למה הצלפים צריכים שני קליעים?

05/05/2011 ב- 12:07 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על למה הצלפים צריכים שני קליעים?

בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה מתואר המתנקש הבודד כאיש השוכר בבית מלון חדר הצופה אל הכיכר, פותח את מזוודתו ומתחיל להרכיב רובה צלפים מחלקים שונים החבויים בתוכה. בסיימו את מלאכת ההרכבה משקיף המתנקש מבעד לכוונת הטלסקופית לעבר בית קפה מרוחק וממתין בדריכות עד שיופיע הקרבן. או אז הוא מטעין כדור אחד ברובהו ויורה. לכדור שני לא יזדקק, כי אם פספס לא תינתן לו הזדמנות שניה.

יממה לאחר שפורסם דבר ההתנקשות באוסמה בן לאדן ניצבתי מאחורי צמד גולנצ'יקים בתור לקופת הסופרמרקט. אחד מהם אחז בידו פחית של זיתים משומרים, ואמר: כדור אחד נתנו לו בראש וגמרו את הסיפור. השני פירש: חסכנים אלה לוחמי הקומנדו האמריקני. לכדור שני לא זקוקים. צלפים אחד-אחד הם. הראשון ביקש להדגים: אם אתה שם להם זית על הקופסה הזאת, הם פוגעים בו בלי בעיה ממרחק של חמישים מטר. כדור אחד הם צריכים. לא יותר. חברו ביקש לאתגר אותו: אם שמים את הזית על הראש של נעמה (אהובת ליבו של הראשון, כנראה), גם בכדור אחד הם מורידים אותו מעליה? על כך השיב המאוהב: כדור שני יהיה אצלי. אם הוא מחטיא ופוגע בה, אני יורה בו במקום.

לשמע דבריהם תפשתי עד כמה אחד המוטיבים המהוללים ביותר בספרות העולמית מעוגן בקרקע המציאות. הוא ידוע בעיקר מן האגדה השוויצית אודות וילהלם טל: הרמן גסלר, המושל האוסטרי האכזר של בירת הקנטון אלטדורף, הציב מוט בכיכר השוק שבעיר, הניח עליו את כובעו ופקד על כל העוברים והשבים לקוד בפני העמוד כדי לבזותם. כאשר חלף וילהלם טל הגאה על פני העמוד מבלי לקוד בפניו, הוא נעצר מיד. כעונש על מריו הוא נצטווה לפגוע בחצו בתפוח המונח על ראש בנו, אחרת יוצא להורג. וילהלם טל נטל עימו אשפה ובה שני חצים, וירה בהצלחה חץ אחד לעבר התפוח ופלחו לשניים. כשנשאל מדוע נטל עמו חץ נוסף, השיב: אם הייתי מפספס והורג את בני, הייתי מפנה את קשתי לעבר גסלר והורגו. כששמע המושל את הערתו הורה לעצרו שוב. וילהלם טל הזועם הרג אותו בשל כך.

אף פעם לא הבנתי את וילהלם טל. ברי כי אם היה מחטיא והורג בשוגג את בנו, ראוי גסלר לדין מיתה שיגזור עליו וילהלם טל כנקמה. אולם, אם נטל עימו חץ נוסף מפני שלא היה בטוח ביכולותיו, מדוע הסכים לירות את החץ הראשון לעבר התפוח שניצב על ראש בנו? אם בטוח הוא בעצמו, לא נזקק הוא לחץ השני. אם לא בטוח היה, אסור לו להתנסות במחיר חיי הבן. מוטל עליו לסרב גם אם ייאלץ לשלם על כך בחייו שלו. הרי הוא חטא לצו המושל ולא בנו, ואין זה אנושי להטיל על צאצאו את תשלום העבירה, שמשמעו פצעי מוות.

את המוטיב הזה אנו מוצאים לראשונה בסיפורו של פלנה-טוקי (Palnatoki), הגיבור הדני האגדתי מן הכרוניקה 'גסטה דנורום' (מעשי הדנים) שחיבר סקסו גרמטיקוס בתחילת המאה ה-13. בפרק השביעי שבחלק העשירי מסופר כי הלוחם טוקי אשר שירת נאמנה את המלך הרלד גורמסון, התעלה בכישוריו על פני שאר עמיתיו, ודבר זה הקים עליו אויבים רבים מחמת קנאתם. יום אחד, כשהיה שיכור, הוא התרברב בפני אלה שישבו לצידו בשולחן, כי מיומנותו בקשת כה רבה, עד שביכולתו לפגוע בשילוח חץ יחיד בתפוח המונח על שרביט במרחק ניכר. יריביו ששמעו את המילים הללו מיהרו לדווח על כך לשליטם. הלה היה כה מרושע עד שהורה לטוקי לפגוע בחצו בתפוח המונח על ראש בנו במקום על שרביט. אם לא יעשה כן, ישלם על כך בחייו. טוקי הזהיר את הנער כי אל לו לזוז ואל לו להירתע אפילו ישמע את החץ מתקרב אליו. כדי להפיג את מורא ליבו, הוא העמיד אותו כשגבו אליו, כך שלא יהא מבועת מן המראה הנגלה לעיניו. הוא משך שלושה חצים מאשפתו וירה את הראשון מביניהם במדויק במטרה. אחר כך נשאל טוקי על ידי המלך מדוע לקח עימו כמה חצים כשהוא זקוק רק לאחד. טוקי ענה לו כי אם היה מפספס, היה משתמש בחצים הנוספים לשם נקמה. מכל מקום, את המלך הוא הרג בכל זאת.

ואילו בפרק 128 של הסאגה אודות דיטריך פון ברן (Thidrekssaga) מן המאה ה-13, מתואר אגיל, אחיו של ולונד הנפח, כקשת מצטיין. המלך נידוד שרצה לבחון את טיב ביצועיו אילץ אותו לירות לעבר תפוח המונח על ראשו של בנו בן השלוש. אגיל הוציא שני חצים מאשפתו וקלע באמצעות החץ הראשון בתפוח. שאל אותו המלך למה הזדקק לחץ השני. אמר לו אגיל כי אם היה הורג את בנו בחץ הראשון, הוא היה יורה במלך בחץ השני. המלך לא ביקש להעניש את אגיל על פתיחות ליבו, ושיבח אותו על דבריו האמיצים.

זאת ועוד, בספר 'פטיש המכשפה' מאת היינריך קרמר משנת 1486, ביקש המחבר להוכיח את קיומן של המכשפות וסיפק אמיתות לכך שהן משרתותיו של השטן. בפרק 16 שבחלק השני מסופר על איש שחויב להוכיח את מיומנותו בקליעה. בעיני קרמר היתה זו הוכחה ניצחת כי כישורים מעין אלה מעידים על התרועעות עם השטן. האיש נצטווה על ידי הנסיך לירות חץ לעבר פרוטה המצויה על כובע שחבש בנו הצעיר מבלי שהכובע יזוז. את החץ השני הביא עימו כדי להרוג את הנסיך במקרה שייכשל.

מעניין לדעת האם בן לאדן קרא בימי חייו את גסטה דנורום. אם כך היה עושה, יכול היה להפיק כמה לקחים שהיו מעכבים את ביצוע מותו. על כך אספר כשאכתוב את נסיבות ההתנקשות בו, לכשייודעו לי מלוא הפרטים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.