בדיקת סי.טי. ראש – כל מה שאפשר לספר

05/01/2011 בשעה 21:58 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על בדיקת סי.טי. ראש – כל מה שאפשר לספר

כן, אני יודע, יש את הסודיות הרפואית הזאת, שאינה מרשה לדווח לצד שלישי דבר וחצי דבר, אבל זהו הראש שלי, והסודות האמיתיים שמצויים בתוכו לא יתגלו בשום סי.טי.

אין מה להתבייש או להסתיר. מפעם לפעם מזמנים אותי לבדיקה הזאת. לבדיקה עם היוד.

אני מגיע אליה בשעות הערב. יש שם מאבטחת שאף פעם אינה בודקת אותי. אני ממשיך במסדרון, מקליד את מספר הזהות שלי על מסך מגע, והפלא ופלא, תמיד דקותיים אחר כך קוראת לי פקידת הרישום. יש שם עשרים איש שהגיעו לפניי, ואני זוכה בכל פעם לכבוד המלכים הזה. היא מעבירה את כרטיס קופת החולים במכשיר ההוא, כמו היה כרטיס אשראי, כמו היתה בודקת את מכסת הימים שנותרה לכל אחד.

אחר כך הפקידה מתבוננת בי בעצב רב. זה לא אישי. נראה לי שהיא מתבוננת כך אל כולם. אולי היא באמת אשה עצובה. כן, אני מרגיש טוב, אני עונה לה. השאלות האלה נודניקיות, וצריך לחתום על הטופס שהיא מוסרת לידיי כאילו שזו הצוואה האחרונה.

היא מלווה אותי במבטה העצוב כשאני נכנס אל חדרון צמוד לשולחנה. שם יושב לו פרופסור נמוך-קומה שמשתדל לשעשע אותי במידה משביעת רצון. אני באמת צוחק מהבדיחות שלו. הוא זה שמכין את זרועי לזריקת היוד. אחר כך, הוא שולח אותי אל הספסל כשמתקן מפחיד צמוד לזרועי. יש שם מזרק שנעוץ בתוך הווריד, אבל אני משתדל לא לחשוב על כך.

הדקות נוקפות ולא קוראים לי. לבסוף אני ניגש לפקידה לשאול מה קורה. היא זונחת את המבט העצוב ונוזפת בי בנימה מהורהרת: אתה לא רואה שיש סביבך עוד חולים?

לפתע אני מבחין בהם. הם באמת נראים חולים. אני ניגש למראה מיד. תודה לאל, אני נראה בריא. תמיד נראיתי בריא.

ואז קולה של נעמי קרן קורא לי אל חדר הסי.טי.

מספר שלוש, ארבע, שבע, לחדר 12.

פותחים את החדר לקראתי. הפרופסור המצחיק נמצא שם, ועוד דוקטור מבוגרת אחת. היא מחברת צינור ארוך אל המתקן הצמוד לזרועי ואומרת: עוד מעט נזרים יוד לווריד. אני מזהירה מראש. אתה עלול לחוש כאילו כל הגוף בוער. אל תעשה דבר, בסדר!

זו באמת מהתלה שחוקה. אני לא מרגיש את החום המדובר הזה בכלל. אני אומר לה זאת לפני שמכניסים אותי לתוך המנהרה וגם אחר כך. היא אינה מגיבה. הפרופסור לומד בכל פעם בדיחות חדשות, והיא מדקלמת את אותם שני המשפטים כל חייה.

אני מצטמרר כשמכניסים אותי לתוך המנהרה הזאת. באמת שקר לי. תוסיפו עוד יוד, אני לוחש לעצמי, תוסיפו עוד.

כשמוציאים את גופי מן המנהרה המאיימת, שבים הפרופסור והדוקטור אל החדר. היא מדקלמת: את התשובה תקבל עוד שבוע, תיגש איתה לרופא שלך להמשך טיפול.

אני מתבונן בפרופסור. אולי יש לו בדיחה אחרונה כדי לנחמני. אבל הוא שותק. שניהם ממתינים בחוסר סבלנות שאצא מן החדר. אלה השניות האכזריות ביותר. פתאום אני תופש שאיש מהם לא יהיה בעזרי. זה רק המוח שלי שבו הם מתעניינים. הרופאים רוצים לטפל במוח. אני לא מעניין אותם. אף אחד לא מטפל בי.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.