לאן נעלמה לה הארוטיקה?

31/12/2010 בשעה 15:36 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על לאן נעלמה לה הארוטיקה?
תגים: , ,

התגלגלו לידיי לפני זמן רב זיכרונותיה הארוטיים של אן-מארי וילפראנש. התבוננתי בספרה פה ושם מדי כמה שנים, מבקש אחת ולתמיד להתעמק בדפים המוזנחים וחסרי הכריכה, אך בכל פעם איבדתי עניין כעבור שורות אחדות. אף על פי כן, לא השלכתי את העותק המצוי ברשותי. אולי כי בתוך-תוכי לא דחיתי את התאווה להציץ ביומנה הסודי. אחרי ככלות הכול, בשעת כתיבת מילים אלה טרם התיישבתי לעלעל בו ברצינות.

אני מדווח לכם זאת מפני שהשבוע החרמתי מארגז הספרים של אחת מקוראותיי המסורות את פאני היל, יצירתו המפורסמת של ג'ון קלילנד. הרומן חלף מול עיניי בשקיקה כה רבה, עד כי התאוויתי לעמוד על טיב העניין. במרחק לחיצת עכבר מצויים תצלומיה של פריס הילטון והסיליקונים שכיסתה בהם את מערומיה, ואילו מחשבותיי מתענגות מאותיות. מוחי פועל, אפוא, בניגוד לרוח התקופה. געגועיי לארוטיקה עלו וצפו וכבשו אותי כליל. הכיצד ויתרנו, אנו בני האדם, על הכתבים הארוטיים, לטובת אמריקניות מחומצנות ומנותחות על אופנועי הרלי-דייווידסון. מיהם האחראים לשטיפת המוח ששיבשה כליל את דעתנו?

פאני היל היה הרומן הארוטי הראשון שניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. העותק שהשגתי בהיותי חייל היה כתוב אנגלית, וכשביקשתי מאנגלו-סקסית ששירתה עימי לסייע בתרגום פסקאות בלתי מובנות, היא נעשתה נבוכה מאד עד שוויתרתי על עזרתה ונכנעתי לגורלי המר. אך לא לזמן רב. באחד מן המגזינים לנשים שמצאנו ברס"פיה, התפרסמה מודעה מאחת שהביעה עניין בהתכתבות ארוטית. נענינו לבקשתה מיד.

אחד מקוראיי חיווה פעם את דעתו על מוצאי באומרו כי היהודים בבולגריה שימרו מסורת ספרדית נכבדת, ובה בעת נשענו על יומרות תרבותיות ותיאוריות מדעיות מבית המדרש האירופאי. כתוצאה מן הריאקציה הזאת ניתן לראות אצלם פיתוח דרמטי ונטייה אומנותית, גם כאשר נדרשת חשיבה אנליטית עקרה.

לעושר דעתי, ניחנתי בלשון ציורית, והפואטיקה המדעית הפרושה לנגד עיניכם במאמרים רבים פרי עטי, היא עדות לכך. לפיכך, הופקדתי על ההתכתבות עם האשה המסתורית בפקודת הסמ"פ. בכל המכתבים האלה לא השתמשתי אפילו פעם אחת בשמותיהם התקניים של איברי המין או בכינויי הרחוב שלהם. יצרתי דימויים מרתקים כדי לתארם בפני המכותבת הנכבדה, ולפעמים, לאחר שהפקידה הפלוגתית הקלידה והדפיסה את אחת האגרות והיתה קוראת בקולה את הדברים, היו כל הנוכחים לוחצים את ידי מרוב התפעלות. היטבתי להרשימם, וכך עשיתי כלפי הנמענת. היא מעולם לא חשפה את עצמה, אבל היא ידעה לגלגל על לשונה מילים עבריות כפי שלא פגשתי עוד לעולם בשפתנו.

לא היו לי הזדמנויות רבות לחבר מכתבים ארוטיים אחר כך. התחלתי שוב במעשה בעקבות כניסת הדואר האלקטרוני לחיינו. במכתבי הדואר המבוילים כמעט לא היה זכר לרמזים מיניים ביני לבין דיאנה, אולם התכיפות שהמיטה עלינו הטכנולוגיה הביאה אותנו לכדי שעמום, ובמקום למלא מסכים שלמים בדיווחים שגרתיים ומשמימים, התחילה הארוטיקה לפעם מחדש. דומני כי היתה זו יוזמתה, משום שאני לא הייתי נלהב בהתחלה.

ודאי שלא התביישתי בהתכתבות הארוטית עם אהובת ליבי. אפילו הייתי גאה ביכולתנו לגשר על המרחקים העצומים שהשתררו בינינו לפעמים. למען האמת, אף פעם לא הייתי נבוך ממעשיי ותמיד הייתי שלם עימם. אולי זוהי הסיבה שאני גלוי כל כך. אלה שמסתירים את חייהם, הם אלה שאולי אינם רוצים שתדעו מי הם באמת. ופעם אחת, כשדיאנה סיפרה כי בראותה שני עננים מתנתקים זה מזה, היא חשה כיצד גם ירכיה נפשקות, אני כה התרגשתי מן הדימוי המופלא עד כי התחלתי לצהול במהלך העבודה, ואחראית המשמרת הודיעה לי: יהודה, צא החוצה לצפות בעננים שלה, ותחזור רק כשתירגע ממנה. מששבתי, ראיתי את האח"משית מתבוננת בי כשהיא מסמיקה כולה. כמה ימים אחר כך, שלשלה היא לידיי מכתב משלה.

למרבה התוגה, היה זה מכתב פורנוגרפי לחלוטין. ממש התעללות בשפת הקודש. אומנם נעניתי לחיזוריה הנמרצים וכתבתי למענה שירים ארוטיים מטופשים, אך עיניי לא יכלו לסבול את תשובותיה. כמו מרבית הישראליות שנתקלתי בהן בימות חיי, כמעט כולן חפות מיכולת כתיבה ארוטית תמה. תמיד הן משרבבות גסויות שלא לצורך, ותמיד נראה כי הן חסרות סבלנות בדיוק במקומות שבהם נדרשת התאפקות. עם דתיות זה קצת אחרת, כי הן חושפות מעט מן הגלוי, ומותירות המון מרחב לדמיון, אבל בסוף גם הן מתפרצות ומתבלות את שפתן במילים שלא תיאמנה. ארוטיקה זו אמנות ולא דרך פיתוי – כך אני סבור – אבל בדורנו הנשים הן חסרות מעצורים, וכשהבערה מתלהטת בתוכן, אוי לנו ואבוי לנו, לרומנטיקנים בני המאה ה-21.

בהונגריה הכרתי תיירת בולגריה כשרונית למדי. לדאבוני, הקשר ניתק עימה, אם כי אני חפץ לחדשו כדי לבקש את רשותה לכתוב אודותינו. אני לא מדבר בולגרית, והיא כמעט אינה יודעת אנגלית, ובכל זאת התכתבנו. היא אהבה עד מאד לכתוב מכתבים ארוטיים, ומילאה גיליונות ארוכים אף שלא הבנתי מאומה. לשמחתי, היא תמיד היתה מוסיפה איורים מקסימים, וכך יכולתי לרדת לסוף דעתה ולהזדהות עימה. תמיד ציירה את ההתרחשויות קורות בגנים פורחים, מחוץ לבית, כפי שהן חביבות עליי. והנה, היא לא שרטטה אפילו פעם אחת אותי ואותה במערומינו. תמיד הופענו בסיטואציה המקדימה ברגעים אחדים את שעשוי יהיה להתחולל אחרי כן. זוהי גאונות ארוטית. אנו לא גמלי שלמה, אלא בני אדם, והסיפוק המיני מחויב להימצא בפנים הגולגולת, ולא באיבר אחר. אבל מי יבין עוד לליבי?

לאחרונה תפס את הכותרות באתרי החדשות, בואה של שחקנית הפורנו פמלה אנדרסון לישראל. שמעה הגיע אליי עוד לפני שנים רבות, ומשהזכירו לי אותו מחדש, הסתקרנתי לראות מיהי האישיות המדוברת. אז במקום לאתר עותק של אחד מסרטיה המופתיים בתוכנה לשיתוף קבצים, חיפשתיה במנוע חיפוש, והנה, לא היו צפויות הפתעות. שוב בלונדינית עם חזה גדול, שוב אופנועים כבדים עליהם היא מטפסת, ושוב אני שואל עצמי לאן נעלמה הארוטיקה היפה? מדוע המין האנושי פסח עליה באופן דחוף כל כך? ולמה היא אינה חסרה לאיש מלבדי?

מגברים אינני מצפה לשינוי. מאז ומתמיד היו להוטים אחר הסקנדינבית התורנית ששכחה את בגדיה במכונת הכביסה, ושוטר מקוף עוזר לה לשוב הביתה, דרך מוסך לתיקון אופניים, אסם מלא תבן בחווה הסמוכה, פרדס בעונת שלכת, ובכל אילו מקומות משונים שעוררו מינית את מוחו הקודח של הבמאי. אולם, צרכני הסקנדינביות הללו אינם עוד זכרים בלתי מסופקים. כיום, מחציתם הינה נשים. בלי בושה הן רוכשות סרטים בחנויות פיראטיות, בלי בושה הן צופות בבחורים שחורים התובעים לענג יחדיו סקנדינבית מנוצלת, ובלי בושה הן מתענגות עד מאד מן הצפייה.

בעיני יושבי מאה-שערים האדוקים אולי הארוטיקה אינה כה טהורה, אבל היא התקיימה בתרבות האנושית לאורך מאות שנים, ללא ניצולן של נשים בשולי החברה. הפורנוגרפיה שלא היוותה לה תחליף, אלא דחקה אותה כליל מהוויית העולם הזה, הינה תעשיית ניצול נשים אומללות למען התעשרות גברים, שמעבידים אותן ומתעמרים בהן. לא כולן כוכבות זוהרות כמו פמלה אנדרסון. רובן אינן אלא נערה אובדת ברחובות מוסקבה, או מישהי מבולבלת במאורות הסמים של קופנהאגן, שניצודה כיונת מאכל למען המזבח היצרי. ואת השמן להשתוללות היצרים הזאת מוסיפות הנשים בעצמן. המתירנות, בין אם היא מבורכת ובין אם היא מקוללת, דוחפת אותן להיות צרכניות פורנו קבועות. אם פעם היו נוהגות כך מתוך סקרנות, ואחר כך משלימות עם סטייתן, היום ניתן לקבוע כי זאת כבר אינה סטייה מן הנורמה. זוהי הנורמה בכבודה ובעצמה.

אם מגברים לא ניתן לצפות לכלום, הריני מצפה מנשים לחפש אפיקים אחרים כדי להרגיע את תאוותן. ספרות ארוטית אינה רק התרפקות על העבר, אלא היוותה דרך נאותה עבור בנות הדורות הקודמים להגיע לסיפוק. אז אולי תחדלנה הנשים המודרניות ליהנות במקום שאין בו הנאה, ושתפסקנה לצפות בשחקניות נלהבות בסרטים, אך הולכות הביתה בוכיות. כיצד הנשים עצמן משתפות פעולה עם הכוחות המבקשים לכלותן, דבר זה אינו מובן לברייה כמותי. האם אין זה ברור כי בין מעט הכוכבניות, כל השאר הן מסוממות, מוכות ומושפלות, שנאנסות להשתתף בסרטים האלה? האם זהו שוויון הזכויות אשר ציפתה לו כל אחת מן הנשים, לצפות בסרטים הללו כאחרונת הגברים? ומן הסתם, רוב הקוראות דברים אלה אינן שונות מן השאר, ואני נתפש כאדם שמרן ומעיק, בדרך לצפייתן בסרט הבא.

הכישלון הוא גם חינוכי. כשהייתי תיכוניסט, אף אחת מבנות כיתתי לא דיברה בפרהסיה על סרטים כחולים. לא כולן היו תמימות, כמובן, אך הנוהג הפומבי הזה לא היה מקובל. ואילו היום אי אפשר עוד להימלט מהן. ברכבת, בספרייה, בכל מקום אפשרי, שיח הבנות נתון כולו לעניינים של סקס, אולי בגלל הנגישות של ימינו, אולי בגלל הרדידות שפשתה במקומותינו, ואולי בגלל החינוך הלקוי של ההורים במחוזותינו.

אתמול שוטטתי בחוף הים לקראת ערב. מחשבותיי התהלכו עימי. שום דבר לא נשתנה בטיילת מאז שביקרתי שם שבוע לפני כן. רוכבי-אופניים איימו לדרוס אותי, בחורות עבות-בשר ניסו כוחן בריצה, נערה דתית ממוצא מזרחי שוחחה בעניין רב עם שני נערים ערבים, שלושה תיירים אמריקניים כמעט הביאו אותי לכדי התחרשות, כי אינם מסוגלים לשוחח ביניהם שלא בקול רם. לבסוף נעשיתי צמא מדי.

נכנסתי להמבורגריה סמוכה והתיישבתי ללגום קולה. לידי אכלו להן סלט חמש תלמידות בית-ספר. לפני ארבעים שנה היתה כל אחת מהן מעיינת בחשאי ברומן ארוטי שעבר מיד ליד. הכול ידעו מה היתה עושה ושתקו, כאילו יפה השתיקה לה, ואילו כיום הן מדברות בקולי קולות, מצחקקות ומשועשעות, ואינן מסוגלות לשתוק עוד. אני שותה להנאתי, ומן הרחש האינסופי מפלסות לאוזניי מילים שלא תישמענה. הן התכוננו לצפייה משותפת בסרט מסוים, ותיארו זו לזו – וגם לי בעל כורחי – מה עומד להתחולל בגופן עוד מעט. נערים פוחזים מתנהגים כך כבר שנים רבות, אבל שיחה כזאת בקרב נערות היא טומאה בעיניי. האם להאשימן בלבד? בגילן הן כבר מנוסות יותר מכל מה שחוותה ג'יין אוסטן בחייה.

בכל פעם שאני נוסע ברכבת, מבלי שהיא תצליח להתלקח, מתיישבות לידי חיילות בנות 18, וכל מה שמעניין את מוחן הוא מי יהיה עם מי באח הגדול ומתי. ישבה מולי עולה חדשה בת גילן מאוזבקיסטן. אני אוהב לשוחח עם אנשים והתחלתי לדבר איתה. שאלתיה אם היא מנתה אי-פעם את מספר הנמשים המרשימים שלה. היא צחקה, הסבירה שהינה מסורתית, ורצתה לדעת האם אני מתחיל איתה. האשה שישבה מימיני, לפני שירדה בתחנה הבאה, הצטרפה לשיחה וסיפרה שבעלה באמת ובתמים מונה את מספר השערות שנותרו על ראשו. הנערה המנומשת עברה לשבת לידי, כששתי חיילות נכנסו לקרון והתיישבו מולנו. היא שאלה אותי מה אני מבקש לספור כשאני מתבונן בעצמי במראה. אמרתי לה שעד כה אף תלמים לא נחרשו במצחי, ומכיוון שאני סבור כי כבר הגיעה העת, אני מחפש מדי בוקר התחלה של קו כזה, אך לא מוצא. היא צחקה קלות ונראתה נהדרת.

ואז החיילת שישבה מול האוזבקית, לחשה לחברתה, קצינת צבא צעירה, מה עשו ידיה בבוקר הזה, ואחרי כן כבר הרימה את קולה, וסיפרה כי אחר כך צפתה באח הגדול קצת, אבל האח הגדול די נמאס עליה, כי לא קורה שם אקשן. אכן, אין שם אקשן עדיין, וכולנו – גם העולה האוזבקית – הבנו באיזה אקשן מדובר. מה אומר, יערות נשרפים, יהודיות יולדות לערבים – כך מדווחים אנשי הימין, ליברמן עומד להכריז מלחמה על העולם, רכבות עולות באש, אבל אין אקשן בישראל – עד שבתוכנית האח הגדול תואיל איזו מטומטמת להתבונן מעלה אל השמים, וכשתראה שני עננים מתנתקים, אולי גם היא תבין את הרמז, ובא לציון גואל, והחיילת תהיה מרוצה.

שנה אזרחית טובה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.