האונס של נינליל: ניתוח המקרה לאור הראיות החדשות

27/04/2011 בשעה 09:32 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על האונס של נינליל: ניתוח המקרה לאור הראיות החדשות

הרבה לילות הוגעתי את מוחי מן היום שנודע לי האונס שנכפה על נינליל. מחשבה רודפת קודמתה היא דרכי מתמיד לתפוש בעמקי רוחי את עוצמת האירועים שמתגלים לי דרך המילים. הזעזוע שחוותה הנערה התמה ושליווני כל השעות ההן, קרם קולות וצלילים, ואת זעקתה חסרת הישע יכולתי אני לשמוע. הכאב אינו מרפה ממני, וככל שהפצעים רחוקים מלהגליד, כך חודרת הבנתי אל הבוקר ההוא ומצטללת, וגם מתבררת המשמעות הדו-קוטבית של חיינו, אז כמו עכשיו.

במרחק הזמן המתמשך, בל נטעה לסבור כי נינליל היא רק יציר דמיון, ומכאן נגזר עליה כל מצאי הריק – קרי, כפי שאין הריקנות נתפשת ויודעת מדאוב, כך נינליל של זמננו אולי אינה חשה את כורח הסבל, אך זו טעות. בימים הרחוקים ההם היתה נינליל הוויה חיה ופועמת בליבות האנשים שסיפרו עליה, ומתוך תחושותיהם יכולים אנו לפענח את היחס האנושי כלפי אחת מרעות הזמן האינסופי, את היחס כלפי האונס ואת היחס כלפי האשה נאנסת. וכשאנו משווים ביניהם מתגלה קוטביות תהומית שאין אלא להסבירה באופן הצורם ביותר: אין דין האונס כדין הנאנסת, ואין יחס החברה כלפי המעשה כיחסה כלפי הקרבן, לא לפני אלפי שנים וכנראה גם לא עתה.

אל המסקנות הסופיות לא הגעתי בכוחות עצמי. ככל שהזדקקו המחשבות כך נעשיתי מבולבל יותר ויותר, ואילולא מצאתי הסבר שיישב את המחלוקת שהתגלעה בתוכי, הייתי נותר עם הסתירות הללו עד אחרית ימיי, אולי מפני שאינני מסוגל לקבל את הדברים כהווייתם, ומפני שהמחסום לקבל עובדות לאשורן הוא לפעמים בלתי עביר. והנה באו המיתוס ופשרו וסטרו בפניי, ואני התעוררתי מן ההרהורים אל המציאות הקרועה כדי להתמודד עם תחלואיה.

נינליל היא אחת הדמויות במיתולוגיה המסופוטמית, אשר אלמלא האונס ותוצאותיו שניכרו בה, היתה אלה זוטרה שאין מדברים עליה. וגם עתה, אלפי שנים אחרי שחדרה לתודעה האנושית, לא נמצאו מילים רבות לומר עליה. כל תפקידה עלי אדמות היה להיאנס, ובזאת מסתכם פועלה בחיים האלה. את התובנות שדוחקות זו בזו כדי לראות אור מבין סדקי סיפורה יש לגדר, פן יבוא מישהו ויערום עליהם מלוא של טיט, ואחר כך נשב על ספסלי ההיסטוריה וניאנח.

הסיפור שתורגם לעברית בידי שפרה שיפמן ויעקב קליין, פותח בתיאורה של ניפור, בה זורם נהר אידסלה, ואינונבירדו היא התעלה היוצאת ממנו אל העיר. שם חיים גם האל אנליל, העלמה נינליל, והאם שלה נונברשגונו. וכדרכם של בני שומר, ככל שהפתיחה מפליאה לדווח אודות המקום, כך הסיפור שמתרחש בין נופיו ינתב את עלילתו באווירה מאיימת, ועלינו לשאת את נטל הקדרות עד סיומו החריג, כרגיל.

והנה, מיד אחרי תיאור העיר הנהדרת, מחלחלים הפחדים הקיומיים אל השורות, ואנו נחשפים לרעותיה. נונברשגונו החכמה מזהירה את נינליל בתה, לבל תרחץ בתעלת הנהר, שמא תיתקל באנליל וזה יחשוק בה, יבצע בה את זממו, ואחר כך ינטוש אותה ואת עוברה:

בנהר הזך, נערה, בנהר הזך אל תרחצי!
נינליל, על גדת האינונבירדו, אל תתהלכי!
האדון אנליל, בהיר העיניים, אותך יראה,
אז יבעלך, ינשקך.
אחר שירווה רחמך בזרע אונו – יזנחך!

אבל נינליל היא צעירה קשת-עורף. היא אינה שומעת בקול אמה ויוצאת לרחוץ בנהר. ושם, כפי שחששה נונברשגונו, משקיף עליה אנליל מן הגדה האחרת ומבקש לפתותה, אך היא אינה נעתרת לחיזוריו ומסבירה לו שעודנה צעירה ורכה מכדי לשכב איתו:

בנהר הזך הנערה רוחצת, בנהר הזך,
נינליל על גדת האינונבירדו מהלכת,
האדון אנליל, בהיר העיניים, אותה ראה.

האדון דובר על ליבה – הבה נשתגל, היא ממאנת.
אנליל דובר על ליבה – הבה נתנשק, היא ממאנת.
ערוותי כה קטנה, לא תדע משגל,
שפתותיי כה קטנות, לא תדענה נשיקה,
ייוודע לאמי – את ידי תמחץ,
ייוודע לאבי – ידו תשיגני,
ייוודע לידידת נפשי – תתרחק ממני, תחדל לדבר איתי.

סירובה של העלמה הרכה נתקל בחומת יצריו של אנליל, ולא הבקיע בה פתח אל רגשותיו הרחומים. אנליל קורא אליו את נוסכו משרתו, ומגלה לו את דבר תאוותו אל בת החמודות. המשרת מציע כי יחתור בסירתו אליה, יעלה את נינליל עליה, ושם לא תוכל לברוח והוא ידע אותה. אנליל שועה לעצתו, ובשעת שיט על הנהר הוא אינו מרפה ממנה ומנסה לכובשה בחוזק יד. אחר כך, ברדתה נסערת מן הסירה, אונס אותה אנליל על גדת התעלה, ודרך כך מעבר אותה. היא הרה לו את סין, אל הירח:

קרא אנליל אל נוסכו, נאמן ביתו,
הנערה הבתולה, זו היפה, זו הענוגה,
נינליל, זו היפה, זו הענוגה,
הלא איש לא בעלה, הלא איש לא נשק לה.

הביא נוסכו לאדוניו ספינה קטנה,
המלך שט אליה,
תפש בידיו אותה,
בעול בעלה, נשוק נשק לה,
על פיסת חוף צרה, שכב עימה.
שם בעלה, שם נשק לה,
בבעילתו האחת, בנשיקתו האחת
הערה ברחמה את זרע סין.

אנליל זנח את הנערה אחרי שחילל את תומתה והלך לדרכו, אבל היה מי שהבחין בפשעו. האלים אחוזי בעתה נוכח מעשהו הבלתי מוסרי, ואף על פי שעמד בראשם, הם אוסרים את אנליל בבואו לעיר בשל עוונו, ואחר משפט ממושך דנים אותו לגירוש אל ארץ השאול.

בהתאם לעונש שנגזר עליו, עוזב אנליל את ביתו בניפור ועושה דרכו מארץ החיים כדי לרדת שאולה, אך נינליל, שכרסה בין שיניה, מסרבת להישאר לבדה עם ילדו והולכת בעקבותיו. דבר זה מטריד את מנוחתו של אנליל, לא בגלל חששותיו שמא גברים אחרים בדרך המסוכנת יתעללו בנערה חסרת המגן, כפי שהוא נהג בה בעצמו. אנליל אינו חפץ לקחתה עימו, שכן פירוש הדבר הוא כי בנו סין, שהובטח לו כי ימונה על הירח, יצטרך לשהות בתחתית השאול, באפלה הקודרת, במקום להימצא בשמיים. על מנת למנוע את הדבר, זומם הוא תחבולות.

האיש הראשון שבו פגש הינו השוער שניצב בשער ניפור. אנליל מסלק אותו משם לזמן מה, לובש את דמותו ותופס את מקומו בפתח העיר. כשמגיעה נינליל, היא מוצאת את אנליל בתחפושתו. אין היא מזהה אותו וסבורה כי הינו השוער. שואלת אותו נינליל איה פנה אדונו ללכת, ואנליל השוער מתכחש שראה אותו – את עצמו יוצא משם.

נינליל אינה מאמינה לדבריו ומספרת לו כי כשם שאנליל הוא אדונו כך היא גברתו, מפני שהיא נושאת ברחמה את ילדו של האל, ועל כן מוטל עליו לדווח לה את האמת אודות מקום הימצאו. השוער מעמיד פנים שהוא נרעש מן הגילוי, ואז מבהיר לה: אם תלכי לארץ השאול בעקבות אנליל, גם סין יאלץ לשהות שם במקום שימשול על הירח. אבל אם אשכב עימך, הבן הנוסף אשר תולידי יוכל לבוא במקומו, ותינתן לסין הרשות לעזוב את השאול.

הוא שב ומעבר את נינליל, והבן השני אשר ייוולד לה יהא נרגל, אל השאול הראשון. אחר כך ממשיך אנליל בדרכו אל ארץ השאול, ונינליל שבה לחפש אחריו. כשהוא מגיע אל נהר השאול, החוצץ בין השאול ובין ארץ החיים, מתחפש הפעם אנליל לאיש המופקד על הנהר, ונינליל שנעצרת שם ולא מצליחה לזהותו, מתעברת ממנו שוב בשל התואנה הקודמת. הבן השלישי אשר ייוולד לה יהא נינזו, אל השאול השני. בתחנה הבאה מתחפש אנליל לספן המופקד על המעבורת בנהר השאול, ובמסווה זה הוא מעבר את נינליל פעם נוספת, והיא הרה לו את אנביללו, אל השאול השלישי. המיתוס מסתיים בשיר הלל לאנליל מלך האלים, מקור השפע והפריון. אודות נינליל שרחמינו נכמרים עליה לא מסופר עוד דבר.

קיומם של אל הירח ושלושת אלי השאול בתודעה האנושית קדם למיתוס של אנליל ונינליל. זה התהווה אך ורק כדי להשיב על הקושיה: איך היתה ראשיתו של הירח, וכיצד אירע הדבר כי לאלוהות שמימית מאירה זו, יש שלושה אחים שכולם קשורים בעולם השאול התחתון. ואילו נינליל, אשר לכאורה הינה דמות מרכזית, אין בה כמעט שום עניין למספר המיתוס. חשיבותה היחידה היא באלים שהיא עתידה ללדת. היא קיימת לגביו כמי שעתידה להיות אימם, ולא כיצור אנושי המעניין בזכות עצמו. משום כך הסיפור מסתיים בצורה חטופה ופתאומית לגביה. למספר לא היה צורך לומר עוד דבר אודותיה לאחר שנוצר ברחמה בנה האלוהי האחרון.

חרף תחושת החמיצות, בל נשכח כי סיפור זה מקורו בחברה שבה היו כבודה וזכויותיה של האשה מושג בלתי ידוע. חילולה של אשה פנויה היה עבירה נגד האפוטרופוס שלה – אביה או אחיה. חילולה של אשה נשואה היה עבירה נגד בעלה. ושני אלה היו עבירות חברתיות נגד הקהילה. אנליל מפר את חוקי החברה באנסו את נינליל, אולם בשום מקרה לא היתה זו עבירה נגד האשה בימים ההם. היא ורגשותיה היו פשוט חסרי כל חשיבות. לפיכך, קיים קושי לבחון בקני המידה המוסריים של ימינו את המיתוסים המשקפים תרבויות רחוקות כל כך בזמן. ברי כי המספר אינו חש רחמים כלפי הנפגעת, מפני שדבר מעין זה לא היה קיים במילון המושגים שלו. ברם, מדבריו משתמע כי האונס ראוי לכל גינוי.

דומה כי דבר לא השתנה בימינו. החברה המודרנית עודה מוקיעה את מעשה האונס לכשעצמו, אבל למעט גילויי רחמים, היא מתעלמת מן הקרבן במקרה הטוב, וטופלת עליה האשמות במקרה הגרוע. למרות ההיגיון שבדבר, לא מתקיים שוויון בין יחסה המחמיר של החברה כלפי האונס לבין יחסה האטום כלפי הנאנסת.

בעבר סברו כי האם פיתתה את בתה לצאת אל הנהר כדי שאנליל ייתן את עיניו בה, והיא תהרה לו את האלים, וכך נפלה נינליל קרבן הן לאמה והן לאנס, אבל ממצאים חדשים ואינטרפרטציות מבוססות יותר חשפו את המשל הקלאסי אודות נערה שאינה מקשיבה לתחינות אמה, ממרה את פיה ונענשת. אם תרצו, גם היא אשמה בכך שנאנסה. את הלקח הנלמד היא חוותה על בשרה.

עד ימינו ישנם רבדים בחברה הנוטים להאשים גם את הקרבן במעשה האונס. מאשימים אותה בפיתוי אם לבשה בגדים נועזים או בקלות דעת כשפטפטה עם זרים. הציבור מוקיע את המעשה לכשעצמו, אבל לא פעם מטיל את האשמה על הנאנסת, כמעט באותה מידה שהוא מטיל על האנס. ראוי לזכור כי במקרי אונס אין שטחים אפורים. כל פרשה מחרידה כזו נחלקת ללבן ולשחור ואין כל מקום להתלבט במי נעוצה האשמה. זכותה של האשה לעשות ככל העולה בדעתה בכפוף לחוק, מבלי שלאף גבר תהא הזכות לגעת בה בניגוד לרצונה.

לקריאה נוספת:

Thorkild Jacobsen. 1987. The Harps that Once: Sumerian Poetry in Translation – Enlil and Ninlil

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.