כולנו יודעים מה שווים שירי המשוררות הרדיקליות

11/02/2010 ב- 12:13 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על כולנו יודעים מה שווים שירי המשוררות הרדיקליות
תגים:

אין לי השכלה אקדמית בדיסציפלינה הספרותית, אבל לצורך בדיקת בקיאותי אני מוכן להיבחן, קבל עם ועולם, אפילו בשידור חי בערוץ 2 – כן, ערוץ 2 – על הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי, אל מול כל מומחיו מן האוניברסיטה העברית, וניווכח כולנו לדעת מה אני, האדם הפשוט, יודע על שירה. יתרה מכך, אני מעצים את האתגר, בחנו אותי גם על 154 הסונטות של ו'יליאם שייקספיר, על כולן. באותה הזדמנות, בחנו נא לקט של משוררים רדיקליים על הנושאים הללו. בואו נגלה מה הם יודעים על שירה. מעט מאד, אולי כלום. ובתוקף כך אני קובע, גבירותיי ורבותיי, כי רוב השירה הרדיקלית שמיוצרת בחוגי השמאל בארץ, אינה שווה אפילו נייר טואלט משומש. המלך הוא עירום – אפילו גלילי נייר של בית שימוש אינם עוטפים אותו!

אבל לפני שנדבר על שירה, בואו נדבר עליי. ומה אפשר לספר, שאני הזוי, שיצאתי מדעתי, שאיני מבין על מה אני מדבר, שאני סתם הדיוט או אידיוט. הכול טוב ויפה. אני הכול ביחד. עתה, לאחר שהסרנו את המסכה מעל פניי, בואו נקרע את המסכה מעל פניה המכוערות של השירה הרדיקלית – השירה המגויסת, המצפונית לכאורה, שירת ההולכים לקרב כנגד כל הטוב שבעולם. מארש הצביעות, אני מכנה אותה, או אם תרצו, זוהמה שמיוצרת בפס ייצור משומן היטב בשנאה עצמית.

אני אוהב שירה, אני קורא שירה, אני כותב שירה, אני גם יודע מה זו שירה. מעט מאד מ"יצירותיהם" של משוררים רדיקליים הוא שירה. כל השאר הוא טומאה, זבל בפי העם. אפילו לפנתיאון השירים הגרועים ביותר שנכתבו מעולם, לא הייתי מכניס אותם. שירים רעים ממש – טובים מהם. זוהי האמת לאמיתה, ואני יכול להרשות לעצמי לומר אותה, כי אותי לא תרתענה אמרות השפר על כך שאני הזוי, שיצאתי מדעתי, שאיני מבין על מה אני מדבר, שאני סתם הדיוט או אידיוט. כי זו דרכם אנשים רדיקליים להתמודד עם ביקורת – להשמיץ את המבקר, לאיים עליו בנידוי ובחרם, לספר שהוא כסיל ובור, לפעמים גם לתקוף אותו פיזית. האנשים שמחברים שירים נגד האלימות ונגד העושק והקיפוח, הם לעיתים הטיפוסים הכי אלימים והכי נצלנים. הומניסטים בצד אחד של המתרס הם לא פעם חלאות אדם בצד האחר שלו.

לבית ספרי היו מגיעים כדי להרצות בפנינו קציני צה"ל ומשוררים. גם גבי אשכנזי וגם יונה וולך יכולים היו להיות מרוצים. בהיעדרו של חיים נחמן ביאליק, מילאתי פעם אחת את מקומו. הקראתי בפני כולם קטעים מצמררים מתוך 'מתי מדבר'. עד היום, כשאני פוגש את נתן זך וחיים גורי, אני עוצר אותם בדרך כדי לבקש הסבר על שורה פה, שורה שם. השירה ממלאת את חיי, מוסיפה מרץ רענן למחשבותיי. אולם דליה רביקוביץ', ההומניסטית הדגולה, היתה שונאת אדם. לעולם לא אשכח כיצד התנפלה עליי בשנת 1988, והיו עדים רבים לדבר. ל-'נוער העבודה' היה דוכן קבוע בכיכר דיזינגוף, שאויש על ידי עבדכם הנאמן, אריאל – הבן של מינה צמח, גיל – הבן של יוסי ביילין, וטלי – זו שלא היתה מתקלחת. את הגברת רביקוביץ' זיהיתי מיד. בירכתי אותה לשלום, ובמקום שתזדהה עם פעילי השלום – ארבעתנו – היא תקפה אותנו ואמרה שאנו גרועים יותר מן המתנחלים. רק כעבור שנים עמדתי על טיבה. היצור האלים הזה הזדהה תמיד עם הצד התוקפן. אין להתפלא על כך שתמכה במחבלים מתאבדים.

אבל דליה רביקוביץ' ידעה לחבר שירים, מדי פעם. גם בהם נמרחה התעמולה מן האות הראשונה ועד האות האחרונה, אבל זאת היתה לכל הפחות שירה. רוצה לומר ששירה יכולה להיות פוליטית, צריכה להיות פוליטית, ואינני נרתע מכך שהיא כזאת. אבל בימינו, השירה המבחילה של השמאל הרדיקלי איננה כלל שירה פוליטית. זוהי פוליטיקה במסווה של שירה, זוהי התבהמות המחופשת לאמנות.

וכי יכולנו לשכוח אילו מגילות שירה, ואילו מאמרי מערכת מפי משוררים רדיקליים, חוברו לכבודו של השאהיד החי מוחמד א-דורה, זה שעד היום מסתובב ברחובות עזה בכסות שאולה. חיילי צה"ל תוארו בהם כקלגסים גרמניים הרוקדים למראה הדם. אולם האם אותם משוררים כתבו דבר-מה לזכרם של הילדים המתים ממסעדת 'סבארו' בירושלים וממסעדת 'מצא' בחיפה? האם הם ראו במו עיניהם אצבע של ילדה קטנה מונחת לה בשלווה זועקת על כביש האספלט – אצבע שיכולה היתה לחבר שירים יפים, וכבר נקברה עם אוסף של שיירי עצמות ובשר שרופים.

אולם, אינני משתאה עוד לנוכח עיוות האמת והמציאות בשירה הרדיקלית. כולנו יודעים כי מה שמתרחש בין שחקניות צעירות לבימאים מכוערים בהוליו'וד, מתחולל גם בארץ הקודש. הכול בגדר שמועות, כמובן. אף אחת עדיין לא מודה קבל עם ועולם. הדרך לקידום הנשים בשירה העברית עוברת בחדר המיטות של סוטה ספרותי זה או אחר. כל אחד מהם הוא לא רק אשמאי זקן ומחליא, אלא הוא גם עבריין תרבות סדרתי. כמה משוררות נכנעו ליצריו האפלים של נבל זה או נבל אחר תמורת פרסום שיריהן, די להציץ בעלונים, בביטאונים, באסופות, ולהיווכח מה גדול מספרן, מה רבה היתה תפוקתו של כל סוטה. ואת כל שירי ההבל הללו נאנסנו לקרוא. זאת תרבות השטנים שיצר האיש המנוול הזה, ויצר האיש המתועב ההוא, ויצר האיש המשוקץ האחר, ועל כך לא תמחל להם השירה העברית. במקום לתת במה למשוררות אמיתיות, קיבלו פותחות הרגליים פתחון פה. כמה שזה עלוב, ככה זה נכון!

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.