שיר שהביא אותי לכדי דמעות

21/03/2011 בשעה 08:58 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על שיר שהביא אותי לכדי דמעות

המיתוסים של הקדמונים מסבירים מדוע נבראה האשה. הם מספרים כי נוצרה על מנת להיות עזר לאדם, שהלה נזקק לחברתה כדי שלא ישתעמם, ושכחו מהו תפקידה האמיתי עלי אדמות. בשיטת הרבייה הזוויגית, תפקידה הביולוגי של האשה הוא ללדת, ואין לה תכלית חיונית יותר מאשר גידול צאצאים פוריים.

מאחורי הלאקוניות של המילים "גידול צאצאים פוריים" מסתתרת כל מהות האנושות. אין לבני המין האנושי מתחרים בכל עולם החי  בהפגנת דאגה ומסירות לילדיהם, ואת המלאכה המכבידה ומלאת הסיפוק הזאת נטלה על עצמה בעיקר האשה.

משום כך, השיר 'עדות' מאת אנדראש מזאי, שתרגם איתמר יעוז-קסט, הביא אותי לכדי דמעות מטפוריות, אך לא של עצב, אלא של שמחת הניצחון.

האנשים פשטו את בגדיהם,
לא בכו ולא צעקו,
וגם לא בקשו רחמים על עצמם.
אשה לבנת-שיער, על שפת הבור
שנכרה זה עתה, החזיקה תינוק;
היא שרה לו ודגדגה את גופו הקטן
בעוד הפעוט צורח וצוהל
מרוב תענוג.

גם ברגעים המחרידים ביותר, כשהאימה הולכת ומתעצמת, לא נרעדה האשה והמשיכה לפעול על פי הצו האימהי שהעניק לה הבורא. כששואלים אותי מי ניצח במלחמת העולם השנייה, אני אומר 'היהודים'. על סף הבור, על סף המוות, כשגופות נערמות בזו אחר זו, לא איבדנו צלם אנוש, ובנות עמנו המשיכו לטפל בטף עד הרגע האחרון, עד שהגרמנים רוצצו את הגולגולות שלהם.

המנוולים לא הצליחו לשבור את רוחנו אף שהקץ היה קרוב, בלתי נמנע. גם כשחסדי שמיים לא נראו באופק, את הרוח האימהית אף אחד לא יכול היה להכריע.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.