הצל שלי וזאטוטים אופורטוניסטיים בצד הכביש

09/12/2010 ב- 13:54 | פורסם בדברים מעניינים יש בעולם | סגור לתגובות על הצל שלי וזאטוטים אופורטוניסטיים בצד הכביש

1. כדורים חיים – נהיר היטב כי הכוונה בצירוף הדו-לשוני המעוות הזה היא לכדורים בעלי שמישות, כדורים מתפקדים. אבל מכל המילים, דווקא חיים? האם מישהו שם שכח כי כדורים פוצעים פצעי מוות?
כבר בטירונות הבחנתי בכמה צירופי לשון צבאיים בלתי אפשריים. למשל "אש חיה", או "תרגיל רטוב". למען המשתמטות שעולמן צר אוכל להרחיב ולומר כי תרגיל שיורים בו אש חיה מכונה תרגיל רטוב. אף אחד אינו שופך מים על הכדורים החיים. זהו הביטוי בז'רגון הצבאי.

2. עטי השדרנים – גם אם נשלח גדודים של צלמים, נפעיל בילוש מוסק כל שעות היממה, לא נצליח לתעד עיתונאי אחד קטן שאוחז בעט בין אצבעותיו במהלך היום שלא לצורך. אם יזמינו אתכם לאולפן הטלוויזיה לפני השידור, לא תמצאו בין כלי האיפור ושאר החפצים אפילו עט אחת לרפואה כדי שפלוני יאחז בה. אבל, מיד כשמתחיל השידור, פתאום כולם תופסים להם עט לעת מצוא. הם לא עושים בה כול שימוש במהלך דבריהם, לפני כן או אחרי כן. אז מה הסיפור הזה? האם אלה כללי המדיה הנהוגים כדי שקהל הצופים יחשוב לתומו כי מדובר בחבורת ידענים? WOW, יש לו עט ביד – הבה נקשיב לו.

3. הנואם ולהקת המעודדים – תופעה משונה היא שיטת בימוי הנאומים באמריקה. אין לה אח ורע בישראל. אם תשימו לב, תמיד תגלו מאחורי כל נואם חבורת ניצבים בשתיים-שלוש שורות, שכל תפקידם הוא להריע במהלך הנאום כשניתן האות הסמוי. זה מגוחך, זה מפוברק, ובכל זאת לתופעה שתי משמעויות חינניות: מחד, מהיבט הנואם משמעו "אני המוביל וכולם אחריי", ומאידך, מהיבט הניצבים משמעו "אנו מאחוריו ותומכים בו". אמריקה היא הצגה אחת גדולה!

4. דגלים אמריקניים ביום העצמאות שלנו – כשאדם חי בתוך עמו הוא שם לב לניואנסים שאף פרשן מדופלם לא יקלוט אי פעם בחושיו. המראה המביך של דגלי אמריקה המתנופפים בגאון על כל מכונית ישראלית, נעלם לחלוטין ביום העצמאות האחרון. על מה הדבר מעיד? האם על עצמאותנו הסופית ואי תלותנו באמא אמריקה, או שרק מדובר בחוסיין, שמו הלגיטימי של ברק אובמה?

5. הגנרל אסד – אני תוהה האם האזרח הסורי מטומטם כהוגן או שגם הוא מגחך לעצמו כשהוא צופה בנשיא שלו, לבוש מדים צבאיים ועוטה דרגות גנרל. כשמונה "אלוף שלושת הפיקודים" למשרת שר הביטחון, הוא המשיך בראשית כהונתו לשאת רובה, עד שגורם עלום שם העיר לו על כך כדי שיחדל. אבל לכל הפחות הוא היה גנרל אמיתי. אז על מה מושתתת החיבה של דיקטטורים למדי צבא? מי אמור לפחד מהם? האם האויב, האם העם שלהם?

6. החרם הנורבגי – אני תמה על מה מבוסס חרם מעין זה? הרי לא מדובר בהשקעה ישירה. אין מדובר בהזרמת הון לחברה ישראלית. הנפקת מניות החברה, קרי גיוס ההון, כבר נעשתה בשלב מוקדם. "החרם" הוא על הסחר במניותיה. הנזק העקיף הוא לכאורה ביקוש קטן יותר למניות החברה. האם חמישה מליון נורבגים מסוגלים לכך? מסופקני.

7. פיירפוקס ומיקרוסופט – אני תמיד שואל עצמי מי האחראי לקריסת הדפדפן פיירפוקס כשמבקשים לקרוא כתבה על מוצרי מיקרוסופט. האם מתכנתי קרן מוזילה פיתחו שיטה כזו, של איתור המילה מיקרוסופט בדף, כדי למנוע מן הגולשים את קריאת הכתבה? או האם אלה מתכנתי מיקרוסופט שפיתחו שיטה מעין זו, כך שבכל פעם שניכנס לדף שבו מוצגת המילה מיקרוסופט עם פיירפוקס, מיד מערכת 'חלונות' תעשה שמות בדפדפן העוין כדי להציגו במערומיו?

8. פנטזיות מיניות של חתולים – כל חובב חתולי רחוב העוקב אחר התנהגותם, מבחין בתופעות מופרעות ממש, כמו חתול היושב על פח מטונף לחלוטין ומנקה את פרוותו בשלווה. אבל, אמרו לי נא, האם יש אמת בדבר כי חתולים זכרים רודפים ללא הפסקה רק אחרי הנקבות שטרם נעתרו להן?
שמעתי מרצה אחד שהסביר כי התנהגותם דומה לזו של האדם: גברים מפנטזים בעיקר על נשים שהכירו ולא הצליחו להכניסן למיטה. כלומר, דרך הדמיון הם גם בזים לכישלונם, מותירים אותו מאחור והופכים אותו להצלחה. גם משיגים את אותה אשה שוב שוב על אפה וחמתה. וגם מתענגים מגופה הבלתי ממשי ללא הרף. הבה נניח כי תצפיות הראו שחתולים זכרים אכן רודפים אחר נקבות סרבניות מטבען. איך ניתן להסביר זאת דרך פנטזיות מיניות של גבר אנושי? למה אנשים משלמים למרצים האלה?

9. פרדוקס הפרסומות בזבזניות החשמל – אני לא רוצה להיקרא כקרתני מדי, אבל האם מישהו מהכלכלנים חישב אי פעם כמה חשמל צורכים כל תשדירי השירות של חברת החשמל, הקוראים לנו לחסוך חשמל. מדובר בפרסומות אודיו לרדיו, באנרים גראפיים באינטרנט וסרטונים בטלוויזיה. הכנתם צורכת חשמל, אחזקתם צורכת חשמל, שידורם פעם אחר פעם צורך המון חשמל. אם היתה בהם תועלת ביחס לנזקם, דיינו. אולם איש אינו חוסך חשמל בגלל צפייה בתשדיר שירות מעין זה. חשבון חשמל תפוח הוא קטליזטור טוב יותר לחיסכון. סיכומו של דבר, תשדירי השירות האלה הם בזבוז משווע של חשמל.

10. הצל שלי ואני – במהלך הקיץ האחרון הבחנתי בתופעה מעניינת שאחר כך התבהר לי גם פשרה. לא פעם, בעמדי על סף מעבר החצייה, ראיתי כי ילדים קטנים מסתופפים מאחוריי. בתחילה לא נפעמתי מכך, אולם אט אט התברר שהם נוהגים להתקבץ רק לידי, ולא למשל, ליד בריות נמוכות קומה. או אז עלה בדעתי כי האשמה תלויה בצל הארוך שלי. זזתי במתכוון והילד, באופן בלתי מודע כנראה, שינה את עמדתו ושוב התייצב בתוככי הצל. פעלתי בדרך זו עוד כמה פעמים בהזדמנויות אחרות, והתוצאות היו דומות. סתגלנות שכזו כנגד אור החמה היא מפעימה בעיניי.

11. כל המוצא את השטר יקבל פרס – שטרות כסף מטבעם עוברים מיד ליד. השטר שאהובתך משכבר הימים מסרה לחנווני במכולת, עוד עלול להגיע אליך כשתקבל את העודף מנהג המונית. המון סיפורים משונים ניתן לטוות מגרעין ציורי זה. בהקשר זה, אני סקרן להבין מדוע מופיעים לעיתים מספרי טלפון על שטרות כסף. המחשבה הבלשית נוטה לדמיין סוטי מין קשישים שמצפים כי נערת חמד תטלפן אליהם, או אלמנות פתייניות שמתכרבלות תחת הסדינים ומצפות לצלצול הגואל. קרוב לוודאי כי מדובר בפתק לעת מצוא. משלא נמצא  נייר רזרבי, בחרו לרשום את מספר הטלפון שנאמר להם על גבי השטר. החלטתי לעושת מעשה. רשמתי את כתובת הדואל שלי על גבי שטר של חמישים שקלים, וכתבתי שם: כל המוצא את השטר האבוד יזכה לפרס. עתה אני באמת מתלבט. מהו שווי הפרס שעליי לתת תמורת השטר? בדרך כלל נוהגים לתת פרס בשווי חמישית מערך האבדה. האם פלוני יסכים לקבל מטבע של עשרה שקלים תמורת החזרת השטר? הבה נמתין. אני אעדכן אתכם בהתפתחויות.

12. המפתח האבוד – ליד תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב מצאתי ארנק קטן. פתחתיו. היו בתוכו כמה מטבעות, מסמכים שונים וצמד מפתחות. התבוננתי בניירות. היה שם דף חשבון מים משולם. האם היתה זו אירנה שאיבדה את ארנקה? הקראתי את הפרטים למוקדנית של בזק, ויצרתי קשר טלפוני עם הגברת. היא היתה בדרכה לנתניה ונשמעה מבוהלת. אחד המפתחות היה של דלת ביתה, והיא נסעה לשם. מכיוון שעמדה לאבד את העשתונות, ומפני שזמני לא היה פנוי, הבהרתי לה שעליה לרדת בתחנה הקרובה ולשוב מיד, כי מוטל עליי ללכת משם מקץ שעה. חיכיתי לה.
אירנה טלפנה אליי כשירדה מן הרכבת, וניגשתי אליה. היא אשה יפה, מבוגרת ממני. ציפיתי שתחייך, תביע תודה בעיניה, אך שפתיה נותרו קפוצות. לבסוף הבהירה: אני צריכה את השם שלך.
כשאשה אצילה כמותה מבקשת לדעת את שמי, עליי להסמיק מן המחמאה. אבל טון הדיבור שלה היה נוקשה מדי. לשם מה, שאלתי. היא הקשיחה את קולה: מאין לי לדעת שלא שכפלת את המפתח?
למען האמת, יש קורטוב של אמת בדבריה, אף  שהם נעדרים הגינות כלשהי. אבל יהא זה האדם הספונטני ביותר עלי אדמות, אף הוא לא היה מצפה ליחס מחפיר שכזה על אזרחות טובה. לא הפניתי את עורפי והלכתי משם במחאה, אלא הבטחתי לה שאני בדרכי לפרוץ את ביתה בזה הרגע. אחר כך הצטערתי אבל עדיין כעסתי.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.