היכן הייתי כשמתה עפרה חזה?

11/01/2011 ב- 07:13 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על היכן הייתי כשמתה עפרה חזה?
תגים: ,

ב-17 באוקטובר 2001 סיימתי שירות מילואים ברצועת עזה מבלי אף אחד שמת. מעולם לא נהניתי בלובשי את המדים כמו בשבועות האלה. עבדנו אל מול הערבים העזתים, וכבר מיומנו הראשון יחדיו נשבר הקרח עימם ונעשינו חברים בלב ובנפש. השתעשענו כהוגן, הצחוק לא עזב את גרוננו, וכל אחד מאיתנו, ובעיקר הם, הפליג בסיפורים מבדחים ככל שיכול היה. הקומדיה הגיעה לשיאה כשטווינו חטיפת אחד החיילים הסדירים – מגדולי הסוציומטים שנתקלתי בהם אי פעם. חטיפה מבוימת, כמובן, אך היא לא יצאה אל הפועל.

בבוקר היום ההוא השתחררתי, ולקחתי טרמפ עם מפקד בסיס חיל אוויר כלשהו, תת-אלוף בדרגתו. חייליו שירתו ככוח אבטחה היקפי ביחידה, והוא לן עימנו בלילה הזה. איש חביב ביותר היה. באותו ערב, כשהצטרף אלינו, תפשנו פתאום כי אנו עומדים לסיים שירות מילואים, מבלי שאף אדם מפורסם לא הלך לעולמו. התרגלנו כבר לתופעת המיתה המשונה הזאת. מי שיתבונן בגיליון השירות שלי ייווכח עד כמה אמת זו היא מדהימה.

מטבע הדברים, שוחחתי בדרך עם הטייס על מכרסמים. מפקדי בסיסים בצה"ל תמיד מתעניינים בעכברים, כשהיו מבקשים לדעת במה אני עוסק בחיי האזרחיים. אז דיברנו על ניסויי מעבדה חקרניים ועל עכברושים בלתי רצויים, שמתחיילים להם בהתנדבות פה ושם, ופתאום הודיעו ברדיו על ההתנקשות בשר רחבעם זאבי, ביום בו ביקש להתפטר מן הממשלה. המחבלים פגעו בו בטרם יצאתי משער הבסיס, אבל חלף זמן-מה עד שהאירוע המסעיר דווח בתקשורת. הטייס הגביר את הווליום ואמר: עכשיו אתם יכולים לנשום לרווחה.

שום מיתה מכל המיתות המשונות הללו לא תדמה למותה של עפרה חזה. אולי בגלל שהמוות לא היה פתאומי, אולי מפני שכולנו התחרפנו משעמום, אי שם בחולות צאלים. ואני בכלל לא הייתי אמור להיות שם. ובכל זאת הגעתי והתייצבתי לשבוע אימונים משמים מסוגו בפברואר 2000.

את הצו קיבלתי ב-2 בינואר. קרעתי אותו לעיני ד' בבוקר ההוא. היה זה עוד ביטוי לאהבתי הגדולה אליה, ומרבית הביטויים האלה היו חסרי פשר. כל שרציתי שתדע עד כמה היא נצורה בליבי לעולמי עולמים. אז קרעתי את הצו ושלחתי אותה לעבודתה לבל תאחר. אחר כך התיישבתי על ספסל ליד ביתי, והתחלתי להרהר ברצינות אודותיה. היא סקסית עד להחריד, לא היה ספק. מאז שפקחתי את עיניי בלידתי ועד עתה, ד' היתה ונותרה הבחורה הכי סקסית שהכרתי, אולי בגלל שלצד פקחותה היתה מלאה תום. עתה החלטתי לקשור את חיי בחייה. התלבטתי האם לספר לה על כך.

אני שומר את התכתובות עם קצינות הקישור שלי לדורותיהן, כלומר את מכתביהן אליי. אף אחת מהן לא נותרה אדישה כלפיי, לאחר שהיו קוראות את המגילות הרומנטיות שהייתי שולח אליהן. יושבות היו בביתן וכותבות לי מכתבים אישיים, מרטיטים ממש. לקצינת הקישור בזמן ההוא הסברתי במילים רכות ככל האפשר שאני מתחיל להתגעגע לד' אף אם הלכה לה לרגע למטבח. זאת היתה האמת לאמיתה. כה כרוך הייתי אחריה. הקצינה פטרה אותי מן האימון, למרבה ההפתעה, וד' צהלה יחד עימי כשנודע לנו הדבר. לא לעד.

ערב חורפי אחד בחודש פברואר, בהיותי ישוב בספריית האוניברסיטה, הגיעה ד' לבקרני. אלוהים עדי, כה יפה היתה, ולבשה חצאית ארוכה, עד כי ברור שרק עורה נותר מתחת לבד השחור. בעיניים נוצצות היא סיפרה לי שהכירה מישהו, דיווחה מה היה ביניהם, ושאלה מה דעתי על כך שתמשיך להיפגש עימו. הסכמתי בשתיקה. וכי היתה לי ברירה? ד' הנדהמת נאלצה לפגוש את דיאנה שנה לפני כן, ולראות כיצד היא מתגוררת עימי במצפה רמון מבלי רצון לעזוב עוד. בה בעת ניהלתי גם מערכת יחסים סוערת עם מ'. עתה תבעה ד' את חובה. אני עסוק מדי בענייניי, והיא רוצה מאהב לזמן מה.

כמה ימים אחר כך הופעתי בבסיס צאלים, מפקיר את חברתי מזה שנה וחצי לזממיה והרפתקאותיה. אם הייתי יודע כי תחליט לשמור לי אמונים בסופו של דבר, לא הייתי מתחייל בבוקר ההוא. אני שונא לשרת במילואים בזמן החורף, ודאי שבנגב סחוף-הרוחות וקפוא-הלילות. לכן התפלאה שכעסתי כל כך כשבישרה לי על נאמנותה. חשבתי שתשמח, הגיבה נעלבת.

מה אומר, אלה היו ימי המילואים הקודרים בחיי. הייתי רעב, מטונף, מצוברח, תשוש, גדוש געגועים לאהובתי, ודוחק בעצמי שלא להרהר על מעשיה. בגלל הרוחות בקושי שמעתי את קולי, ואת עיניי התקשיתי לפקוח בגלל שהתמלאו אבק וגרגירי חולות. אילו יכולתי לשאוב עידוד מחבריי בפלוגה היה זה נהדר. אולם, כולם היו במצבי. כל אחד השלים עם העובדה שאשתו בוגדת בו עכשיו. זהו הווי המילואימניקים לדורותיהם. כשניסיתי לעודד חתן טרי שזה עתה שב מירח הדבש, הוא הביט בי בתימהון גמור. איפה אתה חי, הוא שואל אותי.

את העיתון תמיד קיבלנו באיחור של יום. מש"קית היתה מגיעה עם הג'יפ והנהג, קוראת לעברנו, ולפני שמישהו יחטוף אותה החוצה, השליכה את העיתון ארצה, ונמלטה עם הג'יפ בדהרה. מי שתפס ראשון את העיתון, היה מתחיל לרוץ כמו משוגע הרחק הרחק, וכולם רדפו אחריו, משוגעים אפילו ממנו. הכותרות בישרו כי עפרה חזה חולה מאד. השמועות שהתרוצצו בתקשורת היו אפוא נכונות.

כשקראנו את הידיעה, לא תפשנו עד כמה חמור מצבה. כולנו גדלנו על המריבה המדומה בינה לבין ירדנה ארזי, ובדרך פלא התחלקנו שוב לשני המחנות ההיסטוריים, כפי שהיה נהוג בביתי: אחותי בעד עפרה חזה, אני הייתי נגדה. הויכוח הנושן שוב פרץ, הפעם בחולות המדבר השוממים, ובעוד אנו שרנו משיריה של ירדנה ארזי, הכנופיה השנייה צרחה את מיטב להיטיה של עפרה חזה. קב"ן שהיה חולף במקום, ורואה חבורת משוגעים עם תחמושת כה רבה, היה מיד משגר אלינו גדודים גדודים של אחים מבתי המחסה לחולי רוח בסביבה.

למחרת קיבלנו שוב את עיתון יום האתמול. בקושי רב נחלצה המש"קית מן המלכודת שטמנו לה בהמשך הציר. היה כבר ברור כי מחר נצליח לתפוס אותה. מישהו תהה ברצינות מה נעשה בה אחר-כך. הרי לא נוכל להשאיר אותה בת-ערובה בידינו מבלי שיבואו לחפש אחריה. קודם נתפוס אותה – אחר-כך אלוהים גדול, ענינו לו.

נתברר כי מצבה של עפרה חזה הלך והחמיר. התחלנו להמר על קופסאות לוף ממנות הקרב, האם מחר נתבשר כי השתפר מצבה וכי שולחה כבר לביתה. אף אחד לא ציפה למותה. בערב, אחרי שהיינו צרודים לגמרי משירי ירדנה ארזי ועפרה חזה, התיישבה המקהלה ליד הפזגזיות ופינג'ני הקפה, וכל אחד התבקש לספר על עפרה חזה שלו. רק אני הכרתי אותה, אבל לא דיברתי. הייתי עצוב מאד, לא בגלל עפרה חזה, אלא בגלל ד'. לא רציתי שתבגוד בי. אהבתי אותה כל כך.

ביום המחר צפויה היתה לנו הפתעה. המש"קית המבוהלת לא נכחה בג'יפ. הוצאנו מתוכו את המחליף שלה, חייל המום ומטושטש, וראינו כיצד הג'יפ נס על נפשו, מותיר מאחוריו סופת אבק. בהתחלה לא הבין מה אנו רוצים ממנו, אחר כך ניסה לברר מה הם תנאי שחרורו, וכשהובהר לו כי עסקת החילופין תתבצע רק כשמש"קית תימסר לידינו, הוא החל ליבב ולהתייפח כמו ילד קטן.

מצבה של עפרה חזה הורע מאד. עתה כבר היה ברור שהיא גוססת. בילדותי גרה היא ליד גן התקווה. רק כמה מאות מטרים הפרידו בין ביתה לביתי. אמא שלי עד היום נפגשת מדי פעם עם אחותה. בצעירותה, כך אמי מספרת, הספיקה עפרה חזה למשוך לה בשיער כשהתווכחו על איזו שטות. שנים אחר כך היתה מתלוננת שאני מאיים לבעוט בה. לפי דודיי ודודותיי, הייתי הילד הכי שובב במשפחה, אימת כולם ממש. אולם לא היתה זאת אשמתי בעיקר. עפרה חזה היתה מקניטה אותי ממרום שנותיה. עתה, כשקראתי את הידיעה אודותיה, כה הצטערתי בשבילה וגם בשביל אחותי. היא העריצה אותה בכל ליבה.

ביום ההוא לא שרנו כלל. היינו רצוצים, מלוכלכים, והגרוע מכול – החייל הצליח להתחמק משוביו ולהימלט, תוך שהוא קורא לעברנו קריאות גנאי ממרחק בטוח. כמה מאיתנו יצאו לרדוף אחריו, אך לא הצליחו להשיגו. הדים של התפוצצויות נשמעו כל היום. זחל"מים משנת תרפפ"ו זחלו בקרבתנו והרעישו עולמות. אני התגעגעתי כל כך לד' עד שדמעות חנוקות החלו לזלוג מעיניי. אחר הצהרים גמרתי אומר ללכת ברגל עד תל-אביב. אני חייב לראות את אהובתי עוד הלילה, אחרת אשתגע כליל.

למחרת התעוררתי באוהל מיואש לגמרי. לד' ולי לא היו טלפונים סלולאריים, וגם כך לא היתה שם קליטה. מה אעשה? אני חייב לראות אותה בהקדם. למעט הדיבורים על עפרה חזה, והפטפוטים האינסופיים על הנשים הבוגדניות שהושארו בבית, לא עלה שום נושא אחר לשיחה. הייתי לפני התמוטטות כללית.

בשעת צהרים הבחנו מרחוק בג'יפ שנסע על התוואי במהירות היסטרית, ורק הגביר את מהירותו ככל שהתקדם לעברנו. בעודו דוהר במהירות מטורפת הושלך אלינו העיתון, וכעבור רגע נעלם בתמרות העפר. עוד התווכחנו אם ישבה שם המש"קית, כשהמילואימניק שגנב את העיתון ורץ ורץ, עד שנבלע מאחורי הדיונה, צעק לעברנו, מבלי שנראה אותו: היא מתה. עפרה חזה מתה!

שתקנו כולנו שעות ארוכות. היינו ממורמרים. מישהו לפתע התחיל לשיר את "חי, חי, חי, עם ישראל חי", ובזה אחר זה הצטרפנו אליו. מילואימניקים על סף טירוף, שרים בכל גרונם את השיר שביצעה עפרה חזה באירוויזיון, בדיונות האינסופיות של צאלים. מודה אני שהתרגשתי למדי ברגעים ההם. חרף כל האווירה ההזויה שהשתררה בתוכנו, לא יכולנו מלהתאפק ולא לכבד את חייה של עפרה חזה. גם במותה.

מד' נפרדתי שמונה חודשים אחר כך. היא היתה אהבתי הגדולה ביותר עד אז. הקשר התערער כליל כשטלפנה אליי וסיפרה לתא הקולי שמצאה דיל מדהים והיא טסה לקפריסין לסוף שבוע. היא הזהירה אותי שלא לברר עם רשות שדות התעופה אם אכן יצאה מן הארץ. אז לא ביררתי. נפגשנו אחר כך עוד כמה פעמים, אבל זה כבר נגמר. שנתיים וחודשיים היינו יחדיו, וכל מה שאמרה היה שהיא רוצה להינשא למישהו עם עיניים כחולות. ובכן, עיניי חומות הינן.

באוקטובר 2001, שנה אחרי הפרידה ממנה, עדיין הרהרתי בה תכופות. תבעתי מעצמי לטלפן אליה כל כמה חודשים, אולי בכל זאת נישאר ידידים, אבל העצב היה כבד מנשוא. לא יכולתי לשאת את שנאתה כלפיי. הרבה דברים השתבשו לאורך הקשר עימה, אבל כשהוא תם לא הרהבתי עוז לשנוא אותה. היא עובדת במרחק כמה מאות מטרים מביתי כבר שנים, אבל אף פעם לא ראיתיה. מי יודע, אולי הסתפרה ואינני עוד מזהה אותה.

שירות המילואים בעזה השכיח אותה ממני לכמה שבועות. נהניתי שם עד בלי די. לא כל העזתים הם מחבלים. רובם אנושיים כמותנו, מצחיקים ואוהבי אדם. עבדנו מולם, כקצינים וכחיילים – לא כאדונים. דיברנו עימם על המשפחות, על האהבות הנכזבות, ורק לא על הכיבוש והאיבה. באותה עת נפגשתי בעיקר עם ס' ממודיעין, אך אין ספק בכלל את מי רציתי כל כך באותם ימים. היתה זאת חברתו התימנייה של החייל הכי סוציומט בתולדות צה"ל – מטומטם גמור ממשרד הקישור. בגלל טמטומו, החלטתי לארגן לו "חטיפה" כדי להבהילו כהוגן, ובד בבד גם לפתות את החיילת היפה שלו.

היה זה תכנון מוקפד לעילא ולעילא. צריכים היינו לבודד אותו ולהפריד פיזית בינו לבין חברתו, מכיוון שפר ההרבעה הזה לא הרפה ממנה אפילו לשעה אחת. איפה שהיא הלכה הוא הלך אחריה, ואיפה שהוא הלך, היא הלכה אחריו. וכשנפרדו זה מזו לזמן קצר, קראתי אליה בנימה ידידותית לאחד המשרדים בתואנה כלשהי. כולם תלו בי תקוות רבות ואני אכזבתי אותם. כה מעודן הייתי עימה, וכבר שיתפה פעולה, אבל חזותי הכריעה אותי, כנראה. אולי היו אלה עיניי החומות שלא המיסו את ליבה. למעט מזמוזים וכמה נשיקות, לא השגתי דבר בשעה ההיא, ובינתיים הסוציומט כחול-העיניים חזר. החוליה עמדה לזנק עליו ולכפות אותו, אך התימנייה יצאה לקראתו, ולא יכולנו להסתכן בחטיפת בלתי-מעורבת. אכן, נכשלתי. זה קרה לפעמים. צריך לחיות עם זה איכשהו.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: