אינתיפאדת הטוויטר וכיכר החרחור

04/02/2011 בשעה 11:05 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על אינתיפאדת הטוויטר וכיכר החרחור
תגים:

טוב לדעת כי גם בעידן טוויטר ושאר הרשתות החברתיות, בני האדם עדיין מבקשים להתקהל יחדיו כדי להשיג מטרה משותפת. הצורך האנושי במגע פיסי עוד לא עבר מן העולם.

המהפכנים הצעירים במצרים הציגו בפנינו חיזיון מדהים: איש לא העלה בדעתו עד כמה רבה היא השנאה כלפי מובארק בארצו שלו. אף אחד מן המזרחנים המדופלמים לא ידע לספר על כך קודם לכן.

הישראלים מבולבלים כהוגן. אם זאת היתה מדינה רחוקה, רובנו היינו תומכים במצרים דמוקרטית. לפנינו, אפוא, מקרה יוצא דופן שבו הזהות שלנו מתנגשת עם אינטרסים סותרים לכאורה. איש מאיתנו אינו חרד מחירות אזרחית בארץ השכנה, אלא חושש מפני בחירות חופשיות ועליית המוסלמים הקיצוניים לשלטון. ובכל זאת אני שואל את עצמי האם היותנו מסוגלים כעת להתבונן שני צעדים קדימה, עשויה להתרחש גם במידה שהאינטרסים שלנו יחפפו את זהותנו, כמו למשל הרצון לראות את אובמה עף מן הבית הלבן לאחר הבחירות באמריקה. ואולי הוא הרע במיעוטו?

הדרישה האמריקנית החד-משמעית להדיח את מובארק מכס הנשיאות אינה מובנת לנו, לאור הברית רבת השנים ביניהם. מן הסתם, יש בה היגיון אמריקני רב, אולם עד כה לא הצליח אף פרשן לבאר לנו אותה. ערכם של הפרשנים הללו מתברר כערך דבריהם: מלל רב ללא אמירה חד-משמעית. החד-משמעיות הזאת, כנראה, אינה טיפוסית לנו. התרבות הישראלית מושתתת על אולי. תרבות כזאת אינה יציבה יותר מאשר מצרים המיטלטלת בימים אלה.

העם המצרי עבר טלטלה עמוקה, עד שורשיו ממש, מאז נחתם הסכם קמפ דיוויד עם ישראל. בעוד אויבינו הרבים בארצות ערב ובשאר העולם מכנים אותנו ציונים, בהשתמשם בשם זה לגנאי, המצריים מקפידים לומר ישראלים, בין אם הם חילוניים ובין אם הם דתיים. לעומת זאת, הערבים המתגוררים בארצות הברית אינם מצליחים להוציא מפיהם את שם ארצנו. ולא רק הם, כמובן.

לא הופתעתי מהפגנת המיליונים בכיכר תחריר. גם לא התפלאתי לראות מחרחרי ריב, רכובים על גמליהם, דורסים את המפגינים השלווים ביום שאחרי כן. אולם, כמו כולם, לא חזיתי את האפשרות כי מתישהו יתחילו האנשים המצויים בכיכר לפרק את רצפתה כדי להשליך אבנים על מתנגדיהם. דבר-מה בסיסי בשיטה ובסדר המעוגנים במוחי התערער כליל לנוכח הצפייה באירוע הזה. מכנים זאת "לחשוב מחוץ לתבנית". בפעם הזאת כולנו כשלנו בכך.

לא נעים להודות, אולם לא נוכל להתכחש: אתה השכבה דוברת אנגלית בחברה הערבית היא רהוטה אלפי מונים מאשר השכבה המקבילה בישראל. נכון הדבר כי עוד מעט נזדקק למנדרינית במקום האנגלית, אולם מפעמת בי התחושה כי הערבים יטיבו מאיתנו לדבר גם בשפה הסינית.

הרגע שבו הזדהיתי לחלוטין עם המפגינים בקהיר אירע כשצמד מטוסי F-16 חג מעליהם ברעש מאיים. יש גבול לכל תעלול, ומשטר שמבקש לזרוע אימה בבני עמו באמצעות חיל האוויר של צבאו, אינו ראוי לשלוט עוד בארצו.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.