הצלקת הקטנה של אודיסאוס

30/12/2010 ב- 08:40 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הצלקת הקטנה של אודיסאוס

זה היה אמור להסתיים אחרת. הכול החל כשנתקלתי ברועי באקראי. הוא אשר זיהה אותי ברחוב. אני לא מבחין באף מכר בזמן הליכתי. עיניי עסוקות בדרך כלל במחשבות. לחיצת ידו היתה איתנה מאד. אני מתרגז כשמתעקשים למעוך את אצבעותיי. מה איתך, הוא שאל. חלפה דקה ארוכה עד שהצלחתי לזכור מהו שמו של הברנש. בינתיים השהיתי את תשובתי כדי להרוויח זמן. ואז עובר אורח מטופש התנגש בי וכמעט מעדתי. למרבה חרוני יד איתנה מאד אחזה בי לבל אפול. התבוננתי אליו ואמרתי: תודה, רועי. ואחר הוספתי: מה אתה עושה כאן בטבריה?

רועי הצטרף יחד עימי לגדנ"ע אוויר. מכריי הקרובים שמתבדחים לעיתים קרובות על חשבון החוש הטכני הפגום שלי, היו משתאים לנוכח פירות עמלי בחוג לטיסנאות באותם ימים. עתה הגיעה העת לאשר כי כל החלקים המורכבים היו יצירי כפיו של הבחור הבנוי לתלפיות, שניצב מולי והסתיר מעיניי פיסה משמעותית מהכינרת. מה אתה עושה פה, הוא שואל אותי.

לורי, מושא חלומותיי דאז, נפשה בחופי סיני. שתי שכנותיה ששבו משם בלילה הקודם דיווחו לי כי ראו אותה רוכבת על סוס. מאחורי גבה ישב צעיר ניו זילנדי, הן סיפרו. לבטח הסמקתי מאד מזעם כבוש. בין הרצון להגיע בתכיפות למצרים ולהפחית תושב אחד מאוכלוסיית חבר העמים הבריטי, לבין חשק עז לטלפן לקרן ולהזמינה לדירתי כמעשה נקם, החלטתי להגיב בשוויון נפש לחיוכיהן האכזריים ולהסתלק ממחיצתן. לא היתה לי כוונה להגיד כל זאת לרועי. הגעתי לכאן כדי לנפוש, הפטרתי בחיוך.

המבט הפתלתל של רועי לא השתנה מאז. הוא לפת את כתפי בעוצמה. טוב לראותך שוב, הוא קרא. אצבעותיי עדינות למדי ואולי זוהי הסיבה שלחיצת כפתי כה רפה. לכן תמיד נבעתות הבריות כאשר אני מכה באגרופיי את הקירות עד שהם מזדעזעים. רועי ישב לידי ובחן את אצבעי הימנית. אפשר לזהותך בנקל בגלל הצלקת. היא נותרה כשהיתה, מלמל בשחוק.

התבוננתי בצלקת הזעירה, והרהרתי לי בצלקת מפורסמת יותר, זו של אודיסאוס. רועי עוד לא התוודע לגיבורו של הומרוס, ואף כי חלפו שנים רבות מאז ראיתיו ביום ההוא, זוכרני היטב כיצד גמר אומר לחפש את תרגומו של שאול טשרניחובסקי בחוצות העיר. בסופו של דבר לא נשתנה האדם בחלוף הדורות, והאפיזודה בא שב הבעל האהוב לביתו, לאחר תלאות רבות ושנים ארוכות, עודנה ההולמת ביותר בכדי לסיים כל עלילה מרגשת.

בצלקת הזו נתקלה כל עלמה שפגשתיה, ואז הייתי מספר לה כי בשעה שהופיעה אלת השחר, קם אודיסאוס ויצא לציד עם רעיו. לפניהם הלכו הכלבים ורחרחו אחרי עקבות. הם קרבו אל הר הפרנסוס הרם, האפוף יערות, ובמהרה הגיעו אל הערוצים שטופי הרוח למרגלותיו. השמש עלתה ממצולות הים והטילה את קרניה על פני השדות. הציידים הגיעו אל הבקעה. ושם שכן חזיר בר גדול במאורת הסבך. החזיר קם ממרבצו, זיפיו סמורים יפה, עיניו רושפות גיצים, והתייצב אל מול אויביו. אודיסאוס זינק ראשון והניף בזרוע חסונה את חניתו הארוכה ובא להטילה, אך החזיר הקדימו, פגע בו מעל ברכו, וקרע בניבו את בשרו.

אודיסאוס החלים מפציעתו, ולימים עזב את אשתו ואת בנו ויצא למלחמה, אך ממנה לא שב אלא כעבור עשרים שנה. הוא חזר בתחפושת אל ביתו, ואשתו פנלופה לא זיהתה אותו. הזר מצא חן בעיניה, והיא ציוותה על איריקליאה המשרתת הזקנה, ומי שהיתה מיניקתו של אודיסאוס, לרחוץ את רגליו. איריקליאה מביאה עימה את המים, מערבבת צוננין ברותכין, תוך שהיא מספרת על אדון הבית שאבד, והוא כנראה בן גילו של האורח, ואפשר שגם כמותו נע ונד בשעה זו אי-שם. אך מיששה הזקנה את הצלקת, שמטה מידה את כף רגלו, קערת המים התהפכה, והמים נשפכו על הארץ. מיד התעשת אודיסאוס והפציר במיניקתו שלא תגלה עדיין את סודו. בבוא הזמן החליט האורח לחשוף את זהותו, ופנלופה הנרגשת רצה היישר אליו, הטילה את זרועותיה סביב צווארו של אודיסאוס ונשקה לו.

רועי ואני צחקנו מעט על אותם הימים שבהם היינו מרסקים לוחות עבים של בלסה, ואז כשאחת הנערות מיאנה להתרשם וחשפה את מעשה הרמייה, פניתי לגזע הקרוב ביותר ופצעתי עד כאב את אצבעי הימנית. הצלקת הקטנה נותרה שם כשהיתה, זכר לימים שבהם עדיין התייסרתי מחבטות בעצמים קשים. העינוי הכרוך בכך אומנם חלף אחרי אימונים מפרכים, אך הסבל שהביאה לורי לליבי נמוג רק כעבור שנים. במשך שבועות אחדים אחרי כן, חלמתי על היום שבו אזמין עצמי לביתה, והיא תקבלני בנשיקות ובחיבוקים כמו אשת אודיסאוס, אך כדבר הזה לא קרה, היא עזבה את הארץ, ואני נותרתי מצולק. האם ביום מן הימים אפגוש אותה שוב, והיא תספר לי מדוע הבטיחה כל הזמן לחשוב עליי ערב נסיעתה? הנה, כך התברר, נשיקתה על לחיי טרם נסעה, היתה הנשיקה האחרונה…

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.