השיגיונות המצחיקים עד אימה של קיסרי רומא

06/04/2011 ב- 15:12 | פורסם בדברים מעניינים יש בעולם | סגור לתגובות על השיגיונות המצחיקים עד אימה של קיסרי רומא
תגים:

דומיטיאנוס

בראשית שלטונו נוהג היה להסתגר בחדר עבודתו כמה שעות ביום. אך בזמן הזה לא עשה מאומה, מלבד זה שצד זבובים והוקיעם על חרט כתיבה מחודד. לפיכך, כששאלו פעם האם מישהו נמצא בפנים עם הקיסר, ענה להם ויביוס קריספוס: אף לא זבוב אחד!

אחד מספרי ההיסטוריה שעיין בהם לא מצא חן בעיניו. על כן ציווה להוקיע על הצלב את כל מעתיקי הספר שעודם היו חיים בזמן ההוא.

הוא פנה לאסטרולוגים ובדק אצלם מי עתיד מבני העם לעלות לשלטון, על פי גלגל המזלות, ואז היה רודף את "הטוענים לכתר" ומוציאם להורג, וכשנודע לאסטרולוגים הדבר, היו מעלילים על מתחריהם שהם עומדים בקרוב מאד להדיחו, וכי כך מראים הכוכבים. דומיטיאנוס מיד הוציא להורג את מתחריהם.

ברומא האמינו כי פרישות מנשים מסייעת לקול השירה, ולכן היתה חלק מאימוניהם של הזמרים. דומיטיאנוס חטף את דומיטיה לונגינה, שהיתה נשואה לאילוס לאמיה ולקח אותה לאשה. ואז היה שואל עוברי אורח לגבי קולו. כששיבחו את קולו, היה עונה להם: הלא פרוש אנוכי.

אף שהיה בעצמו שטוף זימה, הורה להוציא להורג בתולות שנתפסו בקלקלתן, וגם לא חס על נשים שביקשו להתגרש מבעליהן אם סיבתן היתה מוצדקת. כמו כן, גזר פסקי דין מוות על אנשים מבלי כל בירור משפטי, רק משום שנעשו חשודים בעיניו.

כשהיה מחליט להוציא להורג את אנשי משק ביתו בגלל זוטות, היה בימים שלפני גזר הדין מכבדם בפני כול ומעניק להם מתנות, וכשהיה עומד בראש בית הדין והיה נזקק להודיע פסק דין חמור, היה דומיטיאנוס מקדים אינספור דברי שבח לנאשם, עד שככל שהתארכו דבריו כך ידע זה שאחריתו תהיה מרה.

ירושות שלמות של אנשים זרים היה יורש בטענה כי מישהו שמע מפי הנפטרים בחייהם שהקיסר הוא יורשיהם. כששאלוהו איפה העדים, אמר שהפכו לאילמים ולא יוכלו לדבר. השיבו לו כי חבל שגם לא התחרשו קודם לכן.

על דרכי ההתנקשות בו נודעו הפרטים הבאים: סטאפנוס, סוכן ביתו, חיתל את זרוע השמאלית בתחבושת כאילו חש כאב, והתהלך עימה במשך כמה ימים על מנת להרחיק ממנו כל חשד, ובבוא היום תחב לשם פגיון. אז הודיע כי רוצה הוא לספר על דבר קשר שנודע לו, ולפיכך הכניסו אותו אל הקיסר, וכאשר קרא דומיטיאנוס במכתב שהלה מסר לו כי עומד הוא להרגו, ניצב מולו נדהם, וסוכן ביתו מיד דקר אותו.

קליגולה

במקדשים אליהם היו באים האזרחים לשאת תפילות, ציווה להסיר מפסלי האלים את ראשם, ולשים במקומם ראש מפוסל בדמות ראשו. אולם אף פסל לא ריצה אותו ולבסוף החליט שהוא עצמו יעמוד כפסל בין שאר הפסלים, וכך עמד ללא ניע במשך שעות כשהאזרחים חולפים על פניו.

בלילות היה מעביר שעות באיומים על הירח, שישמע מיד את פקודתו וירד מטה ארצה, אחרת יעניש אותו בחומרה, ובכל לילה היה מוסיף עונשים עוד ועוד, ומונה אותם במשך שעות.

עם כל אחיותיו חי קליגולה חיי זימה מתמידים ואסר עליהן להתהלך לבושות בנוכחותו, כי אחיהם הוא ולא אדם זר, ולכן אין ממה שתתביישנה.

היו פעמים שהוזמן כאורח הכבוד לנישואיו של אחד מקציניו הבכירים. כשראה את הכלה הבתולה וזו מצאה חן בעיניו, ציווה להביא אותה לביתו ובינתיים נשאר בחתונה, ודרש שהטקס לא יופסק חלילה בהיעדר הכלות אלא יימשך. והיה נוהג ללבוש בעצמו את שמלותיהן ולהתהלך בהן ברבים.

כשהזמין אליו זקנים בעלי ניסיון שיספרו מיהי היפה בנשים, סיפרו על מישהי בצעירותם, אשר לפני שבעים שנה היתה יפה מאד. מיד ציווה קליגולה להביאה, ואף שהיתה זקנה ובלה התחתן עימה והכריז בפני כולם עד כמה בר מזל הוא שנישא לאשה היפה ביותר בתולדות רומא.

את יועציו שהוציא להורג היה ממשיך להזמין להתייעצויות וכשאמרו לו עוזריו שהם כבר בין המתים לפי פקודתו, היה מאיים להענישם בשקר ומצווה להביא את היועצים בכל זאת לפניו.

לאנשים שציווה להלקותם היה פורש שמיכה רכה תחת רגליהם כדי שיעמדו על קרקע נוחה.

את חיות הטרף בקרקסים אסר להאכיל בבשר בהמות. הוא ציווה להאכילן בבשר פושעים ולא משנה מה היה פשעם. הוא היה נכנס לבית האסורים, מצווה להעמידם בשורה ואז מצווה לאסוף את האסירים מן האיש הקירח הזה עד הקירח הבא, גם אם כל פשעם היה ריב עם השכן, ולא רצח חלילה. אך קודם ציווה שיכלאו אותם בכלובים של חיות, ושילכו על ארבעתם כדרך החיות, כי חטא הוא להאכיל חיות טרף בבני האדם. וכשהיו כאלה שטענו שאינם אשמים, ציווה קליגולה לכרות את לשונם ולהשיבם בחזרה אל הכלוב כי מנהג החיות הוא לא לדבר. ואם היו אסירים בעלי שיער שופע, היה עושה להם קרחת בעצמו ואז מכניסם לרשימת בשר הטרף כי קירחים הם.

לא פעם כשהיה משסה את הגלדיאטורים זה בזה, היה מצווה אחר כך להוציא להורג את המנצחים באשמת רצח, אשר לו היו אלפי עדים.

רגיל היה להתאונן בגלוי כי הוא מוטרד מן המצב הקשה בתקופת שלטונו, מכיוון שאף אסון טבע כבד לא אירע בימיו, ולנוכח ימי השלווה עשויה תקופת שלטונו להישכח. על מנת שישתמר בזיכרון ההיסטורי היה קליגולה מתפלל לבואן של מגפות, רעידות אדמה וכו'.

פעם אחת, כשהוזמן לחנוך גשר, קרא בהתלהבות לכל הנוכחים שיבואו אליו, שיבח את כולם ואז דחף מטה אל המים כל מי שהיה לצידו.

באחת הפעמים כשהוזמן לשחיטת קרבן חי על המזבח, נטל מידי השוחט את סכינו והרג אותו מפני שהמית את החיה באכזריות רבה מדי לטעמו.

הוא הכריח אנשים למנותו יורש על נכסיהם, וכעבור כמה חודשים היה נזכר בהם ודורש לשפוט אותם, על כך ששמוהו ללעג בהמשיכם לחיות. היה אומר שהם נהנים בינתיים מן הרכוש ששייך גם לו והוא איננו נהנה.

קליגולה היה עורך מכירות פומביות לחפצים שאינם שווים מאומה, וקובע בעצמו את מחירם הסופי, ומזהיר שאם לא יימצא להם קונה, איש מן הנאספים לא יצא חי.

היה קובע פגישות עם אנשים ומודיע להם שאוי להם אם לא יופיעו, ושימצאו כל דרך להגיע ואז, אחרי שהופיעו, היה אוסר אותם ומאשימם שלא הגיעו לפגישה.

הוא קבע מס על יחסי מין וכשהכמות לא צברה די ממון, פקד על הרומאים לבלות יותר ביחסי מין. ואוי למי שירמה ויתברר ששילם מס כפול אך שכב רק פעם אחת.

פעם הסתובב קליגולה ברחוב וראה מישהו נוגע בעמוד, מיד תבע אותו לדין על כך שנגע בעמוד. כי קבע חוק כזה בליבו וגם אם טרם פרסמו, אין זאת אומרת שמותר לעבור עליו ועוד בפרהסיה.

כשהאפריון שלו נישא באוויר, היו מטאטאים את הדרך לפניו ומזליפים מים כדי שלא תעלה אבק, וקליגולה היה דורש כי מידת ההזלפה תהיה מדויקת, אחרת ראה בכך בזבוז מים וציווה להעניש את המבזבזים.

באחת הפעמים הוציא את צבאו למלחמה והובילם אל חוף הים. שם פקד על כל חייליו למלא את קסדותיהם בקונכיות ובצדפים, והכריז כי ניצח אפילו את הים, וביקש מן החיילים להראות לו את השלל. אחר כך ביקש שייקחוהו לספינה שעגנה בקרבת מקום, ושם בירר כמה זמן תימשך הפלגתה למקום מסוים. כשנודע לו משך הזמן, תהה לשם מה יש ספינות, כי הרי בקרקע הדרך קצרה יותר, ואז הורה לחיילי צבאו לשאת את הספינה ביבשה אל אותו נמל ימי בזמן קצר יותר, אחרת יבולע להם. כששב לרומא לאחר אותו ניצחון על הים, דרש כי תיערך לכבודו תהלוכה שאף עיר עוד לא ראתה כמותה.

לאחר שנרצח, מצאו בחדרו תיבה מלאה רעל, ולאחר שזרקוה אל הים, נפלטו במשך כמה שבועות פגרי דגים אל החוף.

טיבריוס

כמה מן המוזמנים לבית המשפט, מהיותם בטוחים כי יידונו למוות, וכדי שיימלטו מן העינויים הכרוכים בהוצאה להורג, היו מנסים לשלוח יד בנפשם באמצעות משקה מורעל. טיבריוס היה מצווה לטפל בהם היטב כדי שיירפאו, ושולח למענם את הרופאים הטובים ביותר, גם במחיר הזנחת חולים חפים מפשע, ובלבד שיחלימו על מנת שיוכל בכל זאת להוציאם להורג בעינויים. כשאחד הנאשמים שפר מזלו והצליח למות, השתולל מזעם, ואיים לענות את רופאיו במקום העינויים שחסרו לו במכסה.

היה קורא לילדות קטנות בשם דגיגות, והרגיל אותן שתשחינה בין רגליו בשעת רחצתו, ותשחקנה איתו במגע העדין של לשונן ושיניהן.

חיילים ותיקים לעולם לא היה מפטר, ושלחם לקרבות המסוכנים ביותר, כדי שלא יהא עליו לשלם להם דמי פרישה.

ימים מעטים לאחר בואו לקאפרי, בטיילו לבדו, הפתיע אותו דייג אחד בזה שהביא לו דג גדול. טיבריוס ציווה לחבוט בפניו של הדייג באותו הדג על שהבהיל אותו, בכך שטיפס ובא אליו מפנים האי, בין הרים שאין בהם דרך. וכאשר אמר הדייג בשעת הוצאת העונש אל הפועל שהוא מאושר על שלא הגיש לו גם את הסרטן הגדול שתפס בים, פקד לרטש את פניו גם בסרטן.

למעשי חקירה היה מתמסר כולו במשך ימים שלמים והתרכז בהם עד כדי כך, שבהיוודע לו כי הגיע איש לבקרו, ציווה לענותו בשל ההפרעה. כשנתברר לו כי הוא עצמו הזמין את האורח כדי להודות לו על מעשה חסד שעשה למענו, כל כך כעס טיבריוס על עצמו עד שכדי להירגע ציווה להרוג את האיש, אך ללא עינויים, על מנת שנפשו שלו לא תתענה בגלל הכאבים שסובל מהם האורח, וייסורי נפשו יפריעו לו אחר כך בחקירה.

נערות עברייניות שלא הגיעו לפרקן היה אונס תחילה, ואחר כך תולה אותן מכיוון שחוקיו אסרו המתת בתולות.

אחת משיטות העינויים שלו היתה להכריח את הנאשמים לשתות יין בלי הפסקה, ואחר כך היה מונע מהם להטיל את מימיהם באיום של עונש מוות על מי שיפר את הוראתו.

את הלשון היוונית תיעב טיבריוס אף שהבינה היטב. כשפעם נכח בדיון חסר חשיבות, חקר עד זוטר בבית המשפט ומנע ממנו לדבר בשפה זו, וכשהעד אמר לו שאינו מוצא מילה מקבילה בלטינית, ביקשו להביע את מובנה במשפטים אחדים בעקיפין. כאשר גם לאחר ההתפתלויות המילוליות של העד לא הצליח טיבריוס להבין אותו, האשים את העד בביזיון בית הדין וציווה להענישו בעינויים, עד שימצא דרך להציג את עדותו בלטינית, גם אם הדבר יימשך עד קץ הימים.

מותו גרם לשמחה גדולה כל כך בקרב העם, עד שמיד עם הישמע הידיעה התרוצצו רבים בחוצות העיר וצעקו: טיבריוס אל הטיבר!

לקריאה נוספת:

פלוטארכוס – חיי אישים
גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס – חיי שנים-עשר הקיסרים

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.