ליל הנביחות ובגדי הבלט

22/01/2010 בשעה 11:58 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על ליל הנביחות ובגדי הבלט

הבניינים של בלגרד שימשו כתפאורה הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אולם על רקע המבנים המשמימים האלה ביקשה מוניקה כי אצלם אותה. וזאת היתה הפעם הראשונה שדיברנו. מפני שברור היה לעין כי זאת אינה עומדת להיות התמונה הכי מרשימה בעולם, ניסיתי להציב אותה בכל מיני פוזות משעשעות, כדי שהתצלום יהיה מעניין. וכך מצאנו את עצמנו צוחקים ללא הרף, עד שהסכמתי לבסוף להקליק על הלחצן. בתמורה לעזרתי, דרשה מוניקה לצלם גם אותי באופן דומה במצלמתי, לא במצלמתה, כדי שגם לי תהיה מזכרת מן המקום ההוא. היא היתה תיירת הונגריה, בדרך חזרה למולדתה, וכל מה שהיה לי לומר לאחר שהציגה את עצמה, הוא לשאול האם אוכל לבוא עימה. זאת באמת היתה שאלה תמימה, והיא השיבה בתמימות: אתה באמת רוצה לבוא אליי הביתה, לישון איתי? ודאי שלא לכך התכוונתי, אבל בתגובה למשמע דבריה מרחיקי הלכת אני שתקתי, כדי לדעת לאיזה כיוון היא מובילה.

לכמה שניות כמעט שהתפלצתי מרוב ציפייה, אולם כשהקשבתי להמשך דבריה, כבר היה ברור מאליו שאף בחורה לא תזמין זר שזה עתה הכירה, שיבוא ויתארח בחדרה, הנמצא מאות קילומטרים משם. אולם היתה זאת אשליה נהדרת. אני לא בחורה כזאת… לא מהסוג הזה… ואתה יכול לומר לי איך קוראים לך? כדי שאכיר אותך קודם כול. דבריה נאמרו בביישנות כה טהורה, עד שתמהתי אם אוכל לתקן את הנזקים שחוללתי. ויתרתי מראש על כל ניסיון.

ארבע בבוקר בקירוב, אי שם בבודפסט. מוניקה היתה עדינה בצורה בלתי רגילה: הגוף השברירי והלבנבן, שערותיה הזהובות והדקות, עיניה הכחולות שהיו רכות להפליא, והביעו חולשה תמידית גם כשהיתה זוהרת. יהודה, אני לא אגרטל, היתה אומרת, אינך צריך להיזהר עד כדי כך. אבל היא היתה ניגוד מוחלט לנשים שנהגתי להקיף את עצמי בהן. בשש עשרה השנים האחרונות – זולת כמה הפוגות לפרקים – אני קשור לנשים עוצמתיות וגבוהות מאד. עם מימדים של 181-186 ס"מ, ברי כי אלה בחורות שיש להישמר מפניהן כשהן זועמות, ואילו מוניקה היתה מחבקת אותי בזרועותיה העדינות ושואלת האם אשמור עליה. ומה נפלא היה לבלות עם חברה שזקוקה להגנתי, במקום להפסיד שוב ושוב לבת הזוג בתחרות הורדת הידיים. ברם, מוניקה בעלת פני הפורצלן וחמוקי הבלרינה, היתה הבחורה הכי אגרטלית שהכרתי, ונזהרתי עימה כפי שנושאים כד עשוי חרסינה על קצות הבהונות.

אם אינך רוצה לומר לי מה שמך, אולי תהיה מעוניין לספר לאן אתה מתכוון להגיע? ואני התעלמתי ממנה בגלל הכלימה ובגלל שנדהמתי מגודל ציפיותיי. אבל היא בכלל לא הרפתה. "נו ניים" (אין-שם), אתה לא צריך לכעוס. תהיינה לנו לא מעט שעות נסיעה עד בודפסט כדי להכיר זה את זו, וכבר מקודם התחלת למצוא חן בעיניי, אז יש סיכוי לא רע שהכול יסתדר. ובאמת שנדהמתי למשמע הדברים הללו. מוניקה תבעה להעניק לי הזדמנות, רק על סמך כמה רגעים שבהם שעשעתי אותה. אמרתי לה ששמי יהודה, ואני מתנצל מכל עומק ליבי על כך שייחסה משמעות אחרת לדבריי מאלה שהתכוונתי אליהם, ושאני מתכוון שלא לאכזב אותה לעולם ומבטיח להיות ראוי לה ככל שאדרש, ואמרתי זאת ברצינות כה גמורה, עד שהיא כבר התגלגלה מצחוק. הוי אלוהים, מלמלה, האם תוכל לספר מאין הגעת כדי שאדע מיהו הבחור שעומד להציע לי עוד מעט לצעוד עימו לעבר האופק. איפה נולדת, בן כמה אתה, והאם כל אחת שפגשת, הבטחת לה הבטחות שכאלה כעבור חמש דקות של היכרות, או שאני ברת המזל היחידה? למען האמת, היו אלה כבר עשר דקות, שבהן התנהגתי ברפיון שכל גמור.

כשהתיישבתי לידה באוטובוס כבר היתה ידי שלובה בידה, ועל מנת שאדע מיהי בדיוק היא הציגה את עצמה באלה המילים בדיוק: אני בחורה עדינה, מנגנת בפסנתר, לומדת אנגלית באוניברסיטה, אני גדולה ממך בשנה, אף פעם לא היה לי חבר, הוריי שמרניים מאד, זהו הטיול הראשון שעשיתי לבדי ולא קרה בו שום דבר מיוחד, ועכשיו אני רוצה שתאמר לי האם הרגת אי פעם אנשים כדי שאדע אם אתה אדם טוב.

אחרי שאמרה כל זאת, לא היה עוד ספק שאנו מתאימים זה לזו ככפפה ליד. ומיד כשתפשתי כי אלה הם פני הדברים, לא התאפקתי ואמרתי בעצב: אולי לא תאהבי לשמוע וגם אני מצטער על כך מאד, ובאמת שזה נורא – לא היה סרט צילום במצלמה! סברתי שהתמונה משם אינה נחוצה לי, ועתה אין לי מזכרת עבור עצמי, מן המקום שבו הכרתי בחורה מופלאה כמוך. מוניקה צחקה וכשראתה כי עודני עצוב, חיבקה אותי ואמרה שזה לא עד כדי כך נורא, והודתה שאף פעם לא חיבבה בחור כלשהו ממש מיד, והיא בקושי מכירה אותי. ואז אמרה כי תרצה לדעת האם אני אדם חכם? ספר לי דבר-מה חכם במיוחד, שאוכל ללמוד ממנו, ביקשה ממני והביטה בי בעיניה הסקרניות.

לעולם אל תגידי לאיש כי אינך גמל בת גמל! אמרתי לה. מוניקה הביטה בי בתמיהה: זהו כנראה משפט חכם במיוחד, כי אני לא מצליחה להבין את פשרו. אם אתן לך נשיקה, תהיה מוכן להסבירו? הנהנתי בראשי והיא נשקה קלות על שפתיי. הגעתי לבלגרד ממקדוניה, ושם ישבתי ערב אחד עם ידיד ואשתו במסעדה מקומית. היתה עימנו גם צעירה מקדונית שהביאה אותנו אל המסעדה, אך לא ישבה שם יותר מכמה רגעים. ומה אומר ומה אתאר, האוכל שהוגש לנו היה איום ונורא. סבל של ממש! ומאחר שלא הכרנו את העיר, ואיש מן התושבים שפגשנו לא ידע אנגלית, החלטנו להישאר בכל זאת ולהלעיט את עצמנו בקרש דמוי בשר ובאבנים דמויות לחמניות. וטעמם היה כה מאוס, עד שלא יכולתי לדעת אם הנוזל שאני משקה בו את גרוני הוא מים זכים או מי שלולית מעופשים.

כשסיימנו לאכול את הקרשים ואת האבנים, הצטרף אלינו איש אמריקני ששאל בלבביות על טיב הארוחה והאם נהנינו ממנה. כשכולי פקעת אחת סבוכה של עצבים, הזהרתיו שלא יתקרב למסעדה המחפירה הזאת לעולם, כי מוטב שיאכל חול ורגבי אדמה מאשר יזמין דבר-מה מן המטבח המשוקץ, ועוד אמרתי לו כי לא החלטתי עדיין האם לחבוט באלת עץ על ראשו של בעליה. לבסוף הצבעתי על שיניי, הבהרתי לו כי נולדתי בן אנוש, וכי אינני גמל, וגם לא בן גמל, ואחר כל הדברים האלה שאלתי אותו מתי הגיע למקדוניה ומאיזו מדינה הוא מארצות הברית. במקום להשיב לי הוא התבונן בתדהמה, ויכולתי להבין זאת, אך אז אחד המלצרים ביקש את עזרתו וכששאלתי מיהו, נאמר לי כי הוא המנהל, מנהל המסעדה, והיא שייכת לו. אוי לבושה ואוי למבוכה, אפילו התנצלות לא תסייע. שילמנו מיד ונמלטנו משם כנמלים מפני הגשם, וגם כמה שעות אחר כך עוד לא החליטו צמד רעיי, האם כואבת להם בטנם בגלל שצחקו כל כך או בגלל שהאוכל היה כה גרוע.

מוניקה בדרך לאמבטיה. הודעתי לה שאצלם רק את פניה, והיא חייכה אליי כמי שאינה מאמינה.

מוניקה נישקה אותי שנית. הפעם הזו לזמן ממושך. האם אתה נקלע הרבה למצבים משעשעים שכאלה, שאלה ונשקה אותי שוב. אינני אדם כה מאופק, השבתי בחיוך. הו, אין ספק שאינך אדם מאופק. רק ביקשתי ממך לצלם אותי תמונה אחת וראה עד לאן הגענו. תרצה לספר לי מי אתה, יהודה? היכן אתה גר בישראל? מה אתה לומד? האם יש לך חברה? מלבד שמך, מולדתך, תאריך לידתך ודרגתך בצבא, לא סיפרת לי דבר. אני לא מרגלת סובייטית שמנסה לפתות אותך. נכון שאינך חושב כך?

ואז סיפרתי לה בקיצור את תולדות חיי במשך כמה שעות, והיא הקשיבה, צחקה, התעצבה, ואחר כך אמרה שאני מקסים, הסיפורים שלי מקסימים, שהיא מוקסמת, ואת כל מה שקורה בינינו ניתן לתאר במילה אחת: קסם! כי זה כמעט בלתי מציאותי להתאהב כך בזר מוחלט. היא רצתה לדעת האם גם אני מאוהב בה כל כך. הודיתי מיד והסכמתי שמדובר בקסם מארץ הקסמים, כי מהם הסיכויים לפגוש באקראי, מתוך אוכלוסיה של מיליארדים, את הבחורה הכי מקסימה בעולם, ולאחר כל זאת, שהיא גם תתאהב בי.

במעבר הגבול בין יוגוסלביה להונגריה, עצר האוטובוס לבדיקת דרכונים. פקח משופם עם עיניים קטנות אסף את כולם לתוך שקית בד, ובינתיים ביקשה מוניקה שאחוש את הלמות ליבה, ויכולנו להשוות זה עם זו מי נרגש יותר. אתה משגע אותי, אמרה שוב ושוב, עד שבאמת התחלתי להשתגע מרוב התרגשות, ורציתי להגיע לבודפסט מהר ככל האפשר. מדוע הבדיקה נעה באיטיות שכזאת, שאלתי כמה מן הנוסעים. גם הם כבר היו חסרי סבלנות. ישנה בעיה עם אחד הדרכונים, הסביר אחד מהם, ונצטרך להמתין עד שתיפתר. כששמעתי זאת, לא יכולתי עוד לעצור והתפרצתי: אי אפשר שאוטובוס שלם ומלא נוסעים יתעכב פה לעולמי עולמים, בגלל אדם אחד שמצאו בעיה בדרכונו. שיישאר כאן וניסע! ואז קם הנהג ממושבו, התקרב אליי ושאל האם אני הוא הישראלי. ובכן, אמר, הבעיה היא בדרכון שלך.

באוטובוס התפרץ הר געש של צחוק, ובעקבותיו זרמו דמעות של גילה וחרחורים של פקקי נשימה. מוניקה חיבקה אותי באהבה ואמרה: אני לא יודעת מה אעשה עימך. בקצב הזה, כבר מחר תהיינה לי ממך יותר חוויות לספר, מאשר כל החוויות שידעתי עד שהכרתי אותך. שאלתי אותה מה יהא עלינו בבודפסט. היא סיפרה שהיתה אמורה לשוב הביתה רק בעוד שבוע. בטיול היא פגשה בחור יווני, וכשלא עלתה יפה ההיכרות עימו, היא החליטה לחזור. היא נישקה אותי ושאלה האם אני שמח, אבל אני לא תפשתי דבר, ואז הסבירה שלא תצטרך לשוב במהרה כל כך למשפחתה. האם תגורי איתי במלון, שאלתיה. לא מיד, ענתה. אני לא רוצה להימצא במקום שבו אולי אבקש לדחות אותך לרגע, ולא יהיה לי לאן ללכת. דבר שכזה לא זממתי, הסברתי בחיוורון, התכוונתי לקורת גג לצורך מגורים. ובתשובה אמרה: אבל אני לא רוצה לישון. רק צריך למצוא מקום אחר.

אני יכולה להקשיב לך במשך שעות, לכל הדברים הרבים שאתה יודע, לחשה בהערצה ומעכה את אפי באצבעותיה העדינות, משכה אותו קלות אליה, ושפשפה את אפה בחוטמי. למה אתה רוצה לדעת הכול? שאלה בשפתיים פשוקות. את כל כך יפה עכשיו, דיווחתי לה, ועוד מעט יתברר לך שתמו כל סיפוריי, ואין לי עוד מה לומר. היא הפנתה אליי מבט שואל, והסברתי: כבר לפני שנים אחדות תפשתי כי בנות מתרשמות מבעלי ידע נרחב ומעמיק, אז שיננתי לעצמי את עשרים הסיפורים הכי מפתיעים, ואם חישוביי נכונים, נותר רק עוד אחד לספר לך. מוניקה צחקה ואמרה שהסיפור הזה, האחרון, הוא הכי מפתיע, אבל היא לא מתרשמת ממנו. לפי כמות השאלות ששאלת אותי על הונגריה, על חיי ובכלל, אתה אדם סקרן מאד שרוצה לדעת הכול, קבעה, וטפחה על חזי, לרמוז שלא היתה מרוצה.

כששב האוטובוס לנסוע, אחזה מוניקה בכפות ידיי ואמרה בהבעה ידידותית: עכשיו ספר לי על המקדונית שלך, ואל תסתיר דבר ואל תשקר, כי אני בטוחה שישנה אחת. הפעם היה תורי לנשק אותה, אבל היא לא שיתפה פעולה. אין רבות לספר, היססתי, כי לא דיברה אנגלית ולכן אינני מכיר אותה ממש. ספר מן ההתחלה, תבעה מוניקה ופיצתה אותי בנשיקה.

הכול החל כשבחורה יפת מראה שנעצתי בה מבטים יוקדים, פנתה אליי במילים שלא ידעתי את פשרן, וניסתה שוב ושוב להסביר את עצמה, אבל אני לא הבנתי דבר. והיא הלכה לה ושבה, וניסתה שוב להסביר, עד כי מחוסר אונים, נעלמה רגזנותה, והיא התיישבה לידי ופשוט צחקה. אחר כך היה תורי לנסות ולהסביר מה ברצוני לומר לה, והסברי היה כה מגושם ומסורבל, עד שלא מצאתי בו את ידיי ורגליי, וכשהבינה את בקשתי, היא תיארה אותה באופן אלגנטי בכמה תנועות ידיים, ומרוב מבוכה על שיטותיי המפותלות, התחלתי לצחוק מרפיסותי, ושלא נדבר על טיב הבקשה עצמה, ועל הדרך הקולעת שהמחישה אותה לנגד עיניי.

ישבנו בבית קפה קטן, ושוחחנו בשפת הידיים, בשפת הציורים, ובכל השפות שלא הבנתי מהן דבר. וכשקמנו ללכת, היא כל כך נואשה ממני עד שנטלה אותי לפינה צדדית ונשקה לי ארוכות, ואמרתי בליבי כי למרבה המזל את השפה הזאת הנני מבין. מוניקה חייכה והתערבה: אם כך, לא נזקקת לעשרים הסיפורים שלך. חייכתי אליה בחזרה. לא ולא, היא כנראה התרשמה מדברים אחרים, וזאת היתה הצלחה מסחררת. היא זמזמה את מארש החתונה והצביעה על בטנה כשעברו לידנו ילדים קטנים. היא ממש רצתה לחיות את כל חייה לצידי, וכבר דיברה על חתונה וילדים.

אחר כך ליוותה אותי אל המלון, אך לא נכנסה. היא הסבירה שתגיע בשעת ערב, וכך אומנם עשתה, וביחד איתה ועם צמד רעיי הלכתי לאותה "מסעדת גמלים". אחרי כן הבהירה שעליה ללכת. היא נתנה לי את תמונתה. על גבה שרבטה כמה מילים, ומאז לא ראיתיה, מכיוון שבבוקר למחרת נסעתי עם הידיד ואשתו לבלגרד. מוניקה רצתה לראות את התמונה ולדעת מה רשמה. לדאבוני, לא הבנתי דבר וגם מוניקה לא הבינה. היא מסרה את התמונה לאחד נוסעים, שקרא ותרגם: היא כותבת שהיה לה נחמד, ואני גם בחור חביב, אבל היא נשואה ושתי ילדות כבר יש לה.

מוניקה כבר לבושה בשמלתה הקיצית, ממתינה לי בקוצר רוח על אדן החלון, עד שאסיים להתווכח עם שני אנגלים במסדרון ונלך יחדיו לדיסקוטק. היה זה ויכוח ידידותי בענייני כדורגל.

מוניקה איבדה את נשימתה מרוב שצחקה, ברגע שבו היה זה הדבר האחרון שהיתה צריכה לעשות. תדהמה ומפח נפש מילאו אותי כליל. היתה לי הרפתקה קצרה עם אשה נשואה, והיא נסתיימה, וכמובן, השארתי לה מכתב בדלפק הקבלה, עם פרטיי ועם הבטחה ממשית לשוב אליה. ולפתע פתאום, ריק מוחלט השתרר בתוכי, ומן התקווה לראותה מחדש, לא נותר עוד דבר. השתררה דממה, ומוניקה ביקשה להבין כיצד בפתאומיות שכזו שכחתי שהיא לצידי, ומחשבותיי כבר אינן עוסקות רק בה. זהו ההלם, אמרתי לה, רק ההלם, ואימצתי אותה אל חזי. ואז בפרץ של חוסר שליטה, ביקשתי שתרשום לי את כל פרטיה, ממספר הדרכון שלה ועד כתובות דודותיה. אחר כך ליטפה מוניקה את פניי ולא חדלה לנשק עד שהגענו לבודפסט.

היא שאלה אם ארצה לשוט עימה על הדנובה, ואבוא איתה לבריכה באי מרגריטה. הנהנתי לאות הסכמה. למדת לשחות? רצתה לפתע לדעת. וסיפרתי לה כיצד חבריי ואני, היינו שוכרים חסקה מדי ביקור בים, ויוצאים לשיט תענוגות עם הבנות היפות מן השכונה. ופעם אחת השטתי את שרית, חברת ילדות שלא התעניינה בי כל כך, אך התמידה ללמוד עימי לקראת המבחנים. כל הבנים בחבורה, למעט אני, היו צוללנים חובבים, ושרית תהתה האם אני מפחד מן המים העמוקים והפילה אותי מן החסקה. מוניקה קטעה אותי בנשיקה, ולפני שאוסיף דבר-מה, הניחה את אצבעה על שפתיי והבטיחה שלא תפיל אותי לעולם אל המים. הודיתי לה והמשכתי: מ' וי' השיטו חסקה בקרבתנו, ואחד מהם השיב את שרית אל החוף. אני שחיתי בחזרה בכוחות עצמי, מופתע מיכולותיי, ומאז אני מפליג באמצעות זרועותיי הרחק הרחק.

אחר הצהרים הגעתי לביתה של שרית, אך במקום להתכונן עימה לבחינה משותפת, ישבתי לצד אביה וצפינו בסרטים, עד שגררה אותי אל ביתי כדי שאהיה מרוכז רק בלימודים. בדרך הקצרה היא הרעיפה עליי מחמאות לרוב והביעה התרשמות עזה מן השחייה הארוכה, ואני שתקתי לי, עד שתהתה האם נעלבתי מן הדחיפה אל המים. כשי ניחומים על מה שעוללה, היא התירה לי ללטף את שיערה, ולא חלפה שעה קלה והיא קמה פתאום, השליכה את המחברות על הרצפה, וקראה: אני לא יכולה להמשיך כך. זכית, יהודה! אחרי שנים של ציפייה הרווחת זאת ביושר, ואני עומדת להיכשל בגלל זה בבגרות! מוניקה הביטה בי בעיניים סוערות, ואז טיפסה עליי והטביעה אותי תחת גופה. אני לא מתכוונת לחכות עד המבחן הבא בספרות, הודיעה לי חד-משמעית.

ישבנו על ספסל בתחנת אוטובוס ריקה, ופתאום, מבלי שאצפה, מוניקה החלה לבכות. אלה לא היו דמעות של אושר, כפי שחשבתי. ארשת של עצבות עטפה את פניה, והחיוורון התמידי נעלם. היא חוותה פרץ של התרגשות, ואני הבטתי בה עד שנרגעה. אני אשאר איתך, אמרתי לה וליטפתי את אצבעותיה. מוניקה יקירה, גם אני מעוניין שהקשר יישמר. אני רוצה לכתוב לך ולדבר בטלפון, ושניפגש שוב בהונגריה ובישראל. אני לא רוצה שזה יגמר. אבל יכולתי להבין מדוע היתה מתוסכלת. אכן, משירדנו מן האוטובוס, הממונה על הזמן הפעיל את שעון החול. בעוד כמה ימים היא תשוב לביתה, ומי יודע אם ומתי אראה אותה שוב.

מוניקה הזדקפה והחליטה: לילה אחד אני מבטיחה לך, לילה אחד בלתי נשכח. ביקשתי למחות, אך היא שוב הניחה את אצבעה על שפתיי וחתמה: לילה אחד או כלום. נכנסנו למסעדה קטנה – מסעדה של בני אדם – ואולי בגלל שהיינו מאושרים כל כך, בעלת המסעדה פינקה אותנו במאפי פנקייק על חשבון הבית. אחר כך התחלנו לצעוד יד ביד אל בית המלון שמוניקה הועידה לי. זאת היתה דרך ארוכה, אך מי שם לב לכך כש"הספירה החלה", ומול עיניי כבר ניבט שעון עצר כמעט מוחשי.

וחלמאי שכמותי, מהרהר בנוגות על היממה ההולכת ואוזלת, ושוכח, בגלל אטימות לב משוועת, כי גם מוניקה נושאת תרמיל על הגב. עצרתי אותה מלכת ונטלתי את תרמילה. היא לא אמרה דבר והיתה עסוקה במחשבותיה. ואני כבר לא יכולתי יותר. התיישבתי על ספסל ואמרתי "כלום". שיהא זה כלום. ואז זכיתי לרגע הנכסף שבו ליטפה אותי ברכות בלתי אפשרית, נשקה לי ואז הלכה לה, לאחר שאמרה היכן אוכל לפגוש אותה אם אשנה את דעתי. התבוננתי בה בתדהמה הכי אפשרית אשר מסוגל לה האדם. לא בגלל הפרידה הפתאומית. תרמילה היה מונח עדיין לידי. לאחר שניות ארוכות היא נתנה על כך את דעתה, שבה אליי בחזרה והצטנפה תחת זרועי, וביקשה שאחבק אותה חזק ככל שאוכל, ועשיתי עצמי מתאמץ עד שצחקה, והסברתי לה שהדבר בלתי אפשרי, שעצמותיה עדינות מדי.

לעולמי עולמים או כלום, אמרתי לה ברצינות גמורה. היא נטלה את התרמיל. הסתכלה אליי בעצב ואמרה: אהיה שם בעשר בלילה ואחכה. ואפילו לנגיעת שפתיים אחרונה לא זכיתי. ישבתי שם משותק, בלי יכולת לנוע. הייתי מאוהב בה עד כלות הנשימה. רציתי אותה לעולמים ועכשיו היא עומדת להיעלם. האם אוכל להחמיץ פגישה עם הבחורה הכי רומנטית שהכרתי, באחת הערים הרומנטיות ביותר בעולם? בעטתי במדרכה כדי להגביר את הכאב.

השחר מפציע מעל הדנובה. מוניקה היא שציוותה עליי ללבוש מכנסיים קצרים בלילה ההוא, מטעמים של נוחות… את התמונה צילמה סטודנטית בולגריה שפגשנו בטיול הלילי, ונלהבה כשסיפרתי לה כי אני בן לעדה הבולגרית. היא הצטרפה אלינו למשך שעה ארוכה, וכבר למחרת נפגשנו עימה שוב, לפני שנסעה לחופשה בת כמה ימים. הקשר עם כל אחת מהן העניק לי רגעי עדנה רבים בשנים אחרי כן.

בשעה תשע בלילה כבר הייתי שם. וכל אחד יוכל לתאר אילו ייסורים ידעה שפיותי, כשבוששה לבוא. איך יכולת לעשות לי את זה, חקרתי אותה כשהגיעה, כשאני עולז וקוצף לסירוגין. מוניקה חיבקה אותי בזרועותיה כדי להשקיט אותי, ונשקה לי. השארתי לך הודעה בשעה שמונה וחצי, האם לא קיבלת אותה? בזמן הזה כבר הייתי בדרך לכאן, אמרתי במבוכה. אז אני לא צריכה לשאול האם התגעגעת אליי, פסקה בחיוך.

היכן החפצים שלך, שאלתי. אני נשארת ללון אצל חברה ואשוב הביתה עוד תשעה ימים, השיבה במתיקות. אז מדוע רק לילה אחד? התפקעתי, אבל מוניקה לא נרתעה מן הקול השבור. כבר עכשיו אני בקושי מסוגלת להתנתק ממך. אז תאר לך מה יהיה בעוד יום או יומיים. אני לא יודעת איך אוכל לעמוד בזה, יהודה. באמת שאיני יודעת. ומה יהא עליי? התחננתי. אתה באמת רוצה להישאר בקשר איתי? חקרה, ואני כמעט שמחצתי אותה מרוב שיצאתי מגדרי. הבה נניח ללילה לקחת אותנו, אמרה בקול עמום, ונראה מה יוליד ביום המחר? המשכתי. כן, פסקה בקול בהיר. את מאושרת לראותי כאן? שאלתי, ומפיה התפרצה אנחה מלאת תשוקה: עוד מעט אהיה מאושרת אף יותר. כשתיקח אותי מכאן… ואז הרימה את שיערה מעלה, וכשחשפה את צווארה היתה זאת הזדמנות לנשקו ברכות. היא נרעדה מצמרמורת קלה, ואז לחשה לי: עדיין לא סיפרת לי אם אתה אדם טוב, ומיד קירבה אליי את שפתיה, לפני שהספקתי להשיב.

פסענו עד הדנובה. נטלתי מן הארץ שני גזירי עץ והגשתי לה אחד לבחירתה. סיפרתי לה כי בילדותי הייתי משוטט עם חבריי לאורך נחל איילון, וכל אחד היה משליך גזיר עץ אל תוך המים, והיינו מתחקים אחר שיוטם כדי לראות למי שייך הגזיר שחצה ראשונה את נקודת הסיום שקבענו אותה. אחר ניצחונה "הקפצתי" חלוקי אבן על פני הנהר להנאתי, ומוניקה התרשמה כל כך ממיומנותי, עד שתהתה עוד לאילו דברים משונים הנני מוכשר, וסיפרתי לה כי אני גם קלע אבנים מצטיין על כל גזע עץ שנקרה בדרכי, והיא צהלה עד מאד כשנוכחה לדעת שאני מצליח לבצע זאת גם מבלי להקדיש כל שהות לכוונון.

כשיצאנו מאחד הבארים הצפים על הדנובה, סיפרה מוניקה על אולם התעמלות שנוכל להתגנב אליו בחסות החשיכה. חצינו את הגשר מבודה לפסט בריצה, ומוניקה רצתה לדעת אם אקפוץ אחריה למים במידה שתקפוץ לנהר. הנהנתי בחיוב מלית ברירה, והמשכתי לאוץ אחריה. לאחר שטיפסנו על גדר נמוכה, וצעדנו לאורך שביל מרוצף, הגענו אל מבנה גדול ונושן. מוניקה חיטטה בתוך תיבת פח קטנה, ושלפה משם מפתח מוכסף. פתחתי את דלת האולם ונכנסנו פנימה. באור הקלוש יכולתי להבחין בערימת מזרונים המונחת באחת הפינות, ולשם הובילה אותי מוניקה ביד נחושה. האין זה רומנטי כל כך, השתפכה ברגש וליחכה את תנוכי בין לחשיה. ואכן, יכולה היתה זאת להיות חוויה מפעימה מאין כמותה, אילולא נבחו הכלבים בחוץ.

שמעתיה מסירה את בגדיה ומבקשת ממני לקרב אליה. מיששתי את עורה וחשתי תחת אצבעותיי מגעו של בגד גוף. האין זאת הפנטזיה שלך, לבלות עם רקדנית בלט? שאלה בקול רוטט. הודיתי שכזאת לא היתה. פיזרתי את שיערה האסוף, ולחשתי לפיה, כי זה בלתי אפשרי. הנביחות הללו מפריעות לי. היא נשכה את עורפי קלות וביקשה כי אתעלם מהן, אבל לא יכולתי. אז נחדל לדבר, הציעה, ולא נתנועע, עד שהכלבים ישקטו. וכך אומנם עשינו.

כשפסקו הכלבים מלנבוח, חידשה מוניקה את הסתערותה, ומיד בלמה כדי לברר מדוע נאנקתי. דומני שנזדקק לפעמון, אמרתי במבוכה. פעמון? הן לא אמרת שרחשים מפריעים לך להתמקד בי? תהתה בלחש. נכון בהחלט, צחקקתי קלות, אבל רגלי נרדמה ואינני מצליח להעיר אותה. מוניקה כבשה בקושי את צחוקה, התנפלה עליי שוב, ובין נשיקותיה הרבות ביקשה לומר כי תירוציי רק מעוררים אותה יותר ויותר. היא עיסתה את רגלי שעה קלה עד שיכולתי להזיזה, וכששאלה אם נעם לי, משכתי אותה אליי וסיפרתי כי מתמיד חיבבתי בנות פראיות שהיו משחקות כדורגל. לשמע דבריי, נפטרה מוניקה בזריזות מבגדי הבלט שלה. הו אלוהים, היא היתה כה יפה. הבטחתי לך לילה בלתי נשכח, הלא כן? חייכה אליי.

למה הינך מתגרד כל כך? האם אתה אלרגי לדבר כלשהו? הרי אין פה צמחיה, תמהה מוניקה כשהתחלתי לשפשף את גבי. מה השעה, לחשתי לה. לאחר שהציצה בשעונה, הסברתי: עתה הכול מובן, זוהי שעת הגירוד שלי. נישאר כאן שישים דקות עד שתחלוף, ומיד אחר כך נוכל להמשיך. ומוניקה קמה ממרבצה, הדפה אותי אל המזרון: האם אתה רוצה להוליך אותי בכחש של "אלף לילה ולילה", ואינך מתכוון לענג אותי כעת, כדי שאשאר איתך יום נוסף? וכשזרועותיי עודן צמודות לקרקע, הוסיפה בלהט: אתה מתמסר לי עכשיו, הבנת?

שבנו אל הדנובה וצעדנו לאורכה. דוברות חולפות השתקפו על פני המים באור יקרות, וספינות שעשועים זוהרות עגנו בקרבת גדותיה. מפעם לפעם, עצרה מוניקה ליד אתרים חשובים בתולדות האימפריה האוסטרו-הונגרית, סיפרה בקצרה את קורותיהם, והובילה אותי הלאה. באחד הגשרים פגשנו מקבץ נדבות שניגן להנאתנו נעימות מענגות באמצעות בקבוקים מגדלים שונים. מוניקה ביקשה את רשותו לנגן גם כן, והפליאה אותי עד מאד בהקשותיה החינניות והמדויקות. האם האמנת שתהיה לך מאהבת הונגריה, שאלה בגאווה. לא ולא, השבתי בענווה, ולבטח לא עם אצבעות כה כישרוניות. אבל לא דימיתי לעצמי שתגרור אותי מיד אחר כך אל גן אפלולי, ותבקש שאתאר לה עד כמה אני מתפעל ממנה.

אתה רוצה להאזין לנגינתי, שאלה בתום לב, כשחלפנו ליד מסעדה מסתורית, שהכניסה אליה היתה מוסווית בתוך פסלו המוזהב של דוב גדול. מוניקה התיישבה לפני פסנתר כנף לבן וניגנה את Fur Elise שהלחין בטהובן. קהל הסועדים מחא כפיים, ומישהי ביקשה 'מוצרט'. מוניקה קמה ובאה לנשקני, ומיד שבה וניגנה את הסונאטות 11 ו-15 במלואן, אותן הקדישה לי. אין מילים שתוכלנה לתאר את גודל התרגשותי ברגעים הקסומים ההם. כהדרן השמיעה מוניקה את 'מעוף הדבורה המזמזמת' של רימסקי-קורסקוב, וכשתמה נגינתה אצה לחבקני באושר רב. את פסנתרנית נהדרת, שיבחתיה בהכנעה, ומוניקה סיפרה כי עבדה שם עד לא מזמן. זכינו לארוחת מלכים, על חשבון הבית, ודיברנו על מוסיקה, עליי ועליה, על שנינו ביחד, ועל החיים בכלל. ולא אכלנו כמעט דבר.

לקראת חמש בבוקר התחלנו לפסוע לעבר בית המלון. מפאת התשישות נפרדנו בחיבוק בלבד, וכעבור עשרה מטרים שבה אליי מוניקה במרוצה, מפני ששכחנו להתנשק. אחר כך ראיתי אותה הולכת ומתרחקת ממני, וכשעמדה לחצות את הכביש הסתובבה לעברי ונופפה לשלום, והיה זה המראה היפה ביותר בכל הלילה ההוא. התיק שלה היה מונח בתוך תרמילי הקטן, וכששמה לב לכך, יכולתי לראות גם ממרחק רב את החיוך המתפשט על פניה.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.