יום בחיי: האחד-עשר בספטמבר 2001

09/01/2011 בשעה 10:32 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על יום בחיי: האחד-עשר בספטמבר 2001

ב-11 בספטמבר 2001 התעוררתי בבית שמש. עדיין לא ידעתי היכן אלון בלילה ההוא. התכוננתי לנסוע אל הנגב אחר-הצהרים. התבוננתי החוצה מעד לחלון. כיפה עפה מראשו של אחד העוברים ושבים. קראתי לעברו ממרומי הקומה השלישית, אבל עד שהגיע אליו קולי הוא חש בדבר בעצמו. בכל זאת הודה לי בנפנוף יד.

התיישבתי על הכורסה המרווחת, וניסיתי לעכל במחשבותיי את אירועי היממה האחרונה. הקפה התקרר לו בנחת על השולחן, והחתול ליטף בלשונו את כפותיי. איזו יממה מטורפת, אמרתי שוב ושוב לעצמי. מי שיווה בנפשו כי אירועים מסדר גודל היסטורי יגמדו כליל אח"כ את חוויותיי האחרונות. בבוקר ההוא בבית שמש הרגשתי כיצד השמיים נופלים עליי. העולם סביבי נראה יציב מתמיד.

יום לפני כן, כשיצאתי מביתה של ס' במודיעין, נתקלתי בבתה של א' ובחבר שלה. עוד לא הספקתי לדרוש בשלום אמה, והיא כבר הציעה שאבוא לבקרה כעת. הבת סיפרה שרק בשבוע ההוא דיברה אמה אודותיי. אז נסענו יחדיו לבית שמש. רוב הזמן עצמתי את עיניי, מהרהר פתאום על ימיי ולילותיי במצפה רמון. כה הרבה דברים השתבשו שם. שום דבר אינו צפוי, קבעתי לעצמי.

איזו הפתעה זאת היתה עבורה! א' שמחה לראותי מאד. אחרי ארוחת הערב המשכנו לשוחח עוד שעות ארוכות, עד שכבר היה מאוחר מדי מכדי לעזוב. נפרשו מצעים על הספה שבסלון והוצע לי לישון עליה. היו לי יומרות אחרות, לא אכחיש. אך מכיוון שטרם התחוללה הרפתקה רומנטית ביני לבינה, לא יכולתי לצפות שתרשה לי ללון בחדרה. כה חבל שלא התעקשתי על כך לפני שנשכבתי על הספה ההיא.

היא התעניינה לדעת מה קורה עם ד'. בגלל מערכת היחסים שלי איתה נמנעתי מלהיקשר אל א', למרות שהבעתי כמה פעמים רצון להיות שלה, אילולא היתה ד' האדם הכי חשוב בחיי. נפרדתי ממנה לפני כמעט שנה, אמרתי. אכן, הזמן טס. א' התפלאה לדעת זאת. מאז הקיץ שעבר לא שוחחתי עימה. סיפרתי לה על שיחתי האחרונה עם ד' (עד ימינו, בעצם) שהתקיימה כחודש לפני כן. אמרתי לה כי היא השתוללה מזעם, ותבעה ממני לא לטלפן אליה עוד. א' נדהמה לשמוע. היא כה אהבה אותך, אמרה כלא מאמינה. ועתה היא שונאת, הסברתי באי-רצון.

נפרדתי מד' לשלום באוקטובר 2000 כשעלתה למונית שירות בשדרות רוטשילד. מאז לא ראיתיה עד היום. יפהפייה היתה בבוקר ההוא. כשטלפנתי אליה לקראת ערב, אמרה כי הקול שלי גורם לה למועקה, וזו היתה שיחתנו לפני האחרונה. עשרה חודשים חלפו עד שנרגעה רוחי מן העלבון הצורב, אולם בתקופה הזאת, ד' – אהבתי הגדולה ביותר עד העת ההיא – צברה מטעני זעם בתוכה ואת כולם פוצצה אל תוך אוזניי. ניתקתי ולא יספתי להרהר אודותיה כמה שבועות עד היום ההוא, ה-10 בספטמבר.

בהיותי אצל ס' במודיעין מצאתי בתיבת המייל שלי הודעה חדשה. מ', אותה הכרתי במצפה רמון ובגללה כמעט עזבתי את ד', כתבה לי לאחר נתק ממושך בינינו. היא טרם התעדכנה בחדשות הנושנות. היא שאלה אותי מה שלום זו שהבטחתי כי תהא אם ילדיי. התכוונה היא לד'. היא גם הוסיפה מספר טלפון, וביקשה אותי להשתמש בו מיד לאחר קריאת דבריה.

מרדכי קלמן ומנחם חונן מעסיקים את מחשבותיי במשך שנים רבות. אף פעם לא פגשתי אותם. הם נעדרים מאז שנת 1947. סבורני כי אני האדם היחיד שמתעניין ממש בגורלם, ועודו יוצא מדי פעם לחפש רמזים אחריהם. מכר של מ' מצא עצמות בנחל גרר, וכפי שהבטיח בעבר, בישר לי על תגליתו לפני שיודיע לרשויות. כה התרגשתי מדבריו והבטחתיו כי ביום המחרת אגיע לבאר שבע ואפגוש אותו שם.

אני מתקשה עד היום לדעת מהי העילה שהביאה אותי בלילה ההוא לעשות את אשר עשיתי. צפינו מעט בטלוויזיה, ואחר כך, במשך שעה תמימה סיפרתי לשתי מארחותיי על קרב שנערך 54 שנים לפני כן. כשהדרמה התעצמה שתיהן אחזו בכפות ידיי, ואני לא חדלתי מללטף את החתול כל העת. א' היתה כה נסערת מן התיאור המצמרר עד שתבעתי להרגיעה בשפתותיי. היתה זו נשיקתנו הראשונה והאחרונה. היא כה היתה מענגת עד כי מצאתי הזדמנות לבקשה להתוודות בעניין גילה. היא שוב סירבה. אחר כך סיפרה על חייה, ופתאום שמעתי כי היא יוצאת עם בחור אחד, גם הוא בן גילי. כשליטפה את ראשי, דחיתיה מעליי. התרגזתי במידה נוראה. אני אפילו לא יודע למה.

לקראת חצות החלטנו כי תם היום והגיעה העת לישון. הבת היתה לבושה כותונת קצרצרה כל הערב, אך אני לא נתתי לליבי לשם לב לכך, אך כשאמה ניגשה לכבות את האור בסלון, לא יכולתי שלא לפקוח את עיניי הנעצמות. על גופה לבשה כותונת קצרה אף יותר. זינקתי לעברה, הפשטתיה כליל, אך היא עצרה בי: לא, יהודה. בבקשה לא. אני אוהבת אותו. עוד עשרים דקות ישבה מולי עירומה, ללא מילים, מבלי שנדבר עוד, עד שוויתרתי. הפטרתי "לילה טוב" לבסוף. היא באה לנשקני, אך סירבתי בתוקף. במקום לפתות אותה, הדפתיה ממני. היא כעסה. הו, איך שהיא כעסה.

לא הצלחתי להירדם כלל וכלל. המחשבות על ד' שיגעו אותי, הגעגועים למ' הסעירו אותי, והאכזבה מא' לא נתנה לי מנוח. בשעה אחת בלילה החלטתי לשים לזה קץ. הערתי את הבת ואמרתי לה כי משעמם לי. לא היתה לי כל כוונה ברורה בעת ההיא. פתאום זאת נכנסה לתוכי בבת אחת. כשהקצתיה משנתה שאלה אותי מה אני רוצה לעשות. באיזו כיתה את לומדת, האם כיתה י"ב? תהיתי לדעת.

שתיהן עדיין לא התעוררו, והחתול לא חדל מלגרגר. נעלתי אפוא את נעליי ונסעתי, בידיעה כי לא אשוב לשם יותר. ניחשתי נכונה כי הבת המטופשת ודאי תספר לאמה, אבל מי יכול היה לשוות לנפשו כי תתאהב בי. הרי היה לה חבר. א' התקשרה לעבודתי ודרשה ממני להגיע מיד ולהתנצל בפניה על המעשה המביש. מיד, היא אמרה, אחרת לא אראה אותה יותר. הסברתי לה שאני מתכונן לנסוע לבאר שבע, והיא תבעה ממני לבוא אליה ולהסביר לבתה כי טעיתי במה שעוללתי. מי יכול היה לשער כי תפרוץ מריבה ביניהן, והבת תארוז את מזוודתה ותאיים לעזוב את הבית כדי לגור עימי. ודאי שאני לא הייתי שותף לקנוניה של קלת הדעת הזאת. די נבהלתי מלשמוע את הדברים הללו.

מכיוון שחייב הייתי לצאת אל הנגב, האפשרות היחידה שעמדה בפניי כדי לסכל את ההסתבכות היתה לנסוע קודם כל הביתה ולטלפן משם אל הבת, לדבר אל ליבה ככל האפשר שתישאר בבית ולא תבוא אליי. אחר כך אסע לבאר שבע. כשהחלטתי זאת, לא שיערתי כלל כי שיחתי עימה תתקיים רק שנתיים וחצי אחר כך, משביקשה לראותי, ובעקבות הפגישה עימה תהא לחברתי במשך שבועות אחדים.

ה-11 בספטמבר שיקף היטב את חיי באותם השנים: הסתבכויות ללא סוף עם נשים, שרובן מיאנו לשכוח את הבטחותיי לראותן שוב. אני ביקשתי חום ואהבה בחיקן, והן תבעו בלעדיות מוחלטת על חיי. אין להתפלא אפוא כי א' השליכה אותי מחייה ביום ההוא. הגעתי הביתה, טלפנתי כדי לדבר עם בתה, אבל כל מה שקרה בלילה לפני כן כבר לא עניין אותה. היא החליטה להעניק לי הזדמנות וביקשה להיות עימי. אני אהיה אהבת חייך, ניבאה. משביקשתי שהות להרהר, הזהירה אותי לעולם לא לטלפן אליה. חודשים רבים אחר כך, כשכבר היתה נשואה בשנית, הזדעזעה לדעת שאני מבלה עם בתה. למרות הפצרותיי, היא סירבה בתוקף להחליף עימי ולו מילה אחת. אכן, אחת מתכונותיי הגרועות היתה להוציא נשים מדעתן לעד.

השעה היתה ארבע אחר הצהרים. כמה דקות לפני כן, מטוס של חברת אמריקן איירליינס פגע במגדל הצפוני של מגדלי התאומים. באותו זמן ממש, טס מטוס של חברת יונייטד איירליינס אל עבר המגדל הדרומי. אלפי קילומטרים משם נעלתי את הדלת, ויצאתי להלך ברחוב כדי להירגע ממאורעות היום. תמו הצרות ליום זה, ודאי מלמלתי בליבי. כשאמרתי זאת, חדלתי להתמקד בעצמי. מחשבות אודות ה-11 בדצמבר 1947 החלו להעסיק אותי מחדש.

הכול מניחים כי בהיתקלות שאירעה בקרבת קיבוץ משמר הנגב, נהרגו כל חמשת חברי חוליית הסיור שהוביל ישעיהו ספקטור. גופתו וגופותיהם של נח דסקל ואברהם ברוקס, הוחזרו על ידי הבריטים כשהן מרוטשות. ההמון הערבי, כך מסתבר, לא מרחם אף על מתים. מה קרה לשניים האחרים?

סברה מזעזעת אחת שעלתה בראשי היא כי מרוב שהתעללו בגופות השניים, אפילו הערבים התביישו להחזירם במצב איום שכזה, וטענו כי אינם יודעים את מקום הימצאם. זה יתכן. השערה סבירה אחרת היא שהשניים נפצעו קשה, אך הצליחו איכשהו להימלט, מתבוססים בדמם. כעבור שעות אחדות מתו מפצעיהם. אם התקיימה הסיטואציה הראשונה, סביר להניח כי שתי הגופות הוסתרו במקום כלשהו, אולי אפילו הושלכו לבאר נושנה ולא נודע עוד היכן הם. אולם, אם גופותיהם נותרו בשטח והיו להפקר, הרי שישנו סיכוי מניח את הדעת למצוא את שרידיהם מתישהו. אני התכוננתי לנסוע אל נחל גרר כדי לבחון את הסיכוי הזה. לא נמנעתי מן האפשרות כי אלה אינן עצמות אדם. עתה שאלו נא, אימתי הגעתי אל הנחל האכזב הזה? רק בשנת 2004.

בעודי פוסע על המדרכה, שמעתי מישהי קוראת לעברי. אליזבט שכנתי קראה לי מבין דלתותיו הפתוחות של האוטובוס. כה התרחקתי מביתי עד כי ניצלתי את ההזדמנות וניתרתי פנימה. פתאום צץ במוחי הרעיון להציע לה לנסוע עימי, אך אליזבט לא חדלה מלדבר: מטוס התרסק על אחד התאומים! על איזה תאומים את מדברת, תמהתי בקול רם. היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה: מגדלי התאומים בניו-יורק.

הגעתי במרוצה אל ביתי, גורר אחריי את אליזבט. עוד הספקתי לראות את המגדל הדרומי קורס תחתיו. אחר כך גם את המגדל הצפוני. הייתי עד מרחוק להיסטוריה בהתהוותה. אליזבט שרכנה לצידי היתה היסטרית לגמרי. אולי גם אני הייתי נסער. כל אותה עת, אין לי מושג ממתי, שוחחתי עם ס' ממודיעין. שיחת העדכון נמשכה ונמשכה כל הערב ההוא. דיברנו בטלפון יותר מארבע שעות. מי יכול היה לפגוע בדרך שכזאת באמריקנים? העליתי ספקולציה שאלה הם היפנים, הקמיקזים המתאבדים נוקמים עתה את נקמת הירושימה.

מתישהו קרס מבנה נוסף, ואליזבט החלה לצווח, ואז מצאתי אותה בוכה ודומעת. לא ניחמתיה. נצמדתי למרקע מקרוב, מנסה לאמוד בדמיוני את גודל האסון. ההרס והחורבן היו במימדים שלא יכולתי לתפוש אותם. התנבאתי כי אמריקה תגיב בפצצה גרעינית על מי ששלח את חוטפי המטוסים, וס' הסכימה עימי בהתלהבות. אליזבט שהתעשתה ועמדה ללכת, אמרה שאני נשמע נלהב מן האפשרות הזאת. למען האמת, ברגעים ההם סברתי כי ישנה בהחלט היתכנות לפרוץ מלחמת עולם שלישית.

שעתיים אחר כך שבה אליזבט בלוויית הגרוש הטרי שלה. שניהם ילדים וכבר גרושים, והם היו נפגשים מפעם לפעם, עדיין אוהבים זה את זו. אני לא יודע כיצד להסביר זאת, אבל כשראיתיו נזכרתי לפתע מחדש בנחל גרר. שכחתי לגמרי כי אמור הייתי לנסוע לשם מוקדם יותר. בעודנו יושבים אל מול המסך, ואליזבט מצויה בינינו, שאלתי אותם מדוע אינם מתחתנים מחדש. הפרשה שלהם היתה מוזרה כל כך. כשניגש לבשל למעננו בעודנו גוועים ברעב, אליזבט לא חדלה מלהתחבק עימו. עוד גירושים כאלה ואבדנו!

לקראת חצות נזכרתי לפתע שיש לי גם משפחה. כולם היו עדיין ערים ומזועזעים. נשאלתי מדוע קו הטלפון שלי תפוס בשעות האחרונות. תירצתי זאת באומרי כי קווי התקשורת נפלו בגלל העומס. בעודי מדבר עם משפחתי נפרד מאיתנו הגרוש והלך לעיסוקיו. הפרשנים דיברו על שלושים אלף הרוגים. מלחמה עמדה בפתח, ואליזבט התבוננה בי ושאלה: אני יכולה לישון אצלך הלילה?

ראו גם:

לשוב אל נחל גרר

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.