בחזרה אל ריו דה ז'נירו – בין שני העולמות

24/01/2010 ב- 13:12 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על בחזרה אל ריו דה ז'נירו – בין שני העולמות
תגים:

המסע הראשון לאמריקה הדרומית הסתיים בשנת 1993. על החודשיים הראשונים סיפרתי בפרקיםהקודמים:

חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו
החלון הפתוח בלילה (תמונות)
מסיבת הניצחון של ביל קלינטון (תמונות)
מכשיר קשר אל הצבא הישראלי (תמונות)
הרפתקה לילית באמצע שומקום: א. ההתחלה – ב. ההמשך (תמונות) – ג. הסוף.
מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים? (תמונות)

אל מסעי השני ליבשת זו יצאתי בשנת 1995. ושבתי גם אל ריו דה ז'נירו. אני מספר על כך בשלושה פרקים, המהווים המשך לסיפורי המסע הקודם:

בחזרה אל ריו דה ז'נירו – בין שני העולמות – הפרק הנוכחי
בחזרה אל ריו דה ז'נירו – היממה המוחלטת
בחזרה אל ריו דה ז'נירו – עולם כמנהגו נוהג (תמונות)

פרק פתיחה זה מגשר וממשיך את שני הפרקים האחרונים מסיפור המסע הקודם:

הרפתקה לילית באמצע שומקום – הסוף
מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים?

את מסעי הראשון לאמריקה הדרומית תכננתי היטב במשך שנים אחדות. כבר מן החופש הגדול שלאחר כתה ט' התחלתי לחסוך כסף למענו, ולא בזבזתי אפילו שקל אחד מן השכר שקיבלתי מעבודתי כממיין דברי דואר בנווה ברבור. בשנות הלימודים בתיכון צברתי סכומים לא מבוטלים משיעורים פרטיים שהענקתי לצעירים ממני ואפילו למבוגרים יותר. את המשכורת הצבאית שלי הפקדתי בתוכנית חיסכון, ולאחר שהשתחררתי מצה"ל, מצאתי משרת אבטחה משתלמת ביותר. ובכל התקופה הממושכת הזאת שילמו תמיד חברותיי על הוצאות הבילוי שלנו. לעיתים אף חששתי כי הן תצענה בעצמן לממן חלק ניכר ממסעי, אולם היתה זאת משפחתי שהשלימה את החסר, ובלבד שאטוס כבר ואחדל לדבר יומם ולילה רק על האמזונאס.

את שלומית, קיבוצניקית מנומשת וחמודה, הכרתי בטרמפ שזכיתי לקבל מאביה. כדרכה של נסיעה ארוכה, השיחה התגלגלה לה בניחותא אל יערות האמזונאס, ונתברר כי גם שלומית, שהשתחררה לא מכבר מן הצבא, מתעתדת אף היא לטייל באמריקה הדרומית. הגענו כמה וכמה פעמים לחנות 'למטייל ' בדיזינגוף סנטר כדי להקשיב להרצאות שניתנו במקום, ויחדיו קנינו שם את הציוד למסע. עימה ביקשתי לצאת לדרך הארוכה. אולם בסופו של דבר, היא נרשמה ללימודים אקדמאיים ולא הצטרפה. האם לא יכלה לדחות אותם? ודאי שיכלה. היא היתה שמנמונת, התאמצה להוריד קילוגרמים רבים ממשקלה, וכשלא עלה הדבר בידה, היא ביטלה את השתתפותה והותירה אותי לבד. אימתי תוכלנה בנות שמנות לתפוש כי ישנם בנים רבים בעולמנו, כמותי למשל, שוודאי מעדיפים את חברתן על פני רגלי העפרונות. שוב ושוב אני תוהה, אימתי תיפסק הסגידה הבלתי הגיונית לבליל של עור ועצמות.

יצאתי אם כך לבדי למסע בקיץ 1992 כשהוא מתוכנן לעילא ועילא, ומי יכול היה לצפות שישתבש לחלוטין כבר מן ההתחלה, ובגלל התפתות להרפתקאות אהבים עם נשים. השארתי מאחוריי את שלומית היפה ואת נ' חברתי האהובה, ועוד עשרות ידידות טובות מבית הספר, מן הצבא, מן השכונה, ממקום העבודה, מתנועת מרץ, ומהארץ כולה. זאת אף היתה תקופה משונה בחיי שמצאתי עצמי גם עם הרבה חברים. והנה, חודשיים אחר כך כמעט כל עולמי חרב עליי, ונמלטתי מברזיל היישר לזרועותיה של אדריאנה הבוליביאנית. אין לדעת אם הייתי נוסע אליה, במידה שהדברים היו מתגלגלים אחרת.

למען האמת, לא היו נשים רבות כל כך בשבועות הללו. אבל כל התקשרות הלכה והסתבכה, אולי למעט אינדיאנית אחת מפרגוואי, אם לשלושה ילדים, שהיה ברור לי ולה כי לאחר הסיאסטה אלך. היא עבדה בחנות ספרים, הזמינה אותי לארוחת צהרים, והחלטנו במשותף לחוות יחדיו חוויה. הכרתי אינדיאניות רבות באמריקה הדרומית – באזורים נרחבים זוהי האוכלוסייה הבלעדית – ולמרות זאת מצאתי עצמי עם נשים משבטי הגוארני והטופי בלבד. אולי משום שבניגוד לבנות האינקה מבוליביה ומפרו, הן יפות כל כך.

לבוליביה נסעתי מיד לאחר שתם ביקורי הראשון בפנטנל. לא התכוונתי כלל להגיע לארץ זאת במסעי, אבל לא יכולתי לאכזב את אדריאנה, למודת הסבל, והחלטתי לשנות את התוואי. התלוו אליי צמד קנדיות, ולא הייתי בטוח מי משתיהן היא חברתי בזמן חציית הגבול, מכיוון שזכיתי להיכרות אינטימית עם כל אחת מהן בשבוע החולף. או אז פגשתי שוב את גיל ורן, ויחדיו נסענו ב"רכבת המוות" לסנטה קרוז. בקרון הכרתי שבדית אחת, ויחד איתה, גיל ורן, וזוג אמריקנים רעשניים, מצאנו בעיר מלון זול להשתכן בו. איה הקנדיות? כבר שכחתי מהן. מכל מקום, השבדית פותתה אל מיטת הזוג והותירה אותי לבדי בלילה. ועודני המום כפי שהייתי המום אז. בבוקר היא שבה לחדר, ותהתה כשיה תמימה לאן אנו ממשיכים הלאה, כאילו לא אירע דבר. כשהלכתי איתה ועם גיל ורן לאכול ארוחת צהרים, שמתי לב כי איש מאיתנו אינו מזכיר עוד את העיירה ממדינת סאו פאולו, בה בילינו ימים רבים. העיירה פשוט לא היתה קיימת יותר.

אבל אני לא חדלתי מלהרהר על פאולה ולו לרגע אחד בכל החודשים הבאים. למעשה, עד העת שהכרתי את סילביה, נערה ברזילאית שהיתה לאהבתי הראשונה, הייתי נחוש בהחלט לחיות את חיי עם פאולה בישראל. סילביה היתה הסיבה היחידה לכך שהקשר שלי עם פאולה נותק, ואין להשוות התאהבות, מסעירה ככל שתהא, כפי שחוויתי עם פאולה, לאהבה אמיתית.

כששבתי לאמריקה הדרומית בשנת 1995, סילביה כבר לא היתה עוד בחיי. לאחר ששבתי לישראל, הכרתי בקיבוץ שבו גרתי מתנדבת דנית בשם דיאנה, שהיתה לאהבתי השנייה. ולאחר ששבה לארצה, מבלי שנכריז על פרידה זה מזו, הכרתי את ר', שהיתה לאהבתי השלישית. ברי, כי אפילו אם פאולה היתה רוצה לשוב לחיקי, ולא כך רצתה, אני לא יכולתי להתיר לעצמי דבר שכזה. ר' המקסימה אומנם הסכימה שאפגש עם דיאנה לפני שובי לאמריקה הדרומית, וכך עשיתי, אבל מה תאמר אם אחזור לארץ בחברתה של צעירה ברזילאית. חרף זאת, לא יכולתי שלא לנסוע אל פאולה. במידה מסוימת, גם לה היה נדבך במטרת נסיעתי השנייה ליבשת הדרום-אמריקנית. ברם, תכליתי העיקרית היתה לשוב אל היערות הטרופיים, אל חזיונות הטבע האדירים והנופים המדהימים, ונחוש הייתי שלא להסתבך שנית עם נשים באשר הן. האם אצליח?

הפרק הבא: בחזרה אל ריו דה ז'נירו – היממה המוחלטת

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.