ישנה בעיה אחת עם ברצלונה וצריך לומר אותה

29/05/2011 בשעה 09:49 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על ישנה בעיה אחת עם ברצלונה וצריך לומר אותה

כדורגל הוא אמנות. זו אינה הפרזה של מעריץ מושבע או תעוזה מחוצפת לצקת תוכן זר למקום שאליו אינו שייך. אלה שצופים במשחקיה של בית"ר ירושלים לא יסכימו עימי, אך זוהי בדיוק ההקבלה בין ציור של זאטוט מן הגן של נחמה לעבודותיו של וינסנט ואן גוך, או אם תרצו, לשירתה של משוררת כיבוש ממחוזותינו לבין יצירותיו של סמואל טיילור קולרידג'. כשברצלונה משחקת כדורגל זו אמנות. צופי הקבוצה נהנים מסימפוניה חזותית. כל כלי התזמורת מפליאים לנגן יחדיו בקונצרט מושלם. המנצח הוא המאמן. המלחין אינו ידוע. אומרים שבטהובן הלחין את הסימפוניות שלו. כולם טועים. השראה גאונית שחדרה לרוחו היא שעשתה זאת. היא נותרה אלמונית. זו גם הסיבה מדוע לא נוכל להסביר אי פעם את ניצוצות הגאונות של שחקני ברצלונה הנוכחית. למדע אין כלים לכך. הגאונות רק משתקפת בתבונה מבלי שיתפענח פשרה.

ברצלונה היא הקבוצה האהודה עליי באירופה כבר שנים רבות. כל השבט הדרום-אמריקני במשפחתי מעריץ מושבע שלה. ההתכנסויות המשפחתיות תמיד נפתחות בתיאור מעלליו של ליונל מסי בשבת האחרונה. אחר כך נשוחח על פוליטיקה, על טניס וכדורסל, אבל בחלוף שעה נשוב לדבר על כדורגל. בברזיל ובארגנטינה מדובר בדת מוכרזת. אלוהים שלה, אגב, הוא אותו אלוהים שדיבר עם משה רבנו. עתה הוא מדבר אלינו דרך הכדורגלנים הטובים בעולם. אם ישנו בעולם מישהו פופולרי יותר מישו הוא כוכב הכדורגל בן התקופה. האוהדים סוגדים לו כפי שינהגו כלפי המשיח באחרית הימים. אנשים רבים מצאו את מותם במגרשים, אבל בניגוד למלחמות הדת, שחקני הקבוצה המנצחת אינם נחשבים כופרים בעיני יריביה או אלה שאוחזים באמת לפי אמונת אוהדיה. הם פשוט טובים יותר. האויב בדרך כלל מגולם בשופט. הוא משול לשטן, לאותה ישות על-טבעית שבכוח שריקותיה מונעת לפעמים מן הקבוצה הטובה ביותר מלנצח. בזמננו מגלם ז'וזה מוריניו את אנטי-כריסטוס. כוחות האופל שלחו אותו כדי להחריב את המשחק. בעיני דור שלם הוא מייצג נאמנה את סאורון. בילבו בגינס וחבורתו הם כמובן שחקני ברצלונה. כל משחק שנערך ביניהם מוצג כ"רע נגד הטוב". האיש שבא להשחית את 'מונה ליזה' נגד ליאונרדו דה וינצ'י בכבודו. סוף הסיפור ידוע – ברצלונה היא אלופת אירופה.

ברצלונה של ימינו היא הקבוצה המוכשרת ביותר שזכורה לי מימות חיי. פרשנים מבוגרים ממני טוענים חזור ושוב כי זוהי גם הקבוצה הטובה ביותר בכל הזמנים. הצפייה במשחקיה היא חוויה כמעט אבסולוטית, הקרם דה לה קרם של הגלידה. אז מהו הדובדבן שחסר כל כך כדי שהתענוג יהא מושלם? המתח הוא שחסר. אי-הידיעה התפוגגה. ברצלונה כה עדיפה על פני יריבותיה, עד שהיא מכריעה את המשחקים בקלות מרובה. ללא תחושת החרדה המסעירה שנלווית לצפייה במשחקי כדורגל ההנאה נפגמת. התפרצות היצרים שיוצאת מכלל שליטה לאחר הבקעת שער אינה קיימת עוד. הרעיות שנישאו לאוהדי ברצלונה אינן זוכות להשתומם מן הטירוף החושני שפוקד את בעליהן. אין אווירה של התרגשות אמיתית ואין איבוד עשתונות הכרחי. הללו מתיישבים מול הטלוויזיה כדי לצפות בקונצרט. הסוף ידוע מראש. כמו בהיכל התרבות, הקהל תמיד מריע למנצח.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.