ענישתה של הנערה מווינדבי

25/02/2010 בשעה 14:40 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על ענישתה של הנערה מווינדבי
תגים:

בשנת 1952 הגיעו כמה אנשים אל ביצה ליד הכפר הגרמני וינדבי, כדי ליטול ממנה אדמת כבול לשם מכירתה. בעודם שולפים החוצה את הגושים הכהים, הבחין אחד מהם בגופה של אדם. הרשויות, אשר נודע להן הדבר, הזעיקו מיד את הגורמים המוסמכים שקבעו כי מדובר בגופתה של נערה בת 14, אשר הוצאה להורג במאה ה-1, לפני אלפיים שנה.

ענישה – שיימוס היני

אני יכול לחוש את המשיכה
של חבל התליה במפרקת
צווארה, ברוח
על חזיתה הערומה.

נושבת בפטמותיה
לעשותן חרוזי ענבר,
מטלטלת את המעטה השברירי
של צלעותיה.

אני יכול לראות את גופתה
הטבועה בביצה,
את אבן המשקולת,
את המוטות הצפים והענפים.

תחילה היתה מתחתם
כשתיל מקולף
שחשפוהו
עד לשד העצה, עד קופסת המוח.

ראשה המגולח
כשלף של דגן משחיר,
כיסוי עיניה – כרטייה מזוהמת,
עניבת החנק – כטבעת

לאפסן
את זיכרונות האהבה.
שותפת נאפופים קטנה,
בטרם הענישו אותך.

שיער פשתן היה לך,
מכחש הגוף דאבת, ופעם
יפות היו פנייך השחורות כזפת.
השעירה-לעזאזל העלובה שלי,

אני כמעט אוהב אותך
אבל הייתי סוקל, אני יודע,
באבני השתיקה.
אני המציצן הערמומי

של מוחך הנגלה
והחריצים הכהים,
של מארג שרירייך
וכל עצמותייך הממוספרות:

אני שניצבתי מחריש
כשאחיותייך הבוגדניות,
מוקרמות בזפת,
קוננו ליד הגדר,

שחיבלתי
בקריאת תגר אזרחית
אבל מבין את הנקמה האינטימית,
השבטית והמדויקת.

תרגם לעברית: יהודה בלו

ענפי עץ כבדים ואבנים גדולות היו כרוכים סביב הנערה, ונראה היה כי נעשה בהם שימוש על מנת להשקיע אותה בתוך מי הביצה בעודה בחיים. "הנערה מווינדבי" (Windeby Girl) גם נסקלה באבנים, גילו הממצאים, ושיערה נגזז. כל אלה היוו סימן היכר לעונש המוות שהפעילו נגדה אנשי הביצות (Bog people). ההיסטוריון הרומי טקיטוס ידע לספר על מנהגם של הצפון-אירופים הקדומים, לגזוז שערותיה של בתולה נואפת, להפשיטה מכל בגדיה, ואחר הגירוש מביתה, להצליף בעורה החשוף לנגד עיניהם של כל תושבי הכפר ממנו תסולק.

בעקבות הפרסומים השבים וחוזרים בעיתונות על גורלה האכזר של הנערה האומללה, חיבר בשנת 1975 המשורר האירי שיימוס היני את 'ענישה' (Punishment), אחד משיריו היפים ביותר. כבר מן השורה הראשונה נחשף הקורא לטכניקה שאוכף עליו המשורר. שיימוס היני משמש עד חי למעשה ההוצאה להורג. הוא מתאר את התליה כמו קרתה עכשיו, מול עיניו. היני לא משיב את הקורא אל העבר בגלגל הזמן, אלא מביא את המאורע ההיסטורי אל המציאות בת ימינו, אולי כדי שיחוש את הזוועה כפי שהוא חש לנוכח ידיעה חדשותית מזעזעת.

בספרו על הרוח המכה בנערה, המטלטלת את צלעותיה, ובתארו את גופתה הטבועה, חש הקורא כי שיימוס היני מציג אותה כספינת מפרשים שטבעה וירדה למצולות. ושם במעמקים שורר החושך הרב. אך במי הביצה הרדודים נוצרת האפלה בגלל כיסוי העיניים, כמו נועד הכיסוי להבליט אל מול עיניה של הנערה את זיכרונות אהבתה, לבל תימלט מהם, לבל תוסח דעתה ברגעיה האחרונים, למען תדע מהו חטאה, למען ילווה אותה העוון עד נשימתה האחרונה, שיהא הזיכרון המייסר גם המחזה האחרון שתראה בחייה.

אי אפשר להימלט גם מהבעת המציצנות המעט חולנית של היני. תיאוריו לא רק משחזרים את חזותה היפה של הנערה בימות חייה, עד כי הוא מודה בחיבתו הסנטימנטלית כלפיה, אלא הם חודרים פנימה ללא מניעה, ללא כחל ושרק, ממספרים את העצמות בפולשנות מתעתעת, כי הרי אלו אינן נשמרות כלל בתנאי החומציות של הביצה.

בכותבו על הנשים הבוגדניות, שיימוס היני יוצר קשר בין שני מאורעות רחוקים בזמן. בשנת 1971 הותקפה על ידי הצבא האירי הרפובליקני בחורה צפון-אירית בת 19 בשם מרתה דוהרטי (Martha Doherty), בגלל שבילתה עם חייל אנגלי וקשרה עימו מערכת יחסים רומנטית. היא הואשמה בנאפופים, נקשרה אל עמוד תאורה, ראשה גולח, וגופה כוסה בזפת שחורה. לנוכח אזכור זה בשיר, לא נותר לקורא אלא לתמוה האם חוקי החברה בצפון-אירלנד לא השתנו במהלך עשרות הדורות מאז הוצאה להורג "הנערה מווינדבי", או שתיאור המעשה חסר הרחמים לפי ראות הארכיאולוגים, הוא שהביא את לוחמי הצבא האירי הרפובליקני לחקותו במקרים דומים בזמנם שלהם.

אין ספק כי המשורר הנהיג את מלאכת כתיבתו כדי ליצור בלבול בתאי מוחו של הקורא, להעכיר את הבנתו כמו היתה שרויה במי ביצה מעופשים. שיימוס היני מביע אמפטיה כלפי הנערה, מדווח על כמעט-אהבתו אליה, ומיד אחר כך מתוודה שהיה סוקל אותה באבנים כמנהג ימי קדם. האם בלית ברירה היה נאלץ לשתף פעולה עם ההמון?

מחד, שיימוס היני מזדהה עם מצוקתן של הבחורות הצפון-איריות שהולכות שבי אחרי אהבתן, ומאידך אין הוא מהסס לומר כי מקובלת עליו התפישה של ענישת הנערות החוטאות לצווי החברה. הוא אפילו מבין לליבם של הנוקמים, ולא רק שאינו קורא תיגר עליהם, בדומה לאזרחים מזועזעים, אלא הוא מבקש לחבל בחרדתם של אלה, דרך הסכמתו הגלויה לאותם קודים מוסרניים שיצרו לעצמם בני האדם.

בשנת 2007 ביקשה הפתולוגית הקנדית הית'ר גיל-רובינסון (Heather Gill-Robinson) לבדוק דגימת דנ"א מגופה של "הנערה מווינדבי", על מנת לחשוף אולי סיבת מוות אחרת. למרבה ההפתעה היא גילתה כי הנערה המפורסמת משירו של שיימוס היני אינה אלא זכר. אף התברר כי השיער נתלש מפדחתו של הנער בעקבות הטיפול החובבני של הצוות שנשלח לחלץ את הגופה מן הביצה. מן הממצאים עלה גם כי הנער היה חולה מאד, ולא ברור אם הומת כתוצאה מענישה או שהרגוהו כדי לקטול יחד עימו את "הרוחות הרעות" ששכנו בגופו. עוד מניחים החוקרים שכיסוי עיניו בפיסת הבד נועד למנוע ממנו מלראות את המוות הקרב ובא.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.