מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים?

19/01/2010 בשעה 22:15 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים?
תגים: ,

חלום חיי מילדות היה להגיע אל האמזונאס. בגיל 22 יצאתי למסעי הראשון בעולם, אל אמריקה הדרומית. במסגרת סדרה בת כמה פרקים, אספר את קורותיי בחודשיים הראשונים. הכתוב אינו אלא תמציתו של סיפור אישי, המופיע בכללותו ועל היבטיו השונים ביומן המסע, במכתבים, בתמונות, בזיכרונות ובמחשבות.

הפרקים:

חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו
החלון הפתוח בלילה (תמונות)
מסיבת הניצחון של ביל קלינטון (תמונות)
מכשיר קשר אל הצבא הישראלי (תמונות)
הרפתקה לילית באמצע שומקום: א. ההתחלה – ב. ההמשך (תמונות) – ג. הסוף.

נספח: מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים? … הפרק הנוכחי (תמונות)

– עם פאולה התחלתי להתכתב בשנה אחרי כן. שני המכתבים הראשונים ממנה הגיעו ברצף של יומיים. תוכנם היה כמעט דומה. סיפרה שממשיכה היא לגור בבית אביה, מצאה משרה של פקידה, ועודנה פנויה. כתבה שלא תשכח לעולם את הטיול לריו פרנה. גם תהתה שוב ושוב האם אביא אותה לישראל כפי שהבטחתי. היא דיווחה שפטימה ומשפחתה נאלצו לעזוב את העיירה כשלושה חודשים לאחר לכתי. היא אף נתנה לי את כתובתה החדשה של פטימה בסאו פאולו, והפצירה בי ליצור עימה קשר. כמה חודשים אחר כך שלחה את מכתבה האחרון.

– עם ג'ורדנה נותרתי בקשר כבר במהלך מסעי, ונפגשנו בכמה הזדמנויות בשנים אחרי כן. גיל מעולם לא השיב למכתביה. כל הבטחותיו שיביאה ארצה באותה השנה היו מילים ריקות מתוכן. כששבתי לעיירה לבדי שלוש שנים אחר כך, היא התפרצה עליי במשרדו של פאוליניו בזעם בלתי יתואר. היא שנאה את גיל באותה עוצמה שאהבה אותו. במידה מסוימת היא כעסה גם עליי. פאולה סירבה לפגוש אותי, וג'ורדנה שהבינה לליבה, מיאנה לשכנע אותה כדי שתעשה כן. כיוון שמדובר בעיירה קטנה, זכיתי לראותה חולפת לידי ברחוב הראשי. פאולה נעצרה, נתנה לי אגרוף בחזה, אמרה שאני האדם הכי איום שהיא הכירה, והמשיכה בצעדים מהירים.

– את מכתביה התכופים של פטימה השלכתי בזה אחר זה, מבלי לפתוח אותם. מעולם לא כתבתי לה ולא ביקשתי לראותה. יום אחד היא ויתרה, והפסיקה לכתוב. אם אעז להציץ לליבי האטום, אצא מדעתי מרוב שנאה עצמית. אני מעדיף שהפתח לשם יישאר סגור עד שיוחלט במרומים מה לעשות בנשמתי.

הבוליביאנית ואני בעיירת גבול נידחת בין ברזיל ובוליביה. היא טענה שמעשיי הטובים למענה בביקור הקודם סיבכו אותה כהוגן לאחר לכתי, ולא הסכימה שאשוב לביתה שנית. לכן, כשחזרתי לאמריקה הדרומית היא ביקשה להיפגש בברזיל. שלוש שנים לפני כן, בשעת ערב מאוחרת, כשעשרים זאטוטים מנחים אותי לעבר כתובתה, לא ידעתי למה לצפות, האם תגיב בקריאות שמחה או שמא תפרוץ בבכי ממושך מרוב התרגשות. אבל היא התנהגה באצילות מושלמת, קמה מערסלה, הגישה את כף ידה כדי שאנשקה, וניגשה להביא קופסה העטופה בנייר מהודר. ביקשה שאפתח אותה, ובפנים מצאתי פסלון עץ מגולף. היתה זאת מיניאטורה של אילן גדול ויפהפה. היה שם גם כרטיס ברכה שהוקדש למעני, ועליו התנוסס הכיתוב המודפס "ברוך הבא!". כתוב היה בו בכתב יד "אלף תודות על עזרתך בסאו פאולו. לא אשכח אותך אף פעם. בהוקרה ובאהבה, אדריאנה". הבטתי בה בתדהמה. כתבו את זה עבורי, היא התנצלה. כשתפשה שלא למניין שנות לימודיה הנני מתכוון, היא אמרה: כן, יהודה, ידעתי שתבוא אחריי אפילו עד קצה העולם. הספקתי להכיר כבר את כל סוגי המשוגעים, ואתה האדם הכי "משוגע" שפגשתי. התמונה צולמה כשעה לפני שחזרה למולדתה, כשכבר לבשה את שמלתה היפה לכבוד הנסיעה. לצפייה בתמונה מורחבת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

– הפעם הבאה שיצרתי קשר עם סנדרה, מאז יצאתי את העיירה בבוקר ההוא, היתה לאחר חקירת משטרה ממושכת בבוליביה. עוכבתי בחשד לגרימת חבלה חמורה בשני טיפוסים שעשקו את כספה של אדריאנה, הפרוצה הבוליביאנית. בישרתי לסנדרה על מקום הימצאי ועל החדשות בכללן, אך שיחת הטלפון לא הגיעה לכלל סיום, מפני שהיא התמוטטה ונזקקה לטיפול רפואי. את אדריאנה הרגו מנוולים כמה שנים אחר כך.

– את רן לא ראיתי שוב. את גיל פגשתי באקראי בשנת 1997. בישרתי לו שג'ורדנה התחתנה לא מכבר, והוא נשאר מאופק כשהיה. אפילו לא סיפרתי לו שאני גר עם סיגל, ששירתה עימנו בצבא. וכשדיאנה חזרה לארץ, וישבנו שלושתנו במטבח, תהתה סיגל האם אין זאת העת לערוך מפגש קבוצתי של החבר'ה מהפלוגה. אמרתי לה כי אין צורך. את רובם אני פוגש בשירות המילואים. והיא שתקה.

– עם ג'ואנה לא ניתק הקשר עד עצם היום הזה. כששבתי הביתה מצאתי מכתבים רבים שנשלחו אליי עוד בזמן שטיילתי באמריקה הדרומית. ארבעה מהם היו מג'ואנה. המכתב הראשון היה ארוך. הוא נשלח יום לאחר שעזבתי את העיר סאו פאולו, ומן הדברים עלה שנכתב באותו יום עצמו. ג'ואנה תהתה לאן נעלמתי פתאום, שהיא מצטערת אם נעלבתי מן היחס שלה, וכי "נחתתי לה על הראש" בדיוק בזמן הכי פחות מתאים, ועוד כהנה וכהנה. אחריו שלחה עוד שלושה מכתבים קצרים, שבו היא מבקשת כי אודיע לה ששבתי בשלום.

טלפנתי אליה. לא יכולתי שלא לטלפן. החוויות שחוויתי בהמשך המסע, משנכנסתי לבוליביה ועד ששבתי לישראל, היו עדיין כה חזקות ומוחשיות, שכל התקרית הקצרה עימה התגמדה לגמרי. השארתי לה הודעה לאחר המענה הקולי, והיא התקשרה אליי באותו יום. זו היתה שיחת נימוסין קצרה, והיא שאלה האם אני מעוניין לשמור עימה על קשר. הודיתי שאני מעוניין, לעת עתה, ומי יודע לאן יתפתחו הדברים. היא שאלה האם קשר טלפוני יהיה נוח לי. נרתעתי מעט, היא חשה בזאת, ואמרה שאם אטלפן אליה, היא תתקשר מיד בחזרה, ואכן כך עשתה.

וזה היה הסיפור, אם מאחדים את כל חלקיו הפזורים בזמן ליחידה אחת: ג'ואנה סיפרה שהגיעה לריו דה ז'נירו כדי "לנקות את הראש". זאת אומרת, להתנער מכל הלוקסוס של סאו פאולו למשך שבוע ימים של חיים פשוטים. היא היתה נשואה באושר, וכלל לא חשבה לעצמה שכך יתגלגלו הדברים – שתמצא את עצמה במיטה אחת עם גבר זר.

כשהקישה על הדלת כדי לברר האם גם המיזוג בחדרי חדל לפעול, היא לא יכולה היתה לצפות – ובכלל רוב בני האדם בעולם לא היו יכולים לצפות (לדבריה) – שתפגוש בחור כמוני, ושהשאלה התמימה הזאת תהפוך לשיחה בת שעתיים על פיסיקה, כימיה, אקולוגיה, פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה, ספרות, ומה לא. ואחרי שעה היא כבר ידעה שנכבשה. במיוחד התפעלה (לדבריה) מיכולתי להביע את עצמי בצורה נהדרת למרות הפורטוגזית הפשוטה, ומן הלהט שבו דיברתי ותיארתי את הדברים עליהם סיפרתי. האופן הסוחף שבו הצגתי כל משפט, סחף גם אותה.

חשוב היה לה לומר כי לא היה זה רומן שפרץ פתאום בין אשה לבין תייר הצעיר ממנה בעיר זרה. זה לא המקרה, כך הסבירה. היא אמרה שזאת היתה תשוקה לעוצמת הידע שהפגנתי, ושזו עברה מהר מאד לתשוקה מינית. לאחר ליל האהבים המקסים היא התכוונה לעצור את זה, ולכן חשה הקלה מרובה כשהופעתי עם יפהפייה אחת, שפרח צהוב בשיערה. היא נדהמה מכך שנסעתי עד אליה למלון רק כדי לבקש את רשותה להיפגש עם סנדרה. לאחר שעזבתי עימה, היא הביטה לעברנו מן החלון, וסיפרה שקינאה מעט כשראתה אותנו מתנשקים, אבל גם חששה. היא אמרה לעצמה שהנני חכם, וקיוותה שחכם דיו כדי לא ליפול ברשתה. בדיעבד, אם היתה יודעת שסנדרה היא רווקה עם ילד, היא היתה מבקשת להמחיש לי את הסכנות, מפני שבחורה עם ילד נדרשת לדאוג גם לו, לא רק לעצמה, ולכן מה אכפת לה למצוא מישהו שיוליד לה ילד נוסף, ויממן אותה ואת שני ילדיה.

כשהגעתי לסאו פאולו כדי לבקרה היא, כמובן, לא ידעה על אף אחת מלבד סנדרה. ואכן, לא סיפרתי לה על "ליל הכלולות" עם פאולה, שהיישר ממנו הגעתי אליה. היא סיפרה כי נראיתי אבוד לגמרי, שלא הייתי עוד אותו הבחור שכה התפעלה ממנו כמה שבועות לפני כן, והיא ניחשה שהייתי במצוקה. היא התעצבה מאד כשסיפרתי לה כי סנדרה החליטה להקים לה משפחה לתפארת מזרעי אך בלעדיי, אולם באותה יממה היא היתה כה עסוקה, עד שלא יכלה לפנות מעט מזמנה כדי לקיים עימי שיחה מעמיקה על כך. היא ביקשה להזכיר לי כי שיכנה אותי בבית המלון על חשבונה ושילמה מראש את הוצאותיי למשך שבוע, מכיוון שרצתה כי אבלה בחברתה בימים הבאים, כשיתפנה לה מעט זמן.

שתי ה"פעמים" בחדר המלון ובמכונית נבעו מרחמים כלפיי. היא לא הרגישה כל משיכה אליי ביום ההוא, ואולי לא עוד בכלל. לכן גם כעסה עליי במסיבה, כשהתנערתי באופן מביש מן הבחורה עם שתלי הסיליקון, בטענה שהיא אינה אשה בכלל. היא רצתה כי באמצעותה יוסר מעליה העול הרומנטי, כדי שתתראה עימי על רקע ידידותי בלבד. אבל בדיעבד היא מבינה מדוע נהגתי כך, ו"מרטין" (זה היה הכינוי החברתי שלה) היתה באמת ב"היי".

כעבור כמה שנים הזמינה אותי בפעם השנייה לביתה בסאו פאולו, וזכיתי להכיר את בתה הקטנה ואת בעלה. עד השעות הקטנות של הלילה שוחחנו בהנאה מרובה. ג'ואנה היתה מאושרת לראותי, ואמרה כי שבתי "להיות מי שאני", ובאמת תהתה כיצד אדם אינטליגנטי מסוגל היה לחיות באושר עם "נערת כפר" (עבור תושבי סאו פאולו, אחת משלוש הערים המאוכלסות ביותר בעולם, עיירה של עשרים אלף נפשות אינה אלא "כפר גדול", ובאמת, אין להשוות עיר בעלת גודל דומה בישראל, לאותה עיירת עולם שלישי שבה גרה פאולה). אבל בביקור ההוא עדיין לא דיברנו על הכול. עד לפני כמה שנים לא שוחחתי ולו פעם אחת עימה על בעיות הקוקאין שלה. וכשדיברתי איתה על כך לבסוף, היא צחקה ואמרה שהזכרתי לה נשכחות, מכיוון שזאת היתה פרשה קצרה מאד בחייה.

אנו מתקשרים זה עם זו בעיקר באמצעות המסנג'ר (תוכנה לשליחת מסרים מיידים). היא כבר אשה בת 52, והיא מלווה אותי בכל תהפוכות חיי. אני מחשיב אותה כאחת מידידותיי המסורות ביותר. ובאמת, אין הרבה נשים כמותה על פני האדמה, "ורוב בני האדם בעולם לא היו יכולים לצפות" שהיא תיכנס לחדרם במלון כדי לשאול מה מצב המזגן, ולא תצא עוד מחייהם. ואפילו אני לא יכולתי לצפות לזאת, כי הרי מי יוכל למנות את כל האנשים הרבים שחנטרשתי להם במשך חיי על מדע, היסטוריה וספרות, והאם הם בכלל זוכרים אותי או שאני יודע עוד על קיומם.

– עם נדיה, המכונה "מרטין", ובן זוגה ג'ילברטו, יצאתי לארוחת ערב במסעדה כשרה בסאו פאולו, באחד מביקוריי בעיר. היא אשר ביקשה לראותי. ישבנו שם והתבוננתי באלבום התמונות שהביאה עימה, מבת המצווה שלה, מטקסי בר המצווה של אחיה, מנישואי הוריה לצד הרב. עכשיו אתה מאמין שאני יהודיה? ואני אף הוספתי: ואת גם בלונדינית טבעית. הכול אצלי טבעי, אמרה, מלבד הסיליקון. וכשאמרתי לך כי אני יהודיה ואשמח להכיר אותך, התפלאת מדוע אינני יודעת עברית, וכשמיששת את הסיליקון החלטת שאיני גם אשה. לקחתי אותך לאחד החדרים ואמרתי, אם הייתי גבר הייתי מוכיחה לך את היהדות, אבל אני יכולה לפחות להוכיח שאני אשה, ואתה אמרת שלא אתאמץ כי "אינך נמשך לנשים". אני לא האמנתי לך, כמובן, ולבסוף נדברנו כי תגיע לבית הוריי לארוחת ערב. כולנו חיכינו לך שם, וכשלא הגעת טלפנתי לג'ואנה, והיא מלמלה בתדהמה שלפני זמן מה נודע לה שעזבת את המלון, מבלי להודיע לאיש היכן עוד ניתן להשיגך.

נדיה מתגוררת מזה שנים בארצות הברית. היא ביקרה בישראל, אבל לא התפתח בינינו דבר. אני "שכנעתי" את עצמי שאינני נמשך אליה. מעין תרמית עצמית שנוחה לי, כדי שתצדיק את נסיעתי בבוקר ההוא בחזרה לעיירה – נסיעה שאני מיצר עליה. היא היתה נראית כמו נערת זוהר מן הז'ורנלים, וחבריי (ולפתע היו לי הרבה כאלה) התרשמו ממנה מאד. טיילנו בנחל דוד ובנחל ערוגות, העפלנו אל המצדה דרך "שביל הנחש", והצטלמנו כששנינו מרוחים בבוץ שחור. נדברנו כי אטוס אליה שלושה חודשים אחר כך, אולם כשהחלה לעלות אל אולם הנוסעים בנמל התעופה, היא שינתה את דעתה ואמרה כי זאת היתה ההזדמנות האחרונה שלי לבדוק שהינה אשה. אני זוכה לדרישות שלום ממנה דרך ג'ואנה ושולח בחזרה, ואולי עוד אפגש עימה יום אחד. ובעצם, למה אולי. אני אפגוש אותה. אני מבטיח.

– את היהודייה הברזילאית שהיתה לחברתי, וייחלתי לה כל כך, הכרתי במטולה – לא בברזיל. לא התחתנתי עימה. היא גם אינה עשירה. מכיוון שעברה לגור עימי וידעה פורטוגזית, יכלה לעיין במכתבים הרבים שנשלחו אליי ממולדתה – עד שהחל השימוש בדואר האלקטרוני. היא קראה קרעי מכתב קורע לב, והתקוממה כנגד חוסר הרגישות. אני התקוממתי מאד על חטטנותה. כעבור שבועיים ביקשנו להיפרד. נסענו יחדיו למטולה, למקום שבו הכרנו, ובילינו שם יומיים שלווים, וכשהגיעה השעה ללכת, חזרנו דרומה כל אחד לבדו. היא זו שטבעה את הביטוי: "הברזילאיות נפרדות בסטייל". 'מותניים רכות' נוהגת להשתזף בחוף פרישמן, וכמעט מדי קיץ אני פוגש אותה שם. אנו מברכים זה את זו לשלום, וכהרגלי, אינני מבזבז טיפה אחת של זמן ונכנס מיד אל המים.

– אנה מקדונלד התכתבה איתי תקופה קצרה לאחר שובי לארץ, והקשר עימה דעך במהרה. אין לדעת מדוע חדלה לכתוב לי.

– עם כריסטין, השוויצרית הצרפתייה, נפגשתי באתונה בשנת 1994, בתקופה שדיאנה נסעה לחופשת מולדת בת כמה חודשים. תכננו לבלות יחדיו שלושה ימים, וכבר בערב הראשון התפרק הקשר לגמרי בגלל אי-משיכה הדדית. רן טעה. עם השוויצרית הטורקייה לא יכולתי לקשור קשר. כריסטין סיפרה לי באחד ממכתביה שהיא בכלל ב"קטע של נשים". השוויצרית השלישית שביקשה לפתות את רן, התחתנה בשנת 1993 עם תרמילאי גרמני שהכירה בברזיל. אנה מקדונלד תיארה אותה להפליא כדמות שיצאה מתוך סרט למבוגרים בלבד. היא שאלה האם גם אני חושק ב"כוכבנית" (פורן סטאר, כך כינתה אותה). סיפרתי לה כי בטיול לאיגואסו ליוויתי אותה עד לחדרה, כשהיתה שתויה, ושם היא אמרה לי: "גם אם אשתה מאה חביות של קשאסה, עדיין לא אהיה מספיק שיכורה כדי לרצות אותך". אנה התגלגלה מצחוק, והצהירה כי אם בחור היה אומר לה משפט שכזה, היא ודאי היתה תולה את עצמה.

תמונה אחת מני רבות, עם האינדונזית השנייה שטיילתי עימה. היה זה מסע קניות בלתי נגמר, שבמהלכו לא היתה שמלה שלא מדדה, או תכשיט שעבורו לא התמקחה. חלף זמן רב מדי עד שתפשתי כי 'שפתיים חומות' היא הבחורה שהנני מבקש לי כבר תקופה ארוכה: האישיות המתפרצת שלה, החן הכובש, ההרפתקנות שזרמה בדמה. אין אפוא להתפלא שחיפשתי לה תחליף בדמות בת ארצה. השנייה הודיעה כי לא אכפת לה מה אעשה בלילות, ואפילו התעכבה בגללי תקופת מה, עד שאסיים מערכת יחסים שרקמה עימי ברזילאית ממוצא גרמני, שליד ביתה צולמה התמונה. וכשביקשתי להשתתף בהוצאות לינתה, אמרה שאין צורך, וטוב לה מדי פעם להיות לבד. פגשתיה באחת הערים, כשהיתה בחברת כמה תרמילאים. כשהגיע תורה להציג את עצמה, הודעתי מיד לשאר חבריה שייפרדו ממנה לשלום, כי מעתה תצטרף אליי. היא מעט נבהלה: מה פתאום? מי אתה? ולאחר ארבע שעות בקירוב שמעתיה אומרת: אני ממש לא מאמינה ששיניתי את כל תוכנית הטיול שלי בגללך. אתה פשוט הצלחת להוציא אותי משיווי משקלי. ושתדע כי אנו נטייל כצמד, האם הבנת? לא כזוג! לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

– והיתה גם אנג'לה, בחורה שחורת עור, שאינה מופיעה בסיפורי, אך משמשת דמות מפתח להשתלשלות האירועים. היא הבחורה שבגללה ביטלתי את תוכנית המסע עם ג'קי האמריקנית. היתה היא אחת הפאוליסטיות שהצטרפו לטיול שארגן פאוליניו לריו דה ז'נירו. בחוף הים נרקם בינינו קשר רומנטי ושכחתי כמעט מיד מכל האחרות. היא שאלה האם ארצה שתישאר למעני בריו בימים הבאים, ולו ללילה הקרוב, כדי שנגשים את מאוויינו. אני כבר לא הייתי מסוגל להישאר בעיר הזאת, ושאלתי האם תסכים שאבוא אליה. היא רצתה. אולם כשהגעתי עם רן לעיירה ההיא, התברר כי היא גרה בעיירה האחרת – העיירה אליה התכוונתי להגיע, אך גיל הנחה אותנו, מסיבותיו שלו, להגיע לעיירה שבה התגוררה ג'ורדנה. כל מה שנותר מאנג'לה הוא זיכרון מגע השפתיים הראשון עם אשה שחורה ממש, וזהו לא דבר של מה בכך עבור צעיר שניסה במשך כתריסר שנים להקים משפחה עם צעירה כהת עור, פעם אחר פעם, מבלי להתייאש: שתי ברזילאיות, אינדונזית אנגליה, יהודיה אתיופית, סומלית יפהפייה מדנמרק (בתקופת הביניים שדיאנה מצאה לה בן זוג חדש), ו-3 מ"מ, רופאה קצוצת שיער מו'ושינגטון. ואז פגשתי את long hair, בחורה אירופית שהיתה מוכנה לצבוע את שיערה לשחור ולהשתזף, אך לבסוף אמרה שאי אפשר להשיג בחיים את כל מה שרוצים. שאכן, החיים הם באמת קשים ואינם פשוטים, ושאצטרך להתרגל איכשהו לעובדה שהיא בלונדינית.

– מסעי הראשון לאמריקה הדרומית נמשך עוד תקופה ארוכה אחר כך, עד שאזל הכסף. בנקודה הקריטית ההיא, לאחר כחודשיים ביבשת, שאלתי את עצמי מדוע היססתי להקשיב לעצתה של האינדונזית. כל התסבוכת אותה יצרתי היתה נמנעת אם הייתי פחות גאוותן ומצטרף אליה. קבעתי עימה כל מיני נקודות ציון שבהן נשאיר זה לזו הודעות בדרך, כמו מסעדות ובתי מלון, שנודעו לנו מספרי מטיילים. אני הצלחתי להשיג רק הודעה אחת ממנה, במנאוס, ושם היא כתבה: "אני מקווה שהצלחת להשיג את הישבן הברזילאי שלך. את שלי לא הצלחתי להגדיל".

זכרה של האינדונזית נשמר רק בתמונות ממיטת חדר המלון. שמה נעלם מזיכרוני. כיניתי אותה "שפתיים חומות", גם ביומן המסע, ואף היא חתמה במילים אלה את שתי הודעותיה אליי, האחת מריו והשנייה מהאמזונאס. את כתובתם של קרובי משפחתה באיטליה איבדתי בסוף המסע, והיא לא כתבה לישראל מעולם, אף שיכלה לעשות זאת מכל פינה בתבל שנמצאת מחוץ למולדתה. הרי רצתה לטייל במקומות נוספים, כפי שסיפרה לי. אלפי פעמים תהיתי מה עלה בגורלה. היא היתה חדת לשון ובעלת חושים חריפים, ולכן, אין כמעט שום סיכוי שבעולם שלא היתה כותבת לי על הרפתקאותיה ומצליפה בי בין השורות. יתכן שטרגדיה פקדה אותה. יתכן שמצאה את אהוב ליבה ומנעה מעצמה לכתוב לי עוד.

אם יכולתי לבקש בקשה אחת בחיים שניתן יהא להגשימה, הייתי רוצה להופיע בשידור טלוויזיוני בעל מאה אחוזי רייטינג עולמיים, ולומר לה להתקשר אליי כדי שאפגש עימה. ואם איננה עוד, אז שיספרו לי כל מה שניתן לדעת על קורותיה. היתה היא זו שאמרה לי: כשאשה רוצה אותך, אל תברח ממנה. אחרת לא תימלט עוד מן המחשבות עליה. וכמה שהיא צדקה!

סוף!

המסע הראשון לאמריקה הדרומית הסתיים בשנת 1993. אל מסעי השני ליבשת זו יצאתי בשנת 1995. ושבתי גם אל ריו דה ז'נירו. אני מספר על כך בשלושה פרקים, המהווים המשך לסיפורי המסע הקודם:

בחזרה אל ריו דה ז'נירו – בין שני העולמות
בחזרה אל ריו דה ז'נירו – היממה המוחלטת
בחזרה אל ריו דה ז'נירו – עולם כמנהגו נוהג (תמונות)

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.