נסיעה אל המוות: תמונה בשמונה מימדים

07/12/2010 ב- 13:00 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על נסיעה אל המוות: תמונה בשמונה מימדים
תגים:

לפרקים מתממשות נסיבות בחיים, אשר בהן חשים כי מרוב ששואפים לומר כה הרבה מילים, אלה נתלשות מן הלוע ופשוט אינן יוצאות החוצה. וכשהפה הפעור חסום ומחוסם בפני המילים, הן מנסות נתיבים חדשים כדי להבקיע ולהתפרץ. הן נקלעות ומתכנסות מתחת לעור, בדופן המגרדת של שכבת האפידרמיס, ומתחילות לבחוש את דרכן במעלה קנה הנשימה אל ארץ החנק. כך אני מרגיש כעת.

התמונה הדו-מימדית והמדויקת שצילם מר דן אמיר ושפורסמה באדיבות "שירות הארץ" מביאה אותי לשוב ולהתבונן בה כל כמה רגעים. האם היא יצירת מופת, תיעוד מצמרר של אסון גדול בפתח? למרבה הזוועה, זוהי תמונה נדירה, "תצלום השנה".
האם זאת עוצמתה שגורמת לי לנסות ולהתחקות אחר הלכות מחשבותיהם של הנוכחים באסון… או שדבר-מה פגום בי, שמא כניסת עיניי והרהוריי אל קדמת הבמה יוצרת העתקים חיוורים שכאלה בזיקה אליי.
אני מבקש מחילה. אינני מצליח להניא עצמי מן הרצון העז לשרטט את הרגע המבעית והאיום ההוא. היגון הוא כל כך נוקב, עד שאני אנוס להשיג אותו בשלמותו כדי להיוושע.
לא רק הנספים לכודים שם. גם אני, הצופה, שבוי שם כמותם, ברגע המחריד ההוא.

מימד הנהג: כושר השיפוט מאפשר לנו להבחין בין טוב ורע. כושר ההחלטה מאפשר לנו לבחור ביניהם.
כפי שרואים בתמונה, הנהג הוא האדם המרוחק ביותר אלינו. יושב על כיסאו, בצד שמאל, בחזית האוטובוס. הסוגיה הראשונה שעלתה בדעתי לכששמעתי ברדיו על האסון היא חייו של הנהג. שטיפת המוח שעשו לנו אמצעי התקשורת בדרכים לא כשרות היא האחראית לרפלקס המשובש הזה. אם הנהג נותר חי, יוכל הוא לבאר טוב מכולם מה התחולל שם, ואז אולי ימצא גם כברנש הראוי להאשימו במחדל. ברם, שטיפת מוח לא תעשה חיל ולא תחליף דפוסי חשיבה, אלמלא היתה לה אחיזה כלשהי. כפי שידוע, כשמתרחשת תאונה, אשם בה לפעמים גם הנהג או רק הוא.

כשמתבוננים בתמונה מתייתרת הסוגיה הזאת לחלוטין. אל מול הר האש הענק, חוסר האונים של אשמת הנהג הוא משווע. אפילו יקום מבין המתים וישבע כי כך הוא הדבר, מי יאמין לו?

אנו מבחינים בהר של אש הניצב אל מול הנהג. לכאורה אפסו סיכוייו להתקדם ולצאת בחיים. אולם, הוא לא ראה את הר האש במלואו. יכול היה לדמיין כמותו, אך כל שראה לנגד עיניו היה מסך של להבות שעוביין לא נודע. לכן, אי אפשר שלא להרחיב את מסכת ההרהורים אודותיו.

איך נם את שנתו בלילה ההוא? האם התעורר ממנה נמרץ ועולץ, או שנותר לאחריה ישנוני ומעט זועף?
מה היתה תוכנית עבודתו בבוקר ההוא? האם מלכתחילה היה חסר תעסוקה ביום ההוא וקיווה לנסיעה, או שמא ייחל להישאר בביתו למרות הכול.
אם נקרא לעבודה כמתוכנן, ומאחר שכבר יודעים אנו כי השריפה התחוללה בפתאומיות, מה היתה דעתו על כך שהזעיקו אותו לאותה הנסיעה. האם התמוגג כשהורו לו לשנות את נתיבי נסיעתו לפתע, או שמא השינוי הפתאומי לא נשא חן בעיניו?
מה חלף בראשו אודות השריפה טרם נתקל בה? אני מניח שלא ירא כל כך מפניה. לא היתה היסטוריה מתועדת של פורעניות אש מסוג זה בישראל.

אופיו ומצב רוחו של הנהג קודם לרגע ההוא – מצב הדחק אליו נקלע – חשובים מאין כמותם לאפיון שיקוליו. כל הנתונים שאוזכרו ואחרים מתאספים אל אותה שניה, כשבה נעמד האוטובוס אל מול השלהבות.
האם הנהג שקל לפרוץ קדימה, מתוך תקווה כי מדובר בקיר דק של אש, או שסבר כי הסיכון הוא רב מדי ובחר להיוותר במקומו. ישנה אפשרות כי מחשבות שכאלה כלל לא עלו במוחו, אם בגלל אופיו ובגלל שלא ניחן בקור רוח, אם בגלל מצב רוחו בשעות ההן, אם בגלל שמצב הדחק היה כה רב תעצומות שלא יכול היה לאפשר לבן אנוש הרהור כלשהו, ואם בגלל שהתנאים של מחנק עז וחום רב אינם מאפשרים מחשבות מעין אלה או בכלל.

יתכן שתפש מיד את רוע האסון, וכבר ברור היה מאליו לצפות לגרוע מכול, או לצפות לנס בזמן הזה, בתקווה שהר האש יחלוף במסעו ליד האוטובוס ולא יתנגש בו. הייאוש בצד ההלם הכריעו אותו אם כך היו פני הדברים. על מה תהה? על עצמו? על משפחתו? על עברו? על העתיד שפספס? על נוסעי האוטובוס? על השריפה עצמה ועל איתני הטבע הכבירים?

מימד מפקד החניכים: בכל נסיעה מוסדרת של חניכים יש מישהו שמפקד עליהם. בדרך כלל, הוא מתיישב ליד הנהג. מה היה שיח הדברים ביניהם ברגע ההוא? וקודם לכן? האם היו אלה דיבורים על אובדן גמור לנוכח לשונות האש העצומות? האם היו אלה המלצות ועצות למכביר, או שמא אפילו פקודת הסתערות אל עבר הבערה כדי להיחלץ ממנה? ואולי לא דיברו בכלל. אולי נעתקה נשימתם לנוכח האסון הקרב ובא כדי לכלות את חייהם.
מפקד החניכים נמצא בתווך, בין הנהג ובין חניכיו. עליו לקבל החלטות הנוגעות אל עצמו ואל חניכיו. מחד, הנהג אינו תופס אף חשיבות בהחלטות עצמן ובדרך אליהן, ומאידך, בסיטואציה ההיא, ישנן אפשרויות שלא תצאנה אל הפועל ללא שיח ודברים עם הנהג. לא ניתן להתעלם ממנו, אלא רק אם בוחרים באפשרות של מנוסה עצמית – אפשרות שאין מנוס ממנה, אם תופשים מיד כי הלהבות מתקדמות בצעדי ענק ובמהירות מופרזת. דהיינו, הדיבורים על חרדה עצמית, הפקרת החניכים ואיבוד שיקול דעת, אין להם אחיזה ללא מימד הזמן. וכי היה זמן בכלל לכל אלה?

מימד החניכים: ההתענגות בכל קורס שהוא, תמיד תהא החיבה להחלטות על-עצמיות. אנשים משתתפים בקורסים למיניהם, על דעת עצמם, תוך שהם מכפיפים את דעתם ואת עצמם להחלטות חיצוניות הנוגעות אליהם ישירות. למה? לאלוהי הילדות ישנם הפתרונים.

מצווים עליהם לעלות לאוטובוס ולהתיישב בתוכו כשהם יודעים לאן פניו מועדות – אל השריפה. חלקם חוששים, חלקם הרפתקנים מולדים, וחלקם מתעלמים מלהגות על כך. קיבלו פקודה ויבצעו אותה, ללא משוא פנים. כי הרי זאת מהות הקורס אליו השתייכו: לפקד ולהיות פקוד.

נשמעו שם צרחות איומות. הבהלה היתה אדירה. אנשים בוגרים ראו את עצמם ואת עמיתיהם עולים בלהבות. הם לא היו עולים אל האוטובוס אם היו משערים שכך יבוא קיצם. בניגוד לחיילים הצועדים אל הקרב ומודעים לסכנת המוות, אף חניך של קורס אזרחי לא יסכן את חייו בשום מחיר – ודאי שלא במחיר ההדחה. על מה הם חשבו בשניות האחרונות, כשהכוויות הטריות היו כה צורבות וכואבות: איך זה קרה לנו? איך קרה לנו דבר נורא שכזה? הם לא סברו שהם גיבורים אשר הגיעו לחלץ אנשים אחרים מן התופת. הם לא הרהרו אודות עברם, עתידם או מקורביהם, כי המוות הגיע אליהם בהפתעה גמורה, וכשלא מצפים אליו, אז כל מה שנותר לתהות הוא על המועד: איך זה קרה לנו פתאום? בעיתוי הזה? ולמה?

היו שם חניכים שסייעו לחניכות לנוס מן האוטובוס. הם משכו אותן בכוח אל מאחורי הסלע כדי להסתתר מפני התבערה. זאת לא היתה הפעם הראשונה. לאורך כל ההיסטוריה והפרה-היסטוריה נודעה התופעה המשונה והמפעימה הזאת: בחור אוחז בידה של בחורה כדי להעניק לה חסות ותחושת מבטחים ברגע הנורא מכול. אני נרגש מכך. המיתה המזעזעת מכולן היא מיתת החבורה בשריפה, בגלל העינויים הפרטיים ובגלל החיזיון המחריד סביב. ובזוועה הזאת, בבליל של הלמות הלב הנוקשות, בני אנוש מחבקים אלה את אלה בציפייה אל המוות. הם לא מתו לבדם כאנשים אומללים. הידיעה הנוראה הזאת איכשהו מנחמת אותי, אם בכלל.

מימד המלווים: אני מנחש כי המכונית הניצבת מאחורי האוטובוס היא הניידת של מפקדת משטרת חיפה. אין לדעת אם היא קופאת על מקומה לנוכח הלהבות, או שמא היתה היא בתנועה והמצלמה שהנציחה אותה הקפיאה את הרגע כדרכו של צילום סטאטי. כלומר, אין לדעת אם המלווה היתה בהלם מוחלט לנוכח המאורעות, או שכבר תפשה את גודל החידלון והתייצבה בחוסר אונים אל פני המוות, וגם אין לדעת אם בכלל ניסתה למלט את עצמה מבלי הצלחה. מכיוון שתנוחת הניידת היא בניצב למישור האוטובוס, תוך התבלטות ניכרת מקדימה, ניתן לשער שקצינת המשטרה המנוחה הביאה את הניידת לעמדה הזאת מאחורי האוטובוס כדי לצפות אל עבר הלהבות הסמוכות לחזיתו, אחרת לא יכלה לראותן. האם ניסתה למלט את עצמה בדרך זאת, או שמא בגלל כושר ניודה של הניידת, פעלה היא בדרך זאת כדי לכוון את נהג האוטובוס לצאת מן התופת? לעולם לא נדע. פצועי אש מורדמים מיד כדי למנוע את ייסורי הכוויות מעצמם, אף שלא תמיד מאבדים הם את ההכרה.

הליווי ואחריתו המרה מאופיינים במשימה של שליחות ובמשימה של אחריות. איש לא שלח אותה אל המוות מלבד האחריות שחשה כלפי הנספים שבדרך. מדובר בתחושה המפוקפקת שניתן יהא להצילם אם תישאר שם עוד רגע קט או עד הקץ המר.

לשם מה ללוותם? האם הנהג לא ידע את מסלול הדרך? לא היתה כל נחיצות לאבטח את נוסעי האוטובוס. המוות נבע מסיבה אחת ויחידה: ההזדקקות לפקד ולהיות שם בכל מחיר, גם במחיר הנורא מכול. זהו מוות כה מיותר בעיניי, במיוחד לאור ידיעתי שקצינת המשטרה היתה דמות שרבים כל כך העריצו בשנים האחרונות. אני אפילו רוגז על פזיזותה. לדאבוני, אין לה תחליף בימים אלה. לאנשים מתים אין תחליף, גם אם מספרים לכם אחרת.

מימד המחלצים: הכבאים שימותו ברגעים הבאים מצויים מחוץ למסגרת התמונה. הם מריחים את המוות, אולי גם מאזינים לו בשניות הללו. הם דומים בעיניי לחיילים היוצאים אל הקרב. הכדורים השורקים אינם מרתיעים אותם. המנוסה מפניהם בולמת אותם. זוהי התניה ברורה: אנשים נשרפים – יש אילוץ לחלצם גם במחיר קטלני. אבל לא על גבורתם האמיתית של הכבאים אני חפץ לספר, אלא על הרגע ההוא. מצד אחד, כביש צר מוקף אש ומדרון חלקלק, ומן הצד האחר כבאים אמיצים שרואים אש לפניהם ויודעים או שאינם יודעים מה מתרחש מעבר ללהבות. אנו רואים את התמונה כולה, בלעדיהם. הם יכלו לדמיין אותה בראשם, ועדיין לתפקד. כן, עדיין לתפקד. זוהי גבורה אנושית עילאית, ללא ספק.

מימד הצלם: השאלה שעלתה בראשי היא האם הוא ראה את כלל התמונה, קרי את הכביש משני עבריו, האוטובוס והניידת, קיר האש הענק, וכוחות החילוץ אשר מעבר לו. מה הוא חשב שיקרה בשניות הללו? מה אמר בליבו? האם הצטמרר מעצם המחשבה הזאת? האם ידע מיהם הנספים שבדרך כבר אז?

אני גם תוהה מהי כוחה של התמונה במוחו. הרי ראה את החיזיון כולו מתרחש במציאות. הוא לא נמלט ממנו אלא מפני האש. האם התמונה תתקבע במוחו כמין הנצחה של הרגע ההוא, או שתמיד ילוו אותו בחייו ריח האש, השמיים השחורים והיער הנשרף על האנשים שבתוכו. אם כך יהא הדבר, הוא לעולם לא יפענח את משמעות התצלום עד תום. הוא אף פעם לא יוכל להיטהר מכל האפר שדבק בו. זהו האדם שצפה במתים בשניותיהם האחרונות, גם אם לא ראה אותם ממש. ואני כבר יודע: יש בכך משהו מכביד. מעין מטלה נוקשה שנושאים כל החיים – "אתה האחרון שראית אותו". מחד, זה הופך אותך למין יצור קדוש, כאילו שאתה נושא חייו של מישהו אחר בתוכך, ומאידך אתה נדרש לדאוג הן לעצמך והן לו כל הזמן. שלא לכאורה, אתה נזקק להשגיח על שני אנשים בו-זמנית כל העת. עתה הוא מתבקש לשאת בתוך גופו עשרות נשמות של אחרים. הוא הזיכרון שלהם. אולי ראו אותו ברגעיהם האחרונים, זעקו לעברו לעזרה, והוא נמלט משם בחוסר אונים, ובכלל לא שמע.

מימד הצופה העצמי: כשארוכת השיער טלפנה אליי וביקשה אותי תיכף ומיד לצפות בתמונה, פלטתי כעבור שניות אחדות את המילים: אלוהים אדירים! היה זה גורודיש שקבע: "אני הישרתי מבט אל המוות והוא השפיל את עיניו". דברים מצחיקים מעין אלה מקבלים מימד אחר לנוכח תצלום שכזה. המוות לא משפיל את מבטו אף פעם! לפעמים הוא חולף ליד, או שאינו שם לב אלינו, אבל אם הוא מכוון כלפינו, אחריתנו ידועה.
כמה וכמה פעמים הפטרתי "אלוהים אדירים", לאמור: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". הפסוק הזה מספר תהלים בכל פעם מצמרר אותי מחדש. שבתי ואמרתי אותו לא אחת בימות חיי, אבל מעולם לא היתה תמונה ראויה שתמחיש אותו כמו מלכודת המוות בדרך לבית אורן, כשכביש צר עולה בלהבות אדירות, ואלוהים? אין אלוהים! הוא לא היה שם! אנשים נשרפו חיים, כמו בשואה. כמה חוסר אונים מסמל המוות האיום הזה.

יש אנשים שמציתים את עצמם לצורך מחאה. יש אנשים שדורשים לשרוף את גופותיהם לאחר מותם, ויש אנשים שנחרכים לחלוטין בשל מכת ברק או פגיעת חשמל. אבל למות ככה, בלב היער? סתם כך, בגלל רשלנות של אזרחים, חדלון של יערנים ואוזלת יד של ממשלה?

עוד בהיותי חייל בהכנה לקורס קצינים הוזעקתי לפנות אסירים ביטחוניים מתוך אוהליהם הבוערים, לאחר שהציתו את מזרניהם בכוונה תחילה. הציוד היחיד שנשאתי עימי פנימה, אל תוך הלהבות, כלל מסכת אב"כ ואלת עץ, כדי להתגונן מפני העשן ומפני התוקפנות מצידם. מאוחר יותר, במרפאה, לא חשתי גיבור. לא אז ולא עתה. לא הרגשתי שאני מבצע מעשה הרואי כדי להציל חיים של אחרים, ותוך כדי פעולה גם מסכן את חיי. פקדו עליי לעשות זאת וכך עשיתי. ישנו הבדל מהותי בין פעולה עצמאית ובין פעולה שפוקדים עליך לעשותה. כשאינך אחראי לכל מעשייך, התמונה משתנה. אפשר שהייתי מהסס אם הייתי נתקל בבית בוער, ומתבקש על ידי מצפוני להיכנס פנימה כדי לחלץ את הלכודים.

כיבוי האש אינו זר לי. כמו הנער שהתנדב לצופי אש ונספה בלהבות, גם אני נודבתי לצופי אש. כל תלמיד תיכון בבית ספרי חויב להתנדב למשמר האזרחי, מכבי האש ומד"א. אני התנדבתי לתחנת כיבוי האש ביד אליהו. חויבתי להגיע לשם פעמיים בשבוע אחר הצהריים. הכבאים היו חביבים ואדיבים, הכבאיות היו חדישות באותם ימים. לבשנו בגדים כחולים ונעלנו מגפי כבאים. מפעם לפעם הוזעקנו אל שריפות קוצים כדי לכבותן או אל מקלטים מוצפים שיש לשאוב את המים מתוכם. המבחנים האינסופיים והתרגולות התדירות העיקו והעיבו על רוחי הנכאה. אין להתפלא כי שנה מאוחר יותר התנדבתי למשמר האזרחי כדי לפגוש מחדש את הכבאים שזנחתי, באירועי השריפה אליהם חשנו גם אנו בניידות המשטרה. הוטל עליי לבצע מחסום דרכים במקום לסייע לכבאים בחיבור זרנוקי המים אל המשאבות.

מה קרה שם בכרמל? ההר ויערותיו אינם זרים לי. אני מטייל שם מדי חודש. כסטודנט למדתי קורסים ייחודיים לכרמל, על שריפותיו ועל שיקומו. התמקדתי בגיאולוגיה שלו. תלות הצומח בהרכב הקרקע המשתנה הפעימה אותי. את הוויכוחים הבלתי פוסקים על האורן הירושלמי, האם בן בית הוא או נטע זר, שמעתי בזמנו מפי אלה שחקרו את הכרמל לאחר חידוש היער, בעקבות השריפות הקודמות.

עבדתי עם היחמורים ועם עופות הטרף. הייתי לידם מדי יום ביומו. הרבה פעמים השמעתי את דבריי אודות מיקום החי-בר. הוא לא צריך להיות שם. זאת היא גם טעות למקם בית כלא בתוך יער, כשידוע מראש כי ישנו קושי לפנותו בעת שריפה. ודאי שמיקום בית החולים הדסה עין-כרם הוא איוולת גמורה. האסון הגדול בפתח.

כמו רבים, גם אני נסעתי בתוואי המצולם לבית אורן. בכל הפעמים שניצבתי אל מול סכנה בלתי-צבאית, אף פעם לא התייצבתי לנגדה או פרצתי לתוכה אל הלא נודע. תמיד נסוגותי אחורה. גם ללא הררי האש, העיקול הזה מפחיד. במיוחד בלילה חשוך. הנחיתי קבוצה בדרך ההיא. האם להיות האחרון שיתפנה משם רק לאחר שכולם יתפנו? אני מניח שהייתי נוקט בשיטה של "המפקד בראש וכולם אחריי". הייתי יורד מן האוטובוס וקורא לכולם: אנו נמלטים!

מימד הקוראים: אתם שם, צופים כמוני באוטובוס ובמכונית ואומרים בלבכם: איזה מזל מוצלח היה להם, לחבורה היא, על כך שכבר שעה קודם לכן יצאו לטייל במורדות הנחל, ולא נכחו שם כשהאש הגיעה. כי כשמתבוננים בתמונה, רק בתמונה, מתבהרת מבין הלהבות גם אפשרות שכזאת.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.