הדרך האיומה להיפרד מאהובה

21/12/2010 בשעה 09:24 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הדרך האיומה להיפרד מאהובה
תגים:

החלק הראשון: הנערה הראשונה שאמרתי לה כי אני אוהב אותה

הנני זוכר את היום הזה כאילו אני עדיין נושם בתוכו. אני נוצר בזיכרוני היטב את הרגע שבו סילביה שוב התממשה לנגד עיניי. דיאנה כבר לא גרה יותר בקיבוץ. מי יודע היכן היתה בעת ההיא, דנמרק, סיני, תל-אביב? ברגע ההוא שאפתי מחדש את ניחוחה של אהבתי הראשונה. התעניינתי בה בלבד. אלפי קילומטרים מישראל לא יכלה סילביה לנחש את מצבי.

קנדי היתה אחוזת טירוף. היא משכה את הסדין והשליכה אותו עליי. את הכריות שנשמטו ארצה היא הרימה והשליכה לעברי. התקשיתי להאמין שהבחורה הכול כך מתוקה תתפרץ באופן הקשה הזה, מבלי שאמצא דרך להשקיט את רוחה. עוד פעם ניסתה לסטור לי. זאת כבר היתה הפעם השלישית. ההתפרצות כולה נמשכה דקותיים, ואז התיישבה על המיטה העירומה ונרגעה.

שלושתן הגיעו מדרום-אפריקה. זאת שמצאה חן בעיניי מיד, שבה לקיבוץ לאחר היעדרות בת שנה. היא חזרה אל המאהב שלה. כך שתקוותיי לבלות עם המתולתלת חומת-השיער התפוגגו בערב ההוא. נותרו שרון וקנדי הבלונדיניות וכחולות העיניים. ואז התברר כי לקנדי יש חבר, מתנדב הולנדי בקיבוץ השכן. אומנם שרון לא היתה בחירתי הראשונה ולא השנייה, אך היא לא היתה גרועה כל כך. היה לה חיוך שובה לב, ואף לא התקשיתי לפתותה אל חדרי. אולם היא נותרה לעמוד שם, וניתן היה להיווכח כי תוכל לעשות כן עוד שעות ארוכות עד שתחליט ללכת. אז הבטחתי לה שלא יקרה בינינו דבר, והיא ניאותה לשבת לצידי. כיבדתי את הבטחתי וכיבדתי את רצונה. בתמורה, הבטיחה להביא את קנדי אליי. היתה זו היוזמה שלה.

למחרת בבוקר התעוררתי לצד שרון. היא לבשה רק את תחתוניה מתחת לשמיכה, וביקשה אותי לסובב את הראש עד שתתלבש. נסעתי עימה לנהריה כדי שתקנה כמה חפצים שחסרו לה. היה זה יום שישי והיא היתה עליזה מאד. הרשיתי לעצמי לאחוז את ידה ובדרך חזרה, על ספסל האוטובוס, התנשקנו לראשונה. זאת היתה נשיקה תמימה, נשיקה שהיא יזמה. ועל מנת שלא אטפח אשליות לגביה הבטיחה שוב כי תביא אליי את קנדי. לא התאפקתי והסברתי כי שיניתי את דעתי. אני רוצה אותך, אמרתי לה, אבל שרון השתיקה אותי באצבעותיה. היא סיפרה כי השאירה חבר שמתגעגע אליה, ואפילו שאני חמוד לטעמה, היא לא תיאות להיענות לי. חיוכה המיס את ליבי.

בסעודת השבת נודע כבר ברבים כי שרון ואני ידידים בלב ובנפש, ולא מעבר לכך. בכל הלילות הבאים המשיכה לישון במיטתי, ואיש לא חשד בה כשהבטיחה כי לא תרשה לי לראותה ללא בגדים. את הבטחותיה נהגה לקיים. בלילה ההוא הגיעה לחדרי לבושה חצאית ארוכה, והציגה בפניי את קנדי כשזו לבושה חצאית זעירה. לאחר שהודיעה כי תשוב בעוד שעתיים, היא מיד הסתלקה.

הושבתי את קנדי על המיטה, והבאתי עימי את כוס התה כדי ללגום מן המשקה, ולהתענג מגומות החן המקסימות שלה. אולם, היא סברה כי מדובר בבזבוז זמן. היא ניגשה לעמעם את האור, והעניקה לי הזדמנות להתרשם עד כמה היתה מהממת ביופייה. אולם הדוחק שבו נהגה עימי לא היה לרוחי. הפצרתי בה לנהוג בי באיטיות, אך היא נחפזה ללכת. שעה אחר כך, כשעודני המום מהלכותיה, העניקה לי גם הזדמנות להתרשם מכושר שיחתה ומחן דבריה, אך אלה לא נמשכו זמן רב, וכעבור עשרים דקות של פטפוטים מענגים התלבשה, יצאה והלכה. בלב מוחמץ המתנתי לשרון כדי להתנחם בזרועותיה.

ביום שבת התברר כי נעשיתי מאוהב בשרון. באושר רב בישרתי לה על רגשותיי. היא צחקה בחיבה, והעניקה לי נשיקה שניה שלא אבתה לשים לה קץ, עד ששלחתי את ידי והיא ניערה אותה ממנה. אחר הצהרים הקישה קנדי על דלתי. היא הזמינה את עצמה לבילוי בן שלוש שעות, וכשתם פרק הזמן החמיאה לי, התלבשה, יצאה והלכה. נותרתי בפתח הדלת כהלום קרב. לא היו בהתנהגותה של קנדי מאפיינים שונים מאלה של שאר המתנדבות, שמגיעות לכמה שעות ופורחות החוצה. אבל מנהגים אלה לא תאמו את ציפיותיי. ביקשתי להבין על מה מבוסס הסידור בין קנדי לשרון, אבל שותפתי החדשה לשנת הלילה היתה אשת סוד, ומכיוון שהתאהבתי בה, החלה לישון עם כותונת, שמא לא אשלוט בעצמי ואסיר מעליה את השמיכה. למעט לילה אחד כשהתחננתי לנשיקותיה, התייחסותה אליי הלכה ונעשתה קרירה, עד שפעם אחת קנדי נרדמה במיטתי, ושרון לא דרכה יותר בחדרי.

אי אפשר לומר שהתעצבתי. קנדי היתה חברה למופת. מדי פעם נזכרתי שיש לי חברה אחרת, את דיאנה, אבל לא נתתי למחשבות האלה להשתלט. התפעלותי מקנדי לא פסקה, ואני הייתי נאמן לה לחלוטין. אי אפשר לומר שהיתה קנאית, מפני שחלקה עימי את שרון בימיה הראשונים בקיבוץ. לפיכך, נסערתי כליל כשהחלה לגעוש כמו פרץ לבה לוהט משחשפה את חשדותיה כלפיי.

מה עשית בחדרה של מישל, היא חקרה אותי. לא כלום, השבתי לה בפעם האלף ואחת. יום לפני כן ראתה אותי יוצא מחדרה של מישל במגורי המתנדבות האנגליות. תגובת עיניה המופתעות הדהימה אותי, ואני הבהרתי שלא היה ביני ובין מישל דבר. אולם, מישל התעקשה שלא היה זה ביקור תמים, וכשאני טענתי כי היא שקרנית, היא זעמה והפיצה סיפור שלא היה ולא נברא.

הקיבוץ נחלק לשלוש קבוצות: הקבוצה שהאמינה לי בחירוף נפש, וכללה רק אותי. הקבוצה שהאמינה למישל. והקבוצה הגדולה ביותר, שחבריה תמכו בקנדי ורצו שתתן גם להם הזדמנות להיות איתה. האמת היתה שלא בגדתי בקנדי, ועתה ניצבו לפתחי שתי אפשרויות: להודות כי מישל אינה דוברת שקר ולהתנצל, או להתבצר מאחורי חומות האמת ולהפסיד את קנדי. בתום התפרצותה הבהירה קנדי בשלווה כי מה שהיה בינינו נגמר. היא נטלה את חפציה והזהירה אותי לא להתקרב אליה יותר.

זו היתה השפלה קשה עבורי. דמעות זלגו מעיניי. הרגשתי שבור לגמרי. ומן האפלה הזאת בקע אור מפתיע, ניצוצות שגירשו ממני את העצב הלאה. סילביה הופיעה במחשבותיי מחדש וביתר שאת, כאילו שחייתה עימי את חייה. התרגשתי באופן קיצוני ופעימות ליבי השתוללו. היה זה הרגע שבו אדם שואל את עצמו באמת: מה אני עושה כאן לכל הרוחות בלעדיה. ואז אותו אדם מתעשת ומשיב לעצמו: את החיים שחלפו זה מכבר לא ניתן לחיות מחדש… נעשיתי שבור עוד יותר. התגעגעתי לסילביה כמו אדם שכלוא בארון המתים ורוצה לנשום נשימה אחרונה. אכן, ביקשתי לראותה שוב ולו לפעם אחת. הדרישה המופלאה הזאת נחקקה בליבי, מבלי שתעלה בדעתי הטרגדיה שעמדה להתממש ביום מן הימים. איזו טרגדיה!

קנדי בחרה להתרועע עם כל אותם טיפוסים שלא סבלתי. את בעיותיה המיניות פתרה בכל יישובי הסביבה. שרון דחתה אותי גם כן, והכאב היה רב מנשוא. למרבה האירוניה, מישל התייחסה אליי בחביבות גמורה, ואני, שנשבעתי לנקום בה, נכנעתי ליצריה האפלים ולעצב הגדול שקינן בתוכי. היה זה מאורע בלתי נשכח בקיבוץ כשכולם התבשרו כי היא ואני חברים. עתה הוצגה לכולם ההוכחה שהתקשתה קנדי לספק. איש לא ביקש עוד לברר מה עשיתי ביום ההוא במגורי האנגליות. הכול נעשה בהיר כשמש.

ערב אחד נפתחה הדלת בחדרי. כפי הנראה, לא שמעתי את הנקישות. קנדי נכנסה פנימה והתיישבה על ברכיי. ללא ספק, היתה זו אחת ההפתעות המוזרות והנעימות שנקרו לי אי פעם בחיי. היא התנשקה עימי בלהט ואני שיתפתי עימה פעולה בכל מאודי. אלוהים עדי עד כמה נזקקתי לה כל כך. אחרי אינספור נשיקות היא ביקשה להסביר: אמילי סיפרה לי הכול!

אמילי היתה מתנדבת אנגליה ועדינה, נוטה לדתיות, שלא רצתה כי ידעו שאני מגיע אל חדרה, על מנת שלא יפיצו שמועות שווא בעניינה. היא עמדה על כך בתוקף, ואני נמשכתי אל שיגיונותיה. וכך הייתי מתגנב לחדרה בכל פעם שחפצתי לבקרה. באחד הימים מצאה אותי שם מישל ותהתה מה מעשיי. אמילי הזדרזה לומר שנכנסתי אליה כדי לברר איה מישל, ואני לא יכולתי להתכחש לתירוץ המשונה הזה. מישל קראה לי אפוא לחדרה, ובעוד אני מתכנן לנוס מפניה, פגשה אותנו קנדי כשהאנגלייה מושכת את ידי. בגלל שבועתי לאמילי, קנדי נטשה אותי.

זאת התמונה שהיתה תלויה בחדרי, ודיאנה (כפי שניתן להיווכח) נאלצה לראותה כל העת. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

כשהאמת נודעה, יצאתי החוצה לשאוף אוויר. סילביה שוב הלכה ונשתכחה ממני. טלפנתי אל נ' והזמנתי אותה לבוא אל הקיבוץ. אחר כך הלכתי בגלוי אל מגוריה של אמילי, והטחתי בה את כל מירוריי. כעסתי עליה כי סיפרה שהיא היתה מטרת בואי ביום הארור ההוא, והעמדתי אותה על האפשרויות החמורות של הודאתה. ואכן צדקתי. איש לא האשים את אמילי, והאשמה כולה נפלה עליי. אני נעשיתי האיש הרע בכל הפרשה, וסופר כי ניצלתי את תמימותה. מעולם לא נגעתי בה, אבל קנדי היתה היחידה שהאמינה לנו. ואילו אמילי שרצתה מטוב ליבה למחות את העוול שנגרם לי, גרמה בתום ליבה עוול כבד יותר. הדרמה התעצמה עוד יותר כשמישל נאלצה לעזוב את הקיבוץ.

נ' הגיעה יומיים אחרי הגילוי. היתה היא חברתי בטרם יצאתי לאמריקה הדרומית, ומכיוון שהיינו באותה חבריה עליזה מאז נעורינו, הקשר המצוין נשמר בינינו עוד שנים ארוכות. מיום שחזרתי ארצה אמרה שאני נראה סהרורי. וכי יש להתפלא על כך: הייתי גדוש בגעגועים אדירים לסילביה, וכל נשימה שנטלתי היתה מכאיבה לי עד כדי ייסורים. הייתי נתון במחנק. הסתובבתי בשדות מבוקר עד ליל, ותהיתי אם אוכל בכלל לשאת את הסבל.

שיחות הטלפון עם סילביה היו גורמות לי לרעד בלתי רצוני. אהובתי כבר רצתה שאשוב לראותה, ואני השבתי לה כי אחזור בקרוב, כשכיסיי יתמלאו מחדש. תוכניתנו היתה להשתקע בעיר סלינופוליס שבמדינת פארה, מפני שסילביה היתה רגילה למרחבים העצומים של ברזיל וביטלה כל כוונה לחיות בישראל. זוכרני כיצד התבוננה במפה, וביחד חיפשנו את גבולות הארץ, ואני לא מצאתי אפילו שטח מינימלי שיכיל את אצבעי המורה. נטלתי עט וסימנתי נקודה, ובתגובה אמרה שלא תגור בכתם דיו קטנטן.

שאלתי את האורחת מה שלומה. היא סיפרה כי בבוקר היתה אצל רופא השיניים. אחר כך רצתה לדעת האם סוזאן ההולנדית עדיין גרה בקיבוץ, ומשלא השבתי לה הלכה לחפש אחריה. נ' השיבה את סילביה אל מחשבותיי, והתחלתי להרהר על הזמנים שחלפו מאז ראיתיה. אחד החברים שעבד עימי במטע האבוקדו חלף בקרבת מקום עם הטרקטור והשמיע קריאות עידוד, אבל התקשיתי לשמוע את דבריו. הייתי בעיצומם של השחזורים.

כשחלפה יותר משנה מאז שנפרדתי לשלום מסילביה, הודעתי לדיאנה חברתי כי בכוונתי לטוס ולבקרה, אשהה אצלה שבועיים-שלושה ואשוב. שאלתי את דעתה האם כדאי שתהא זאת הפתעה או שרצוי כי אודיע על כך לסילביה. ואז דיאנה הביעה את דעתה: סיפור האהבה שלכם הוא באמת נפלא!
הוא אכן נפלא מאד, הודיתי בפניה.
אז יש לך שתי אפשרויות… אמרה בקול מריר ופניה נעשו חמוצות למרבה הפתעתי.
מה? להישאר איתך או לעזוב אותך?
לא, יהודה, לא לאפשרויות האלה התכוונתי. הן שייכות לסיפורים נפלאים אחרים, אבל לא לסיפור הזה. דיאנה הביטה בי עתה בעיניים עולצות.
האפשרות האחת היא שתכתוב לה כי זהו מכתבך האחרון. האפשרות השנייה היא שלא תכתוב לה בכלל, כי הסיפור הזה, כמו כל סיפור נפלא, בסוף נגמר, וזה קורה ממש עכשיו!
מחיתי על שתי האפשרויות, והיא ענתה בשמחה: אתה יודע מה, בגלל שאני נחמדה אליך, אעניק לך אפשרות שלישית.
מה, לטוס אליה, ואת בכל זאת תחכי לי?
דיאנה חייכה שוב במרירות. לא ניחשת נכונה. בגלל שאני באמת נדיבה עימך, האפשרות השלישית היא זאת: במקום שאתה תעשה זאת, אני אכתוב לה כי זה המכתב האחרון שנשלח אליה ממך.
הייתי המום מן האגרסיביות שהפגינה, אך היא המשיכה: ולפני שאתה בוחר איזו אפשרות מועדפת עליך, אתה רואה את התמונה הזאת מעליי?
מה איתה? המסגרת אינה יפה? היתממתי.
הו לא. הכול בסדר עם המסגרת, אני פשוט רוצה שינוי בתמונה שנמצאת בתוכה.
אבל זאת תמונה למזכרת, קראתי.
שים שם דף לבן, הורתה דיאנה. אם תרצה, תוכל לרשום גם The End, ואז בכל פעם שתביט אל המסגרת, אני מניחה שתזכור את סילביה.
ואין שתי אפשרויות הפעם? השתטיתי.
אתה צודק, השיבה. זה באמת לא יפה מצידי שנתתי לך אפשרות אחת בלבד, אז אוסיף עוד אפשרות מפני שאני אוהבת אותך. אם לא תעשה מה שאמרתי לך בשתי הדקות הקרובות, היא פשוט תתנפץ לך על הראש. ואז החלה לצחוק.

על מה סילביה הרהרה באותן 15 דקות, אם היה לה בכלל זמן לחשוב. מכל מקום, היא לא הספיקה לספר לי. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

זיכרון הצחוק החרישי של דיאנה עורר אותי מחדש. אהבתי את דיאנה מאד והתגעגעתי אליה. נ' אף היא הכירה אותה, ובמהלך סוף השבוע שוחחתי אודותיה רבות. קשה לתפוש כיום עד כמה אהדתי את נ' ועד כמה היתה כרוכה אחריי. זוג אוהבים ותיק, אשר בעת ההיא חלפו תשע שנים מאז התגפפו בפעם הראשונה, מתכרבלים יחדיו במיטה, ומדווחים זה לזו על אהבותיהם החדשות כאילו שמפטפטים הם על עניינים שבשגרה. ואז, כשהצטרפתי אל נ' במקלחת, בישרתי לה: אני מתכוון להיפגש עם סילביה ולו לפעם אחת. נ' ההמומה לא הבינה הכיצד יכולתי לדבר פתאום על סילביה, לאחר שהבעתי מאות פעמים בפניה ביום ההוא את אהבתי לדיאנה. גם אני לא יכולתי להבין את מניעיי. אני לא מבין אותם עד עצם היום הזה.

כמה שנים לאחר שהקשר נותק בינינו, נפגשתי עם סילביה מחדש, כפי שקורה באגדות. יום אחד רשמתי לה שזה נגמר והפסקתי לכתוב, ויום אחר טלפנתי אליה והודעתי שאני מגיע בעוד ימים אחדים. בין שני המועדים האלה חלפו חודשים, שבועות וימים רבים. אבל הגעגועים הכריעו אותי, ולפתע פתאום מצאתי עצמי מתבונן באהבתי הראשונה, ומתקשה להאמין שזוהי המציאות.

כמה סמלי שתמונתנו האחרונה יחדיו היטשטשה.

לסילביה נולד ילד וכבר מצאה בן זוג אחר. היא גם עלתה במשקל לא מעט. באותה עת בת זוגי היתה האינדונזית השנייה (מסופר עליה כאן וכאן). סילביה אמרה בסיפוק שתוכל להימצא בחברתי במשך יומיים, ויהא לנו די והותר פנאי כדי לדבר. שנינו עדיין צעירים וכל העתיד עוד לפנינו, קבעה בחיוך. אבל האינדונזית הקציבה רבע שעה בלבד למפגש, ובמהלכו שהתה במחיצתנו. היא לעגה לי באנגלית, בחקותה את האינדונזית הראשונה: האם זהו הישבן הברזילאי שעזבת למענו את שותפתך הקודמת.

סילביה שאלה בנוכחותה האם תסכים לנשיקה, אך האינדונזית לא היתה מוכנה לשום פשרה, והבהירה: אף לא נשיקה אחת! ביקשתי להעניק לסילביה את שרשרת הקמע שלי, והאינדונזית נטלה אותה מידיה בבוטות. התבוננתי בעיניה בעצב. סילביה נראתה חסרת אונים לחלוטין.

חמש-עשרה דקות בדיוק לאחר שהחלה הפגישה, הודיעה האינדונזית שאנו עוזבים, ואני לא הספקתי אפילו להיפרד מסילביה לשלום, כי בדרך הזאת ודאי לא רציתי להיפרד ממנה. האינדונזית נופפה לה לשלום ולקחה אותי משם. היה זה פשוט רגע נוראי שאי אפשר לתאר במילים. מובן שלא שמעתי יותר מסילביה לעולם.

זו היתה מחווה חד-פעמית, פסקה האינדונזית אחר כך. אנו לא נסטה מן המסלול למען שום "שפתיים", הודיעה בקשיחות לב. אבל איך יכולת להיות שם קצרת-רוח כל כך, שאלתי בדכדוך, האם לא יכולת לגלות מעט הבנה?

האם אני צריכה לגלות הבנה כלפיך, או שמא אתה כלפיי? הגיבה בזעם. בתחילת הדרך הייתי ממלאת מקום של "שפתיים חומות", ואילו היום, במקום לגמול לי בחיבה על כך שעשיתי עימך חסד, אולצתי לראות כיצד היא מתענגת, כשקראת לה עדיין "שפתיים שמימיות", כאילו לא עברו להן כמה שנים מאז הייתם ביחד.

ובגלל כינוי נעורים תמים היית כה חסרת רגישות, האם זהו כל הסיפור? רטנתי בחזרה.

הו, כיצד אתה מעז? אתה לוקח אותי – החברה הנוכחית שלך – לפגוש את החברה שהיתה לך בעבר, שטנו אליה במשך שלושה ימים, ואתה עוד לא שאלת את עצמך אפילו פעם אחת מה איתי, ואיך אני מרגישה. היא היתה נסערת.

ביקשתי לנחם אותה ואמרתי בלצון כי במסע הבא לבטח אברבר למישהי אחרת על הטיול עם האינדונזית השנייה, כך שהיא יכולה להיות נינוחה ורגועה.

אני לא רוצה להיות רגועה, ענתה בזעף, ושתדע כי זאת היתה הפעם האחרונה שהצגת אותי כאינדונזית לפני הברזילאיות המתנשאות שלך. אני אזרחית אנגליה, וכששאלת למוצאי בעת שנפגשנו, השבתי לך כי הוריי הם אלה שנולדו באינדונזיה, ואני לא ביקרתי שם אפילו פעם אחת. ובניגוד לנערת חלומותיך הקודמת שכלל אינה יכולה להיכנס לישראל, אני כבר מודיעה לך כי אחרי שהמסע הזה יסתיים אני נוחתת בתל אביב. אני לא הבחורה מן העולם השלישי, שתסביר לה עד כמה אתה מאוהב בה, ואז תיעלם לה.

ואכן, הקשר בינינו לא ניתק, למעט הפוגה בת כמה חודשים בתקופה שבה התחתנה, והוא נשמר עד היום בעצימות משתנה. בדיעבד ברי כי הכאבתי לה, הכאבתי לעצמי והכאבתי לסילביה כשהחלטתי לבוא ולבקר אותה. אילו ידעתי שתהא מוכנה למחול לי ולפתוח פרק חדש כפי שהציעה, הייתי נפגש עימה מיד עם הגיעי לברזיל. אולם, הדברים האלה לא עלו בדעתי. אחרי ככלות הכול, אינני מצטער, ולו בכדי שיכולתי לשמוע מפי סילביה כי קיים עוד סיכוי, ששום דבר לא אבוד, כי האהבה עדיין מפעמת, שהכול עוד יכול לשוב לקדמותו. ברם, ההזדמנות הזאת לא יכלה להתממש מעת שהתלוותה אליי האינדונזית. היא לא התירה עוד אפילו את התקיימותן של שיחות חולין עם נשים אחרות, הן בברזיל והן בכל מקום אחר.

רק אחרי שכל מי שהכיר אותה וחיווה מיד את דעתו על יופייה הרב, שמתי לב גם אני לדבר, וכה מגוחך ודאי הייתי כשנהגתי להשקיט אותה אל מול הברזילאיות, על כך שאינני נוהה אחרי היופי, ועובדה היא שאני נמצא עימה בגלל האופי. והאינדונזית לבטח היתה אומרת בליבה: איזה מין כישוף הוא זה שהטיל עליו את העיוורון?

לפעמים אני נזכר בסילביה. אני צופה בסרט והיא לפתע מופיעה. אני קורא ספר והיא צצה מבין הדפים. אני מקשיב למוסיקה ופתאום שומע את קולה. אני יודע כי יום אחד אשוב לראותה. אני אף בטוח כי גם סילביה יודעת זאת בסתר ליבה.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.