מדוע כה מבוהל השמאל הרדיקלי מן ההצהרה על כינון המדינה הפלשתינית באו"ם?

25/05/2011 בשעה 15:34 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מדוע כה מבוהל השמאל הרדיקלי מן ההצהרה על כינון המדינה הפלשתינית באו"ם?

אינני מכחיש את העובדה כי האל, ברוב חסדו, לא הועיד למעני חברים רדיקליים מן השמאל. וכשאני פוגש את חבריי, אנחנו ממעטים לשוחח על פוליטיקה, ובמקום זאת אנו צופים בטלוויזיה. גם בתקשורת האלקטרונית בלתי אפשרי להיתקל ברדיקלים. כשרוצה המפיקה של 'ערב חדש' להפחיד אותנו, היא מושיבה על כסא המרואיין את מזכ"ל 'שלום עכשיו' ונותנת לו קמצוץ של זמן להביע את משנתו. אולם דעותיי תואמות כמעט לחלוטין את השקפת עולמו של יריב אופנהיימר, ושנינו איננו נמנים על השמאל הרדיקלי. הוא שלשל 'אמת' בקלפי, ואני ממשיך לתמוך בגברת ציפי לבני.

גם מרב מיכאלי, שמרבה להתראיין כנציגה אופוזיציונית ב'פופוליטיקה', אינה נמנית עם שורות השמאל הרדיקלי. הטוקבקיסטים נוהגים להזכיר בסוף טורי הדעה שלה כי זוהי נכדתו של ישראל קסטנר, שהתקדמה בעיתונות בגלל הבלטת דדיה, וכי היא סובלת מתסביכים נפשיים של היעדר אמהות, אולם אף היא מצביעה עבור 'קדימה' – בגלל היותה פמיניסטית. למותר לציין כי ב'פופוליטיקה' היא תמיד מדברת בלשון זכר. את הגחמות הנקביות שלה היא חושפת בערוצי טלוויזיה נידחים.

רק בדפי האינטרנט ניתנת לי ההזדמנות הנאותה להיחשף לשמאלנים רדיקליים. בבלוגים למיניהם אני מציץ תחילה בתמונת הכותב או הכותבת. אם זוהי דמות בלתי אסתטית אני לא קורא מאומה. אינני טוען חלילה כי לאנשים שאינם יפי-מראה אין זכות לבטא את דעותיהם הרדיקליות, אולם כאיש הגון מצאתי מתאם מובהק בין כיעור לבין שמאלניות רדיקלית, ויהא ההסבר אשר יהא לדבר, אני לא מוכן לקרוא את דעתם של רדיקלים מכוערים בגלל חשד כלשהו לסיבתיות. מכיוון שרוב הבלוגרים ממחנה השמאל הרדיקלי הם מכוערים להחריד, אני לא נחשף לדעותיהם.

אם כך, רק בדפיו של אתר 'הארץ' יש בידי אפשרות לקרוא הגיגים רדיקליים מפי דוברים שלא ניחנו ברהיטות ולא בשנינות, אבל את הבליהם מחויבים הם לכתוב מדי יום ויום. הבדל של שמיים וארץ יש בין מערומי המילים הנישאים שלהם לבין הכתיבה המשובחת של נציגי השמאל הציוני דוגמת יוסי שריד ויוסי ביילין (מ'ישראל היום'). אולי, כמו כיעור, גם יכולת כתיבה גרועה היא סמן לרדיקליות. אולי.

שיא הדביליות, אם תסלחו לי על הביטוי הנורא, הוא הקשקשנות בדבר אימת ספטמבר. חרף ניסיונותיי המגושמים, אני לא מצליח לתפוש מדוע עוכרי ישראל מ'הארץ' כה מבוהלים מן ההצהרה על כינון מדינה פלשתינית. במשך שנים רבות הם נושאים תפילה לאליליהם כדי שזו תקום, והנה כשהשעה קרבה, הם לא חדלים לזרוע פחד בקרבנו כי אם ביבי נתניהו לא יחלק מיד את ירושלים הגדולה, ילך אבו מאזן אל עצרת האו"ם ויקים לו שם מדינה. במקום לשמוח על מימוש חלומם, החרדה חלחלה לתוכם. מה פירושו של דבר?

לוואי שתקום מדינה פלשתינית בספטמבר. אשמח אם ראש הממשלה יתעשת ויעניק למדינה החדשה את השכונות הערביות ממזרח לעיר העתיקה, אך גם אם יימנע בשלב הזה לעשות כן, ברי כי מתישהו ניפרד מן האוכלוסייה הטורדנית שמתגוררת שם. אלה הנמנים עליה אינם אזרחי מדינת ישראל, וכתושבי העיר הם נהנים רק מזכויות ולא מעניקים שום דבר בחזרה. זאת היתה טעות לספח את רחובותיהם לישראל, ואולי עתה הגיעה השעה לתקן איוולת זו. אבל השמאלנים הרדיקלים מבוהלים מן המדינה החדשה. מדוע?

נהיר היטב כי ממשלת ישראל כלל אינה מבועתת מן ההצהרה המתקרבת באומות המאוחדות. אין ספק שפני הממשלה הם לעימות עם הפלשתינים, והיא עושה ככל יכולתה כדי להגיע לסיטואציה הזאת. קרוב לוודאי כי אהוד ברק מכין לשכנינו הפתעה מרה, כדרכו. לנוכח מציאות זו, לקראת ניצחון ישראלי כביר בסופה של המהומה, ניטע פחד בליבות הרדיקלים. גם הם יודעים שאף צעדה המונית לא תניס אותנו מכאן. לא כבשנו אדמה זרה, כדברי נתניהו בקונגרס האמריקני, אלא שבנו אחרי 1200 שנה למולדתנו, ודרך קני הרובים ניאלץ ללמד את הפלשתינים שיעור בהיסטוריה של עם ישראל.

בכלל, אבו מאזן לא היה הראשון ששכתב את תולדות הארץ לאוזניים אמריקניות, כשסיפר בדותות על מתקפה מקדימה של היהודים כנגד הערבים בשלהי 1947. היטיבה לעשות זאת סוהא ערפאת בשנת 1999 בדווחה להילארי קלינטון, אשת הנשיא, כי הישראלים מרעילים בגז את הילדים הפלשתינים ובגלל כך מרובה אצלם התחלואה. בתגובה לדברים הללו, באותה מסיבת עיתונאים הזכורה לשמצה, קמה הילארי ממקומה ונישקה את סוהא. מאוחר יותר, היא התנצלה בפומבי, אבל נסתרות דרכינו לדעת מה מצוי בליבה.

מלבד ההשוואה בין השטחים המוחזקים לקולוניה הבריטית בהודו, הדגיש נתניהו שני דברים נוספים בנאומו. הוא אמר כי ישראל לא תיסוג מאתרים לאומיים, והתכוון למערת המכפלה בחברון ולמערות קומראן בקרבת ים המלח, ורמז כי בקיץ הקרוב יתכן שישראל תנחית מכה קשה וכואבת על איראן, שתטרוף מחדש את כל הקלפים, ולא תאפשר בשעת דחק זו הצהרה על כינון מדינה פלשתינית. נראה כי האיום הזה הוא הקלף המנצח של נתניהו. הבריטים חסרי עמוד השדרה, שמצויים בצרה כלכלית בלתי פתירה כמעט, יעשו ככל שידם משגת, כדי למנוע זינוק במחירי הנפט. אומנם ו'ינסטון צ'רצ'יל זכור בשל מילותיו על "דם, יזע ודמעות", אבל נאומו המפוחד בקונגרס האמריקני בשנת 1941, כשביקש הצלה דחופה, נשכח משום מה בדברי הימים. אילולא התערבותה של אמריקה במלחמה, היטלר היה ממליך מחדש על בריטניה את אדוארד ה-8 חובב הנאצים. 'אומה צבועה', כינו הגרמנים את בריטניה, והצדק היה עימם. 'רב-פרצופית' הטיחו הברלינאים בהילארי קלינטון, והאמת היתה בפיהם.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.