הביוגרפיה שלי על פי רואלד דאל

20/02/2011 בשעה 13:20 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על הביוגרפיה שלי על פי רואלד דאל

חמישה ימים בשבוע, זה שלושים ושש שנים, נהגתי לנסוע העירה ברכבת של 08:12. היא לעולם אינה צפופה יתר על המידה, והיא מביאה אותי היישר אל תחנת קנון סטריט, מרחק אחת-עשרה וחצי דקות הליכה בלבד מדלת משרדי באוסטין פרייאר.

תמיד אהבתי את תהליך השינוע. כל שלב במסע הקטן הוא הנאה צרופה עבורי. יש בזה קביעות נוחה ומרגיעה לגבי אדם בעל הרגלים ונוסף על כך, הוא מהווה מעין מגלשה שדרכה אני מושלך בעדינות אך בהחלטיות אל שגרת העסקים היומיומית.

זו שלנו היא תחנת פרברים פצפונת, רק תשעה-עשר או עשרים איש נאספים שם כדי לתפוס את הרכבת של 08:12. אנחנו קבוצה המשתנה אך לעיתים רחוקות, וכשלפעמים מופיעים פנים חדשים על הרחבה, הם גורמים לגלי מחאה ודחייה מסוימת, כמו ציפור חדשה בכלוב של קנריות.

אך ברגיל, כאשר אני מופיע בבוקר, מקדים בארבע הדקות הרגילות שלי, הכול כבר עומדים שם, כל אותם אנשים טובים, יציבים, מתמידים, ניצבים במקומותיהם הנכונים, עם המטריות המתאימות, הכובעים, העניבות והפנים, עיתוניהם תחת בית שחיים, בלתי משתנים ובלתי ניתנים לשינוי במשך השנים כמו הריהוט בסלון שלי עצמי. אני אוהב את זה.

אני גם אוהב את המושב הפינתי שלי ליד החלון, ואת קריאת הטיימס על רקע הקולות והתנועה של הרכבת. שלב זה של המסע שלושים ושתיים דקות ויש לו השפעה מרגעת על מוחי ועל גופי הזקן והרגוז כמו עיסוי ממושך וטוב. האמינו לי, אין כמו שגרה וקביעות כדי לשמר את שלוות רוחו של אדם. מצאתי שעד כה עשיתי את טיול הבוקר הזה כמעט עשרת אלפים פעם בסך הכול, ומדי יום אני נהנה ממנו יותר ויותר.

ההליכה מן הקצה השני, מקניון סטריט, אל משרדי איננה ארוכה ואף לא קצרה מדי – סיור קל ומבריא לאורך רחובות עמוסים נוסעים קבועים, שכולם מתקדמים לעבר מקום עבודתם מתוך שגרה מוסדרת כמוני. הדבר משרה עליי תחושת ביטחון, לנוע בין אנשים מכובדים מעוררי אמון אלה, שמתמקדים בעבודתם תחת לשוטט בעולם ללא תכלית. חייהם, כחיי, מוסדרים על הצד הטוב ביותר על פי מחוג הדקות של שעון מדויק, ולא פעם מצטלבות דרכינו מדי יום באותם זמנים ובאותם מקומות ברחוב.

למשל, כשאני פונה אל רחוב סיינט סוויתין, אני כמעט תמיד נפגש חזיתית בגברת הדורה בגיל העמידה, המרכיבה משקפיים מוכספים ונושאת בידה תיק שחור – חשבונאית ממדרגה ראשונה, הייתי אומר. כאשר אני חוצה את תרדנידל סטריט במעבר החצייה, תשע פעמים מתוך עשר אני חולף על פני ג'נטלמן שכל יום מושחל בלולאת מעילו פרח אחר. הוא לובש מכנסיים שחורים וערדליים אפורים וניכר בו שהוא אדם דייקן ודקדקן. קרוב לוודאי בנקאי כמוני. ובמשך עשרים וחמש השנים האחרונות כבר כמה פעמים קרה, כאשר מיהרנו לחלוף איש על פני רעהו במעבר החצייה, שעינינו נפגשו במבט מרפרף של הוקרה הדדית והסכמה.

לפחות מחצית מן הפרצופים שאני חוף על פניהם בטיול קטן זה מוכרים לי עכשיו. והם בהחלט פרצופים סימפטיים, מן הסוג שלי, חרוצים, מבוססים, טרודים בענייניהם שלהם ללא אותו מבט חקרני שאינו מרפה ממך וללא העין הנוצצת שאתה מוצא אצל אלה הקרויים פיקחים, שרוצים להפוך את העולם עם ממשלות הלייבור שלהם ותוכניות ביטוח הבריאות הממלכתיות וכל השאר. (פוקסלי הדוהר, תרגם לעברית אסי דגני, הוצאת זב"מ)

הדברים האלה, שנלקחו מסיפורו של רואלד דאל, משקפים באופן כמעט מושלם את ההיבטים השמרניים והמקובעים שלי, שנוטים לקיצוניות מוגזמת, אפילו חתרנית במידת-מה, עד כי מי שקורא אותם ומכירני, יוכל לסבור מבלי לדעת כי אני כתבתי זאת אודות עצמי.

בהמשך הסיפור מתואר מה מתחולל כשמגיח אל תחנת הרכבת ברנש זר, שאחר כך נכנס לקרון ומעז להתיישב ליד הדמות המספרת, ו'יליאם פרקינס, ועושה זאת דווקא באותו מושב שנותר שומם במשך שנים כה רבות בגלל הכבוד כלפי פרקינס ותחושת המכובדות הכללית.

"חיפוש האויב ואיתורו גם כשאין כל אויב באופק", מכנה ארוכת השיער את התופעה הזאת שמאפיינת גם אותי, ואינה מתפלאת על כך שאני מזדהה עם דמותו זו של רואלד דאל. לדבריה, אינני יכול לחיות כלל בסיטואציה כלשהי מבלי שאבחר בפלוני אומלל כדי שייצג למעני את ממלכת הרשע. אני חייב להתקוטט באופן מילולי עם מאן-דהוא, היא טוענת, אחרת אחוש כי הנני מאבד את תכלית חיי. אם מישהו איננו מפר את שלוותי, אינני מסוגל כלל להיות שליו. עוד היא אומרת כי נזקק אנוכי למאבק תמידי נגד יריבים כלשהם, שלא ידעו כלל כי הם כאלה, לפחות כלפיי, עד שנתקלו בי וחשו על בשרם את נחת לשוני.

ארוכת השיער גם גורסת כי כמה מן הסיפורים שכתבתי למענכם הם "רואלד דאליים" לגמרי בסגנונם, וגם במציאות אני נוטה להתנהג לפעמים כדמות "רואלד דאלית", עד שהדמיון ביני לבין הסופר כבר זועק לשמיים. אין לי אלא להסכים איתה בעניין זה, מפני שהיא הכירה לי את "סיפורי הבלתי-צפוי" שלו, ואשר עליהם התבססה סדרת הטלוויזיה 'Tales of the Unexpected'.

בחורף שעבר שאלתיה עם איזו דמות "רואלד דאלית" היא מזהה אותי ביותר. על כך השיבה: ליונל לאמפסון, ללא ספק! ארוכת השיער, כפי הנראה, צודקת. ניתן להניח בוודאות כמעט גמורה כי הייתי נוהג כמותו בעניינה של ז'אנט דה פלאגיה. אספר לכם את התקרית בקצרה: קולונל לאמפסון בילה את שעותיו בחיזור אחר גברת זאת, שסלדה ממנו ביתר שאת – מבלי שידע – ככל שהתעקש להימצא בקרבתה. דעתה הארסית אודותיו, שהופצה בין כל רעיו,  נתגלתה לו במקרה כשליווה את ליידי גליידיס פונסונבי לביתה. היא טרחה לספר לו זאת בפירוט רב, והפליאה לדווח גם על עוד כמה מקורותיה, כמו הדרך שבה צייר אותה לא מכבר האמן ג'ון רוידן. ולדידו, היתה זאת דרך מצוינת לנקום במחוזרת המרושעת.

לא חלפה יממה וכבר הוזמן מר רוידן אל ביתו של הקולונל, ושם הציע לו הלה הצעה מפתה שלא ניתן לסרב לה: יש בעיר גברת אחת שברצוני כי תצייר אותה. אני משתוקק שתהיה לי תמונה ממנה. אבל אינני רוצה שתדע כי אני הוא האיש שהזמין את הציור. אתה תיגש אליה ותאמר לה שהיא בדיוק המודל שאתה מחפש מזה שנים – בדיוק הפנים המתאימות, הגזרה הנכונה, וצבע העיניים המדויק. ואז תשאל אותה אם לא אכפת לה לשמש כמודל. תאמר לה שהיית רוצה לצייר אותה לקראת תערוכה חשובה בשנה הבאה. אני בטוח שהיא תשמח לעזור לך, וגם תראה זאת ככבוד לעצמה, אם מותר לי לומר. אזי תצייר אותה ותציג את התמונה, ואחרי סגירת התערוכה תשלח אותה אליי. איש מלבדך אינו צריך לדעת שאני קניתי את התמונה.

הנקמה בז'אנט דה פלאגיה התעכבה, אפוא, כמה חודשים. לבסוף הגיעה העת להוציאה אל הפועל. קולונל לאמפסון הזמין את הגברת הזאת, ואת שמנה וסלתה של העיר לארוחת ערב מפוארת בביתו, ואחרי שהתענגו כולם מן המעדנים שהוגשו להם, הפנה זרקור את פני הנוכחים המופתעים לעבר תמונה מדהימה בנועזותה. באותן שניות צנחה ז'אנט דה פלאגיה על הארץ אחרי שהתעלפה, והיתה לה סיבה מוצדקת. לנגד עיני כולם התגלתה תמונתה העירומה שצוירה בפרטי פרטים ובדייקנות מרובה.

הנה נתברר כי לאמן רוידן היתה דרך מופלאה לצייר את נשות החברה הגבוהה, והוא הקפיד לצוות עליהן לשמור זאת בסודיות מרובה. אך כדרכן של נשים אלה הן לא חדלו לפטפט על כך ביניהן, והדבר סופר גם לקולונל לאמפסון בשיחתו עם הליידי פונסונבי: רוידן היה דורש מן המודלים שלו להתפשט כליל כדי שיציירן עירומות בשכבות הצבע הראשונות. אחר כך תבע מהן ללבוש בגדים תחתונים, ואותם הוסיף בציוריו על הדיוקנאות העירומים, ולבסוף ביקשן להתלבש בשמלותיהן כדי שישלים את היצירה.

וכך, לאחר שנסתיימה התערוכה, ורוידן שלח לקולונל לאמפסון את הציור ששילם עבורו כסף רב, הקדיש הקולונל ימים ולילות כדי לקלף בעדינות את שכבות הצבע, עד שחשף את תמונתה העירומה לחלוטין של ז'אנט דה פלאגיה, ואת התמונה הזאת הציג בפניה ובפני כל מכריה בליל הסעודה. היתה זאת הנקמה המושלמת. (מתוך 'נונק דימיטיס').

איך התוודעתי ל"סיפורי הבלתי-צפוי" של רואלד דאל? בתקופת היכרותי עם ארוכת השיער היא נהגה להזמין אותי לדירתה בהרצליה כדי לשתות עימה קפה. מכיוון שאני אוהב את הקפה שלי מתוק למדי, אינני מתעכב יתר על המידה ושופך את מנת הסוכר אל הספל היישר מן הצנצנת. אבל ידידתי החדשה ביקשה בכל זאת לדעת בכמה כפיות מדובר, ואחרי שהתעקשתי לא לספר לה, התערבה עימי שהיא תגלה זאת בעצמה.

אני לא טמבל. הבחנתי שיש במטבח שלה מד-משקל אלקטרוני. כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לשקול את צנצנת הסוכר לפני הכנת הקפה שלי ולאחריה, וכך תדע כמה אני צורך מן החומר המתוק הזה. בפעם הבאה שהלכתי אליה, הבאתי עימי חבילת סוכר מבלי שתדע, והחבאתי אותה באחת הפינות שבארון. עתה יכולתי להוסיף סוכר לצנצנת כאוות נפשי מן החבילה הזאת ולחבל בתחבולותיה. מחשש כי תתגלה החבילה, ואז תוכל היא לחשב את כמות הסוכר החסרה, הייתי שופך בכל פעם מעט סוכר לכיור ושוטף אותו במים. בהחלט הייתי מרוצה מעצמי, וההתערבות נותרה בעינה.

ערב אחד, שומו שמיים, גיליתי כי חבילת הסוכר פשוט נעלמה. הספל היה מונח לידי, והמים בקומקום החלו רותחים. מה אעשה? הצצתי החוצה מן המטבח לראות מה עושה ארוכת השיער, ואז גמרתי אומר לוותר כליל על המשקה החם. אולם לא היא הבחורה שתיכנע לגחמותיי. היא התעקשה לקיים את ההתערבות באותה השעה. היא פשוט ישבה דוממת לחלוטין, מתבוננת בי, הבעת ציפייה על פניה, כמי שעומדת בתור ארוך. דבר זה, ידעתי, היה סימן של סכנה. היא דמתה לאותן פצצות זמן או רימונים שלופי-נצרה, והיתה זו אך שאלה של זמן עד ל-בום! בו תתפוצץ. בדממה שנשתררה יכולתי כמעט לשמוע אותה מתקתקת… אי לכך קמתי בשקט ושבתי אל המטבח, והוכרחתי להכין לעצמי ספל קפה. כל ניסיונותיי לשבש את מהלכיה לא צלחו. היא זכתה בהתערבות.

לבית המלון בזיכרון יעקב היא הביאה עימה את הספר של רואלד דאל. היא שאלה אותי האם קראתיו. השבתי לה כי כילד קראתי כמה מספריו, אך לסיפוריו הקצרים שנכתבו עבור מבוגרים טרם נחשפתי. היא הציעה לי לקרוא את הסיפור הראשון מיד, אשר שמו 'הטעם', וכשסיימתי לעשות זאת, תפשתי עד כמה דמתה התנהגותי לזו של ריצ'ארד פראט, ובאיזו דרך חשף מייק שופילד את מעשה הנוכלות שלו. ארוכת השיער הביטה בי ואמרה: יש בך סממנים "רואלד דאליים" ואני אוהבת אותך כך. ואז הזמינה לה עוד יין על חשבוני.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.