כיצד מתו הנאהבים של סומפה?

04/04/2011 ב- 13:53 | פורסם בתעלומות מן העבר | סגור לתגובות על כיצד מתו הנאהבים של סומפה?
תגים:

יכול להיות שזהו סיפור האהבה הגדול ביותר של כל הזמנים, ולא סופר. אנו לעולם לא נדע זאת. מכל מקום, גם אחרי שידעכו סיפורי האהבה של ימינו וייעלמו במצולות הזמן, תמיד ימשיכו לספר אודות הנאהבים של סומפה, כי המסתורין מרתק יותר ממציאות חיינו, לבטח מסתריו של מוות אכזרי במיוחד. זוג הנאהבים מסומפה הוא אחד מסיפורי האהבה העתיקים ביותר שידועים לנו. עליהם נאמר "בחייהם ובמותם לא נפרדו", ואין אמת מדויקת מזו.

על פי הממצאים הארכיאולוגיים שברשותנו, נודע כי ראשית התרבות האנושית באמריקה לא התפתחה ביבשת הצפונית כפי שיש לצפות – מפני שדרך מיצר ברינג הגיעו אליה בני האדם הראשונים – אלא דווקא ברצועת קו המשווה, במדינת אקוודור של ימינו. בחצי האי סנטה אלנה, בקרבת האוקיינוס השקט, נחשפו עד כה 31 אתרים של 'תרבות לאס וגאס' (Las Vegas culture) שהתקיימה בין 8000-4600 לפנה"ס. בתקופה זו היו כבר כפריהם הקטנים של הנוודים מאורגנים להפליא. נראה כי החלו לגור ביישוב מרכזי שממנו נדדו בעקבות חיות הציד או יצאו ללקט זרעים ושורשים. הם התגוררו בבקתות השקועות באדמה, כשכל יחידת מגורים העניקה מחסה לחמישה אנשים.

בלאס וגאס נתגלה גם בית קברות, מן הקדומים ביותר באמריקה. זמנו מן האלף ה-7 לפנה"ס. על פי מאתיים השלדים שנמצאו בו, ניתן לקבוע כי גובהם של תושבי המקום היה כמטר ומחצה, והם סבלו ממחלות שונות שפגעו בעצמותיהם. ביחד עם המתים, הוטמנו גם אמצעי קיום, תוצרי הציד והדיג, שמהווים סימן לקבורה טקסית ולמסע המתחיל לאחר המוות, שיש להצטייד לקראתו.

אנשי לאס וגאס צדו בעזרת ציוד פשוט ביותר, ואף הביאו דגים מן הים הפתוח. כלומר, היו ברשותם סירות. אולם הם לא הסתפקו בבשר בלבד. מן השרידים הפזורים סביב ניתן ללמוד כי השלימו את מזונם מליקוט שורשים וזרעים ומקטיף פירות, ואולי אף עיבדו גינת ירק לשימושם המשפחתי.

את השאלות הרבות ביותר מעורר, ללא ספק, קבר 'הנאהבים של סומפה' (Amentes de Sumpa). הוא נתגלה במהלך עונת החפירות הראשונה, בשנת 1977, ונמצאו בו שלדי זוג צעירים, זכר ונקבה, בתנוחה יוצאת דופן. השניים מחובקים חיבוק אוהב, וידו של הגבר מחזיקה בעדינות את ראש האשה. זמנם מלפני כ-7000 שנה. על זוג הנאהבים הונחו אבנים גדולות וכבדות, ועל פי הסימנים הרבים בעצמותיהם, הם נמחצו למוות. יתכן גם שבדרך כבדת משקל זו ביקשו הממיתים למנוע את שובם מעולם המתים, שהאמינו בקיומו.

מיד לאחר הגילוי הפכו שני הנאהבים למוקד של תשומת לב תקשורתית, ולאבן שואבת עבור התיירים הרבים שמגיעים לאזור. כל מי שמביט בהם בנוגות יכול לדמיין בליבו את רגעיהם האחרונים, כשהכאבים העזים בצלעותיהם הולכים ומתגברים, כשריאותיהם אינן מסוגלות עוד לתפקד ונשימתם דועכת. האם מתו מחנק כשעודם בהכרה או שהתעלפו קודם לכן מחמת הלחץ על גופם, אין לדעת. כל שאפשר לראות הוא כי בסף עזיבתם את החיים, המשיכו הנאהבים לבטא את רגשותיהם הרחומים זה כלפי זו. אהבתם האמיצה לא נכנעה לסבל, גם כשנותרו ללא אוויר ולא יכלו לזעוק. זהו מוות עצוב ומרגש, אחרי ככלות הכול.

סיבת מותם נותרה עלומה. אולי היא מצביעה על מערכת חוקים של "עשה ולא תעשה", ועל גוף חברתי שאכף אותם. יתכן כי שניהם הואשמו בנאפופים, אם בימיהם נחשב הדבר למעשה מביש. אבל השאלות הללו נותרו פתוחות ותשובה אין. אנו רק יכולים להרהר מה היינו עושים, כבני דורם, אם היינו נוכחים שם בשעת מותם: האם היינו מנסים לחלצם, שמא היינו משלימים עם גורלם, או היינו מסכימים בשתיקה לגזר הדין. ניתן גם לתהות מה יכולנו לעשות אם היינו נשלחים במכונת הזמן אל תקופתם, וכיצד יכולנו לסייע להם. כלומר, האם היתה קיימת אז בכלל חמלה אנושית, כדי שנוכל לדבר לליבות הזולת על חסד?

לקריאה נוספת:

Karen Stothert. 1985. The Preceramic Las Vegas Culture of Coastal Ecuador. American Antiquity Vol. 50, No. 3: 613-637

ראו גם:

ענישתה של הנערה מווינדבי

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.