השיטה החתית למנוע את הגברים מלבגוד

25/03/2011 בשעה 16:48 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על השיטה החתית למנוע את הגברים מלבגוד
תגים:

יש דברים שלא משתנים לעולם. הלוגיקנים טוענים כי זה בלתי אפשרי. אבל איך תסבירו את העובדה כי בשעה שהאשה מטפלת בילדים, מוצא לו בעלה זמן להתרועע עם בחורות אחרות. רק תנו לו הזדמנות והוא כבר יחטא. נכון הדבר כי לא כולם הם כאלה, אבל אם תסמכו על כל אחד, מבחינה הסתברותית מתישהו תיפלו בפח.

על מנת לדכא את הישנות התופעה אצלה, נוקטת כל אשה מגוון של תחבולות, אשר מטבע הדברים לא כולן מוכרות לי. לפעמים, האשה עצמה אינה מודעת לשיטתה. היא אומנם פועלת ביודעין, אך אינה יורדת לסוד העניין. על אחת מן השיטות הללו ברצוני לספר.

הנה, אתמול קיבלתי במתנה ארנק חדש. הקודם שימש אותי נאמנה שנים אחדות, אך חסרה בו תכונה אחת. לא היתה בו מחיצה שקופה להניח בתוכה תמונה. אחרי משא ומתן קצרצר שעלה על שרטון, החליטה ארוכת השיער למעני כי מעתה ואילך אשא את תמונתה בארנקי.

כל אדם ניכר בכיסו, בארנקו,
ובתמונת ארוכת השיער שלו.

את זכות הערעור היא מנעה ממני במבט של תוכחה. סערה התרגשה בתוך עיניה עד ששככה. אחר כך שרבבה על שפתיה חיוך מנצח ותבעה לנשקה תיכף ומיד. העקשנות הבלתי מתפשרת שלה הותירה אותי מבולבל כהוגן. מלמלתי לעצמי כמה מילות מחאה, ובטרם תשתיק אותי כליל, ביקשתי כדרכי להשקיט את רוחה ולחקור את הסוגיה. מתברר שהיא עתיקת יומין.

מאז ראשית תולדות הצילום נשאו הגברים בכיסיהם את תמונת אהובתן. הדרך המקובלת בימים ההם היתה להשתמש ב"צדפה נפתחת", בדומה לשעוני הכיס שהיו מחוברים למקטורן בשרשרת. המהדרים היו רוכשים אותה עם תיבת נגינה זעירה, שניתן למתוח בה סליל קפיצי. בכל פעם שהיו פותחים את מכסה הצדפה, היו צופים בתצלום יקירתם, ומקשיבים לנעימה המכאנית. בבסיס הצדפה היה מותקן לעיתים שעון. מי שביקש לחסוך מצא שם שעון דמה בלבד. אם היו שואלים אותו מה השעה, לבטח היה משיב: בשעה שמאוהבים הזמן עוצר מלכת.

מדוע אם כך השתרשה הנורמה, שלפיה מחויבים גברים לשאת עימם את תמונת אהובתם לכל אשר ילכו?

הסבר מטופש גורס כי בכל פעם שהגבר השתמש בארנקו, או הציץ בשעונו, היה רואה לנגד עיניו את פרצופה של אשתו, כמו עקבה אחריו לכל מקום, ומשום כך היה נתקף בהלה קמאית ומחמת הדבר לא העז לבגוד בה.

הסבר פשוט יותר מציע כי כל גבר, גם זה שאוהב את אשתו עד מאד, מסוגל לבגוד בה אם תינתן לו הזמנות נאותה, אך כדי שהדבר יתרחש מחויב הוא לשכוח אותה לזמן מה. אם לא יצליח להתנער ממחשבותיו אודותיה, יתקשה עד מאד לקיים יחסי מין עם אשה אחרת. לפיכך, התמונה המצויה בארנקו מעלה אותה שוב ושוב אל מוחו, עד בלי די.

פסיכולוגים אבולוציוניים, אשר כרגיל אין להם קמצוץ של ידע בביולוגיה, אפילו טוענים בשצף קצף כי אם תימשך המגמה הזאת, הרי שהתכונה תעבור הלאה בדורות ותתפשט באוכלוסיה, לאמור: לאותה אשה שמכריחה את בעלה לא לבגוד בה, תיוולדנה בנות שבתורן תמנענה מבעליהן לבגוד בהן, ובדרך מופלאה זו תיעלם תכונת הבוגדנות מטבע האדם.

מנגד, משיב אני ברשותכם לאותם שרלטנים ומאחזי עיניים כי שטויות הם מדברים. די בגבר אחד, מוטנט, שתמונת אשתו לא תעשה עליו רושם רב, כדי שיפיץ בהצלחה מרובה את זרע הבוגדנות בקרב הדור הבא. בעוד הגברים האחרים מוגבלים לאשה אחת, שמסוגלת ללדת כעשרה צאצאים בממוצע, מבחינה תיאורטית יכול הוא להוליד מאות צאצאים משלו, ואלה ישאו את תכונת הבוגדות ויפרו וירבו אותה בתורם. לזכרים הנאמנים לא תהיה כל תוחלת בהתמודדות נגדם.

מכאן, ברי כי התכונה של נשיאת תצלום הרעייה עוברת לדור הבא בהורשה תרבותית, ואין בה צביון של תורשה גנטית. מעת שהפכה היא לנורמה מקובלת בחברה, מסוגלת האשה להפעיל סנקציה נגד בן זוגה אם לא ייעתר לדרישתה ויישם אותה. כך איימה ארוכת השיער שתסתפר אם לא תשזפנה עיניי בשיערה, בכל פעם שאשתמש בארנקי ואקנה לי דבר-מה.

הסוגיה נעשית מסקרנת עוד יותר, כשתוהים כמה זמן ידוע בתרבות האנושית כי גבר שאוהב את אשתו, כלל אינו מסוגל לבגוד בה, אם אותה שעה עולה דמותה לנגד עיניו או של ילדיו ממנה. זה נושא ראוי למחקרו של היסטוריון. למרבה הדאבה, ידיעותיי אינן מקיפות דיין ורחוקות בזמן, כדי שאוכל להשיב על כך בבטחה. אולם, יש ביכולתי לשלוף מזיכרוני כמה מיתוסים המספרים על כך, ואחד הנאים שבהם הינו מיתוס חתי בן כ-3500 שנה. הרי הוא בעיבודי:

לפנים חי לו בים השחור דרקון צמא-דם ושמו אילויאנקה (Illuyanka) שהטיל את יראתו על הספנים הקדומים, והיה נלחם באל-הסער תרחון (Tarhun) כל אימת שנתקלו זה בזה. באחד הקרבות גבר הדרקון על אל-הסער, ומחמת טינתו אליו עקר את ליבו. בגלל מצבו המביש, לא יכול היה אל-הסער אלא להינשא לבתו של איש עני. אך הגורל הפליא להאיר את פניו אליו. הבן שנולד לזוג הצנוע גדל והיה לגבר מרשים, עד שבתו של הדרקון השולט בימים, הסכימה כשביקש הלה את ידה.

על פי הנוהג המקובל, הבעל העני הוא שעבר להתגורר בבית כלתו העשירה, ואף היה זכאי לקבל נדוניה מחותנו. על כן, ביקש אל-הסער מבנו כי ידרוש מן הדרקון את ליבו כנדוניה. כך עשה, וכשאל-הסער קיבל בחזרה את ליבו, הוא שב לאיתנו. אולם גם עתה, כמקודם, לא היה בכוחו להביס את הדרקון. משום כך פנה לעזרתה של אינרה (Inara), בתו מנישואיו הקודמים שהיתה לאלה.

אינרה שיתפה במזימה גם את בן התמותה חופאשיה (Hupasiya), כדי שיטכס לה עצה כיצד לנצח את הדרקון. אך זה דרש תמורה נועזת עבור שירותיו: אם אשכב עימך, אבוא ואעשה כחפצך. היא נעתרה לדרישתו ללא היסוס ושכבה עימו. בהנחייתו, ערכה משתה גדול, והזמינה אליו את הדרקון אשר בים.

הדרקון נענה להזמנתה ובא עם חתנו אל משכנה. שם אכל מלוא פרי הגפן, וחתנו, בנו של אל-הסער, שתה לשוכרה. בתום המשתה, כשהגיעה העת ללכת ולשוב אל הים, נקלע הדרקון לצרה. מרוב שמילא את בטנו באשכולות ענבים, לא יכול היה לזוז. זו היתה ההזדמנות שהמתין לה חופאשיה, ויצא הוא ממחבואו כדי לקשור את הדרקון בחבלים עבותים. אז הגיע תורו של אל-הסער שתבע לנקום את תבוסתו הקודמת. בלהט הזעם גילה מאוחר מדי כי בנו, שטרם התעורר משיכרונו ולא זיהה את אביו, הוא שביקש להגן על הדרקון הכבול ועל כך שילם בחייו.

עתה התפנתה אינרה לבנות לה בית על צוק הסלע המשקיף אל הים, ושם הושיבה את חופאשיה והורתה לו: כשאצא החוצה, אל תביט מן החלון. אם תסתכל מבעד לו, תראה את אשתך וילדיך! חלפו יומיים מאז צאתה, וחופאשיה המשועמם לא התאפק. הוא הציץ מן החלון וראה את אשתו וילדיו. כשהגיעה האלה אינרה הביתה ורצתה בו שוב, החל להתחנן: הרשי לי נא לחזור למעוני. כשאשתי וילדיי מופיעים מעבר לחלון כל הזמן, אינני מסוגל לחשוק בך יותר. אינרה לא נעתרה לבקשותיו, וכשניסה להימלט ממנה, כילתה בו את כל כעסה עד כדי ייאושה המר.

לקריאה נוספת:

Alberto Ravinell Whitney Green – The Storm-God in the ancient Near East: The Storm-God and the Dragon

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.