בעניין הפתק הנוגע לעסקי האחים עופר – מה שמותר לספר ועדיין לא נכתב

01/06/2011 בשעה 12:29 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על בעניין הפתק הנוגע לעסקי האחים עופר – מה שמותר לספר ועדיין לא נכתב

'פרשת הנמלים האיראנים', כפי שהיא צריכה להיות קרויה, נחשפה בפני הציבור רק בימים האחרונים. יש להצטער על כך. לא על העיכוב – אלא על הפרסום. אינני טוען דבר נגד עיתונות חטטנית שעושה את מלאכתה כמצופה ממנה. את האשמה כולה יש להטיל על מחלקת המדינה האמריקנית שהזדרזה להוציא "כרטיס אדום" נגד חברה ישראלית, כדי להיתפש ניטראלית בסכסוך הישראלי-ערבי, במיוחד בימים בלתי פשוטים אלה. הילארי קלינטון רבת-הפרצופים ואנשי צוותה הנמהרים הסבו נזק גם לאינטרס האמריקני. ניתן לנחש כי הכעס מופגן כלפיהם גם מצד מדינה שלישית הקשורה בעניין. אם לא תושתק הפרשה, אולי בימים הקרובים ייוודע הדבר, ואולי לא.

אין קשר בין מכירת מיכלית הנפט לאיראן בניגוד לסנקציות האמריקניות שהוטלו עליה, לבין עגינת אוניות בבעלות ישראלית בנמליה, אך הפשפוש הפומבי גילה את מה שביקשו להצניע. ההד התקשורתי הפנה אצבע זועמת כלפי האחים עופר ונופח יתר על המידה. מאשימים אותם בהפקרות ובשחיתות מבלי לדעת מהי האמת ומהי הפרזה. הם מנועים מלהגיב ושומרים על שתיקה. סבורני כי מוטב להוקיר את פעילותם לטובת המולדת, אף אם מותר לבקר את התנהלותם הכלכלית בארץ, או לשאול האם מהות עסקיהם חובקי העולם נוגעת בפלילים. זהו משגה לגנותם כמי שעשו חוזה עם השטן מבלי שידועות העובדות. די היה ברמז קצר של ראש המוסד היוצא כדי שיו"ר ועדת הכלכלה לא יקיים את הדיון בסוגיה, ומשעשה זאת, נאלץ בעל-כורחו לנעול את הישיבה ללא הסברים ברורים, בגלל פתק קטן.

מן הראוי לתאר את השתלשלות היחסים בין ישראל לאיראן בדור האחרון כדי שכל בר-דעת ימצא את המענה לתהיותיו בין השורות, והדם המבעבע כעת, יצטנן וישיב את ההיגיון הקר אל המחשבה הרותחת.

ב-4 בפברואר 1979, אחרי שכוחות המהפכה הכריחו את מוחמד רזא שאה פהלווי להסתלק מארצו, מונה מהדי בזרגאן בידי האייתוללה רוחאללה ח'ומייני לראש הממשלה הראשון של הרפובליקה האסלאמית האיראנית. למחרת מינויו החלו היחסים הטובים בין איראן לישראל להידרדר במהירות. לשמע הצהרות לוחמניות מפי גורמים במשטר החדש הפסיקה חברת אל-על את טיסותיה לטהראן. יום אחרי כן, הותקפו משרדיה בבירה האיראנית בידי פורעים. בעקבות כך, הוחלט לפנות מיד את כל הישראלים מאיראן. הזמן דחק מאד, ובקושי רב ניצלו עובדי השגרירות הישראלית בטרם נתפסו כולם. כמה חודשים אחר כך, גורלם של עמיתיהם האמריקנים לא שפר עליהם. הם הוחזקו כבני ערובה במשך 444 יום. הניסיונות לחלצם לפני כן עלו בתוהו.

ב-18 בפברואר, שעות אחדות לאחר הימלטותו של הישראלי האחרון, הניף יאסר ערפאת את דגל פלשתין על בניין השגרירות הישראלית בטהראן. המציאות הינה פרועה מכל דמיון, כך מתברר. תם עידן ביחסי ישראל-איראן. מזמן זה ואילך תיהפך איראן למוצב השנאה הראשי בעולם נגדנו. האידיאולוגיה המהפכנית שלה, כידוע, שוללת מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל.

אולם, בצד מעטה האיבה שרחשה איראן כלפינו בכל השנים הללו, המשיכה זו לקיים עימנו יחסים חשאיים – עם הישות הציונית השנואה עליה. זאת היא המציאות, ומעט מאד סופר על כך. כל שידוע לציבור הוא על פרשיות שהיתה להן תהודה משפטית. על קשרים עלומים אחרים לא נדע לעולם, אלא אם ייכון שלום מחדש בינינו לבין איראן. המפורסמת מכולן היא מכירת נשק אמריקני לאיראן באמצעות ישראל החל מקיץ 1985, לאחר שנתקבל אישורו של הנשיא רונלד רייגן. אכן, "השטן הגדול" ו"השטן הקטן" חימשו את משטר האייתולות עד צוואר, ורק בגלל שיבוש בלתי-צפוי נודעה הבשורה לעולם.

בשנת 2000 החליטה איראן כי הגיעה העת לשפץ את מערכת הביוב הישנה של טהראן. זו הוקמה בשנות ה-70 על ידי החברה הממשלתית הישראלית 'תהל'. ללא המפות של תשתית הביוב, הכוללות גם תוכניות לפיתוח עתידי, היו צריכים האיראנים להקים מערכת ביוב חדשה שעלותה יקרה מאד. נציגים איראניים פנו, אפוא, בדיסקרטיות למשרד התשתיות הישראלי, באמצעות איש עסקים גרמני, וביקשו לקבל את המפות לידיהם. בישראל, בגלל רגישות הנושא, לא אישרו ולא הכחישו את הפנייה.

בשנת 2005 הפכו היחסים בין ישראל לאיראן לקודרים עד מאד, משנבחר מחמוד אחמדינז'אד לנשיא. לאחר כניסתו לתפקיד, הוא החל לדבר על קץ המשטר הציוני. עד עצם היום הזה, הוא אינו חדל מלקרוא להשמדת ישראל, בעת שארצו מפתחת טכנולוגיה גרעינית לייצור פצצות אורניום. ניתן היה לצפות שאיראן תוגדר כארץ אויב על ידי ישראל, ושתישלל מאזרחים ישראליים הכניסה אליה, אך כדבר הזה לא היה ולא קרה. עד שנת 2007, בזמנים שנשיא איראן איים להחריב את ישראל, הוא התיר לאזרחיה להיכנס לשטחי ארצו, וישראל לא מנעה זאת כלל וכלל. למעשה, מבחינתם של האיראנים, דבר לא נשתנה מאז. ישראל היא שמנעה את האפשרות הזאת לבסוף.

באפריל 2007 הודיע שב"כ כי סיכל ניסיון של המודיעין האיראני לגייס לשורותיו ישראלים ממוצא פרסי שביקרו באיראן כדי לבקר את משפחותיהם. באיראן חיים למעלה מעשרים אלף יהודים, וקרוביהם מתגוררים גם בישראל. מחשש כי מזימות הריגול האיראניות תצאנה אל הפועל וייגרם נזק לביטחון המדינה, תיקנה הכנסת שלושה חודשים אחר כך את החוק למניעת הסתננות. כשחוקק החוק בשנת 1954 נאסרה כניסת ישראלים למדינות: לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, ירדן, עיראק ותימן. בעקבות הסכם השלום אשר נכרת בין ישראל למצרים וירדן, ניתן על ידי שר הפנים היתר יציאה כללי למדינות אלו. אולם, רק לפני ארבע שנים, ועשרים ושמונה שנה לאחר ניתוק היחסים עם איראן, הוכרזה זו כמדינת אויב ונאסרה הכניסה אליה. ניתן לתמוה על כך וניתן למצוא תשובות בדמיון. איש איש יעשה כראות עיניו.

אינני מתיימר לדעת מה ישראל עושה באיראן. אני יודע כי אוניות בבעלות ישראלית עוגנות בנמליה, כי אלוף (במיל') מאיר דגן רמז שהשתיקה היא יפה, כי סמי ויולי עופר אינם רוצים להגיב מסיבות השמורות עימם, וכי ח"כ כרמל שאמה הכהן נעל ישיבת כנסת מיד לאחר פתיחתה בגלל פתק קטן. די לי בידיעות הללו לפי שעה. מותר לפעמים לסמוך על הרשויות שתדענה לחקור בעצמן את הנעשה בדרך האופיינית להן, מבלי שהארץ תגעש ומבלי שכולנו נצא מפרופורציה.

אנקדוטה נחמדת: ערן, החבר הקודם של אחת מבנות זוגי לשעבר, נהג להתרועע עימי עד שעזב את הארץ. הלכנו פעם לשלולית שאני חוקר את יצוריה. הצטרפה אליו מי שתהיה אשתו. מרוב בטלה, יצרו שניהם דגמים זעירים של כלי שיט מקיפולי נייר, כדרכם של משועממים. כל אחד השיט את ספינתו על אדוות המים לעבר השני. על מנת להרקיע את העניין שמצאו בתחביב זה, החלו לשגר מסרונים זה לזו באמצעות הספינות השטות. בהיתי במעשיהם בעיניים בלתי חקרניות. לפתע השמיעה הבחורה צהלה רמה. ציפיתי שתאמר דבר-מה, אך היא נאלמה. היא כתבה זאת על פתק קטן ושלחה את ספינתה על פני המים. כשהגיעה לערן, הוא התרומם בפתאומיות והחל לקרוא לעברי כמי שאחז בו אמוק חד-הברתי: כן, כן… היא אמרה כן!

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.