את האורח רם-המעלה. לחצתי את ידו, הרעפתי עליו שבחים מרובים, והיללתיו על השינוי המבורך ברחבת הסינמטק. אמרתי לו שצריך לעקור את כל הספסלים שמצויים בעיר! שתלכנה הפדלאות על רגליהן במקום לשבת. אם רוצות הן – שתשבנה בבתי קפה. האם אתה מבין, מר ראש העיר, את חשיבות הדבר, אני מסביר לו: ככל שימעטו הספסלים, כך יגדל עוד יותר מספר בתי הקפה, וכך יתעשר תקציב העירייה מן הארנונה ומיסי השלטים. הצעתי לו גם כן, לאסור כליל את החנייה בקרבת בתי הקפה, על מנת להרבות בדו"חות כנגד נהגים סוררים. לשמע המחמאות, התקשה מר חולדאי להיפרד ממני, וכשסחבו אותו משם עוד קראתי לעברו: אל תיתן להם לשבת, ראש העיר. והוא לא חדל לצחוק מן האושר שניחת עליו.

בשעת ערב סיפרתי לארוכת השיער על פגישתי עם ראש העיר. היא התבוננה בי באופן מעמיק ואחרי דקה קבעה: אתה האדם הכי סרקסטי שנולד אי פעם בארץ הזאת.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.