הרפתקה לילית באמצע שומקום – הסוף

19/01/2010 בשעה 22:14 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הרפתקה לילית באמצע שומקום – הסוף
תגים:

חלום חיי מילדות היה להגיע אל האמזונאס. בגיל 22 יצאתי למסעי הראשון בעולם, אל אמריקה הדרומית. במסגרת סדרה בת כמה פרקים, אספר את קורותיי בחודשיים הראשונים. הכתוב אינו אלא תמציתו של סיפור אישי, המופיע בכללותו ועל היבטיו השונים ביומן המסע, במכתבים, בתמונות, בזיכרונות ובמחשבות.

הפרקים:

חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו
החלון הפתוח בלילה (תמונות)
מסיבת הניצחון של ביל קלינטון (תמונות)
מכשיר קשר אל הצבא הישראלי (תמונות)
הרפתקה לילית באמצע שומקום: א. ההתחלה – ב. ההמשך (תמונות) – ג. הסוף (הפרק הנוכחי)

נספח: מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים? (תמונות)

פאולה קראה לי לעברה. אתה ממש מת מפחד ממני, אמרה בקול צונן. בוא, אנו הולכים לטייל קצת. המשכנו במורד הדרך, ונכנסנו למעבה השיחים. היא ביקשה לבדוק את השריטות על חזי. זה לא נורא כל כך, הפטירה. ואז נעצה את ציפורניה בגבי והורתה לי להתכונן ולא לצרוח. לא נעתי ממקומי, אבל ביקשתיה שלא תעשה זאת. אחר כך אמרה שזה היה בלתי נמנע וחייב היה להיעשות. את מפחידה אותי, פאולה, אמרתי כמעט בלחש. אני רכושנית מאד כלפי הגברים שלי. אתה רואה בעצמך שאף אחת לא מתקרבת אליך כשאני בסביבה. ועכשיו את כבר רגועה? שאלתי. לא כל כך, ענתה. אני מצטערת על הבעיטה. לא הכאבת מדי לשיערי על מנת להצדיק אותה. אבל אני מניחה כי מעתה ואילך, לא תעז לעולם להכאיב לי, כי שם בדיוק תקבל את מה שיגיע לך.

אני מבקש את סליחתך על משיכת השיער, אבל גם זה היה בלתי נמנע וחייב היה להיעשות. את שרטת אותי באופן מפתיע, ולא כמו מקודם, כשהתכוננתי לזאת. פאולה גם על כך לא היתה מוכנה לסלוח. היא כמעט לא סלחה על שום דבר. ההיכרות בינינו היתה קצרה מדי, מכדי שאבין לליבה הנקמני או אדע מאין נבעו מניעיה התוקפניים, ולמרות שלא היתה לנו שהות מספקת כדי ללמוד זה את זו, התפתחה בינינו מהר מאד מערכת יחסים עזה. פאולה גם היא תפשה זאת וביקשה עתה לשלוט בקצב.

יהודה, לפני כמה ימים אמרת לי כי החלום הכי גדול שלך הוא להגיע לאמזונאס, ומיד אחריו הוא חלומך לגור ביחד איתי. האם משהו השתנה? לא השתנה דבר, אמרתי ונשקתי לשפתיה. היא לא נעתרה לי מיד והמשיכה: אם כך, אני מציעה שתעבור לגור עימי למשך כמה חודשים, ואחר כך נדון מחדש בתוכנית המסע שלך. שום דבר מהותי לא ישתנה בה אם תגשים אותה מאוחר יותר, ובתקופה הזאת תוכל לשמור על כספך. אינני צריכה שתבזבז אותו למעני. אני חושבת שההצעה שלי נדיבה מאד כלפיך, וגם יכולה להוכיח שאיני להוטה להגיע לישראל כמו שאני רוצה כל כך לחיות איתך.

ההצעה שלה אכן קסמה לי מאד. פאולה גם הוסיפה ואמרה שתמצא מקום עבודה כדי לממן את צרכינו. ציפיתי כי בשלב הזה היא תשאל לדעתי, אולם היא המשיכה להסביר: אם תיסע לדרכך בעוד זמן מועט אתה עלול לשכוח אותי אט אט, ועד שניפגש מחדש, הקשר פשוט ידעך. גם רגשותיי כלפיך עלולים להצטנן, ומי יודע אם ישוב לו הלהט. אנו נמצאים ביחד תקופה קצרה בלבד, והכול יכול לקרות אם תיסע תעזוב כבר מיד. לכן, לפני שתמשיך במסע מוטב שנתרגל זה לזו, כדי שלא ימצא שום דבר שיוכל להפריד בינינו. והיא עוד הוסיפה לתאר את מחשבותיה, בזמן שציפיתי כבר כי תבקש את הסכמתי, אבל נראה שלא היתה כל כוונה כזו. זוהי כנראה החלטתה, חשבתי בליבי, ולא ביקשתי לברר אם אכן היא כזאת.

בבוקר ההוא היתה תשוקתי לפאולה אדירה ממש. המזמוזים של הבלונדי או הבלונדית מן המסיבה בסאו פאולו, האכזבה המרה מג'ואנה, הלילה הארוך שבו ציפיתי לפאולה והיא לא באה, הבגידה שלה עם הבחור מהסירה, וכל הטירוף שהשתחרר מציפורניה, גרמו לי לחוש להט יוצא דופן כלפיה. אולם, אני הייתי כמעט משותק ולא העזתי לעשות דבר. פחדתי ממנה, ללא ספק. לא בגלל כוחה הפיזי החלוש, אלא מפני היותה בלתי צפויה. החלטתי אם כך שלא אנקוט בפעולה, ואמתין לה עד שתחשוק בי שוב כדי שתתחדשנה יוזמותיי לאלתר.

אך כמו מישהו שנמשך לסכנה ומודע לה, בכל זאת נשקתי לצווארה כדי לראות לאן יתגלגלו הדברים, ופאולה תפשה זאת מיד. היא קמה על רגליה והפילה אותי על גבי: אני באמת עייפה מאד, אין לי כל חשק, ואני גם לא חושבת שאתה בכלל מסוגל, אבל לא אמנע את עצמי ממך. ואז ידעתי שאינני מסוגל כלל. גם אני הייתי מותש וחסר מרץ, האווירה המדוכדכת היתה רחוקה מלעורר אותי, והתשוקה למעשה היתה קיימת במחשבות בלבד. ומכיוון שהיתה מצויה רק שם, הגעתי לסיפוק עצמי בדרך זאת. הנה, אמרתי בליבי: הצלחתי להשיג את פאולה מחדש.

היא התנשקה עימי, ואז הפסיקה ושאלה: האם אתה אף פעם לא אומר למישהי שאתה אוהב אותה? התעלמתי מכך ושאלתי בחזרה: האם באמת תרשי לי לנסוע לאמזונאס אחרי שנגור כמה חודשים יחדיו? וגם היא השיבה לי בשאלה: ומה אתה חושב? ואני עניתי בליבי על שאלתה הראשונה, כי אם תרשה לי לנסוע אז לבטח אוהב אותה, ושכחתי להשיב לעצמי על שאלתה השנייה.

משהתקרבנו למכונית, שוב צפו בראשי כל המחשבות המייגעות. רציתי כבר להיות הרחק מכאן, שפטימה תשוב לביתה בריאה ושלמה, שרוברטו ילך לכל הרוחות על כך שתקע אותנו שם, וגם שפאולה וציפורניה תלכנה לעזאזל. פטימה באה לקראתי ושאלה בתמימות מה עשינו שם, פאולה ואני. וכי אם היה קורה שם מה שאפשר היה לצפות, האם הייתי מספר לה על כך? הראיתי לה בגאווה את השריטות החדשות על גבי, והיא מיד צעקה על פאולה: את משוגעת לגמרי! האם את מוכנה להניח לו כבר? שאלתי אותה איפה הניחה את הכסף, והיא ניגשה להראותו לי – מוצנע בתוך התיק שלה, והתיק מוסתר היטב מתחת למגבת, בתוך המכונית הריקה, בלב השומקום. אם היתה לה רשת הסוואה, ללא ספק היתה מכסה בה את המכונית.

פאולה ורוברטו עמדו ואכלו. שאלתי את פטימה אם תרצה לאכול. היא ענתה שאיננה רעבה. התיישבנו בספסל האחורי, והתחלתי רושם ביומן כמה דברים. פטימה הביטה בהערצה באותיות העבריות, והיתה מוקסמת כששרבטתי כמה אותיות ערביות, שזכרתי מכיתה ח'. היא ניסתה את כוחה בלמידתן, ורשמה גם כן את קורותיה בדפי היומן וסגרה אותו. היא לא הרשתה לי לראות מה כתבה. אחר כך הניחה את ראשה על ברכיי ונרדמה במהירות מפתיעה.

רוברטו הציג בפניי את הכפכף היחיד שלו, והסביר שהוא הולך לחפש את הכפכף האחר, היכן שאיבד אותו. גם פאולה נכנסה למכונית וישבה מקדימה. היא כיוונה את המראה אל פניה, הוציאה אודם מן התיק, ומרחה אותו על שפתיה. לא ידעתי אם זהו שיגיון פרטי שלה או שיגיון נשי בכלל, להישאר מאופרת בכל מצב, ולא משנה איפה ומתי. שאלתי אם תרצה שאקים את האוהל כדי שתלך לישון מעט. ואז יצאה פתאום החוצה, פתחה את הדלת האחורית, וסילקה ממני את פטימה בעודה ישנה. ועוד לפני שניסיתי לומר דבר-מה או לחשוב בכלל, היא איימה להכאיב לי בידיה היכן שבעטה, והתחילה לנשק אותי פעם אחר פעם, ללא קץ, כפי שעשתה בלילה הראשון כשנכנסה דרך החלון הפתוח. פטימה התיישבה לה על העשב מבועתת לגמרי, ולא הגיבה בכלל לקריאתי. הנחתי לה, וחשבתי לתומי שהיא לאט לאט תתרגל. גם את עדיין לא אמרת שאת אוהבת אותי, פניתי לפאולה. אם תיקח אותי לישראל, אוהב אותך. דיבורים יפים בלילות לא מצמיחים אהבה. אתה תצטרך לעשות רבות למעני גם במשך היום. כמו מה למשל, שאלתי. כמו להוציא אותי מפה עוד היום, ענתה.

יצאתי החוצה כדי לראות מה שלום פטימה. היא היתה צעירה מפאולה בכמה שנים, אך מימדי גופן היו דומים, ותבעתי שתשיב לפאולה כגמולה. פאולה פרשה את השמיכה על הארץ ואמרה: הנה, עכשיו לא יהיו עוד תירוצים. כרעתי על ברכיי לפניה ושאלתי מה עליי לומר. היא השיבה: בתור אדם שאינו סותם את הפה יומם ולילה אני מניחה שתמצא כמה מילים.

כעת אני מצטער על מה שעוללתי לך. גם התעניתי בסאו פאולו וגם נודעה לך האמת. העוולה שהסבתי לשנינו מכבידה עליי מאד, אבל עוד יותר מכבידה עליי הידיעה שאם הייתי מבלה בנעימים עם ג'ואנה, ואת לא היית שומעת על כך, כי אז לא הייתי מרגיש כל חרטה. ודאי שההיגיון הפנימי שלי מודע למעשיי הפסולים, אבל רגשותיי לא היו דואבים. והנה, כבר כמה שעות שאני מנסה להסביר לעצמי את העדר התקשורת: למה אינני מצליח לחבר את הרגש להיגיון? למה המודעות למעשיי הנלוזים אינה מביאה את רגשותיי להזדעזע מעצמי, אם הכול היה מתנהל כשורה – הייתי נהנה לי בחברתה ואת לא היית יודעת מכך.

פאולה התכופפה לעברי, אחזה בשתי כפות ידיי ואמרה בחיוך: ברוך הבא לעולם של הלא נורמלים! כשקמנו, ופאולה נטלה את השמיכה, היא אמרה לפתע: רגע, לא שכחנו שם משהו. חייכתי במבוכה ואמרתי: אין עוד טעם לבקש מחילה. אני כבר מבין כי על השגיאה שביצעתי אי אפשר לסלוח. ואז פאולה אמרה: יום אחד זה יקרה, יום אחד אסלח לך.

רוברטו חזר עם הכפכף. הכפכף היחיד שהלך עימו. את הכפכף השני לא הצליח למצוא. השמש כבר זרחה בשמיים, אבל הקרקע הספוגה במים היתה רחוקה מלהתייבש. הוא הציע כי ננסה שוב לחלץ את המכונית מן הבוץ, ופאולה קבלה על כך שאף סופה לא התקרבה, וכי לשווא התעוררה בי פניקה. לשנינו כבר לא היתה עוד סבלנות לשמוע אותה ונכנסנו למכונית כדי לנוח, אבל פאולה נותרה ממורמרת והמשיכה לרטון, שהיא אינה מבינה את האדישות שאופפת אותנו: אנו באמצע שומקום וכולכם מתנהגים כאילו אתם בחצר הקטנה ליד הבית.

בעודי מבקש לנמנם, ולהפחית במעט את המחושים העמומים בראשי, ראיתי בזווית עיני כי פטימה החלה להקים את האוהל. תהיתי בליבי אם תצליח לעשות זאת לבדה. היא פרשה את היריעה על הארץ, אולם אחר כך פרשה שמיכה עליה, ואז ניגשה אליי והובילה אותי אל המרבד המאולתר, ושם סעדנו את ארוחת הבוקר. היא האכילה אותי באצבעותיה, ושאלה בשחוק האם לדעתי היא משיבה לפאולה כגמולה. ואכן, פאולה הביטה בנו והתפוצצה מכעס. פטימה היא גם קלת דעת וגם פקחית באותה מידה, חשבתי לעצמי, ובחירתה להשתמש במוח במקום בכוח היתה מוצלחת בהחלט. הנה, פאולה כבר מודיעה שאנחנו מתמהמהים, וקראה לנו להתוודעות קבוצתית.

אז מה נעשה? שאלה פאולה אותנו ואת עצמה. פטימה שאיבדה את זכויות ההצבעה שלה, הצהירה שלא תכבד כל הכרעה דמוקרטית אם יוחלט בה להפריד ביני לבינה. היא אינה מתכוונת להימצא בלעדיי, והבהירה בתקיפות כי תלווה אותי לאן שאלך. לאחר שלא חזרה בה מדבריה, היא סולקה בבושת פנים מן המכונית, ופאולה אף טרחה לסגור את ארבעת חלונותיה לבל תוכל להקשיב.

החלטנו להתחלק לשלוש קבוצות: קבוצה אחת תשגיח על המכונית, קבוצה שניה תצא לחפש עזרה בהמשך הדרך, וקבוצה שלישית תשוב אל הנהר ותמתין עד לבואה לסירה חולפת. מכיוון שהיינו ארבעה, ברי כי רק שניים מאיתנו ישתייכו לקבוצה שתמשיך לאורך הדרך עד שתמצא חווה מיושבת. הואיל ואני מורגל במסעות רגליים ופטימה היתה נחושה להצטרף אליי, נכללנו שנינו בקבוצה הזאת. הן פאולה והן רוברטו ביקשו להישאר במכונית. תוצאות ההצבעה הוכרעו בעקבות שוחד מיני, ללא ספק. רוברטו פסל אותן בטענה שזאת היתה הצבעה בלתי חוקית, ותבע מפאולה לחדול מלגפף אותי. ההצבעה החוזרת הוכרעה בגלל עיניה המאיימות של פאולה. הוחלט אפוא שהיא תשגיח על המכונית ורוברטו יצא אל הנהר.

את הציוד החיוני הנחוץ לנו חילק רוברטו על פי צרכי הקבוצות. הוא ייקח אוהל אחד עימו, ואת הפנס כדי לאותת בלילה לסירות חולפות. פאולה שתושאר לבדה תקבל את האולר. פטימה ואני ניקח עימנו את האוהל השני. בדרך דומה חולקו גם המזון והשתייה. אחר כך הצבתי את המצלמה על גג המכונית, הפעלתי את מנגנון הצילום העצמי, והתכנסנו ארבעתנו לתמונה משותפת. זו היתה מצלמת רפקלס עם עצמיות מתחלפות, וציוד הצילום היה כבד מכדי לשאתו. פאולה הודיעה שהיא אינה אחראית על שלומו, ביקשה להזכיר שאנו מצויים בברזיל, ומישהו עוד עלול לשדוד אותו מן המכונית. אז לשם מה השארתי לך את האולר, זעקתי. והיא, בתשובה לדבריי, הציגה לנגד עינינו חיקוי מבדח, שהיא תדקור את עצמה אם לא אשוב עוד לראותה, בדומה למופע שערכתי ביום הקודם במידה שאיאלץ לחיות בלעדיה.

חלפו דקות ארוכות עד שפטימה הצליחה להתאושש מהתקף צחוק מחריד במיוחד. היא התחילה להשתעל וכמעט נחנקה, ופאולה טפחה על גבה כמה עשרות פעמים. כששבה לנשום באופן סדיר, באה פטימה לקראתנו עם חגורת הכסף. הערבות שנתת לפטימה מאד מרשימה, לעגה לי פאולה. זהו כסף בלבד, הסברתי לה, ואין הוא משתווה לערבות שאפקיד בבטנך. פאולה חייכה לשמע התשובה, ושאלה האם אני זקוק לכסף מזומן נוסף. אכן, עניתי לה, אני מניח כי חמש מאות דולרים יספיקו.

פאולה מסרה לפטימה את שטרות הכסף – מחצית מאלף הדולרים שהחזיקה אצלה – אף שהתכוונתי למאתיים בלבד, כדי שישלימו את השלוש מאות שכבר היו ברשותי. אולם, נמנעתי מלהבהיר לה את תכליתי, ובמקום זאת הסברתי לה שלא תזדקק לסידורים המשפטיים והיקרים: כל אשה שיולדת ליהודי זכאית לחיות בישראל עם הצאצא. אפילו אני! הכריזה פטימה בגאווה. ופאולה סובבה את האצבע על רקתה, כדי להבהיר לה בדרך זאת שהיא משוגעת.

נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות כאילו לא נראה עוד לעולם אלה את אלה. שתי הבנות נפלו זו על זרועות זו ולא יכלו להינתק. לבסוף רוברטו ואני משכנו את פטימה אלינו. כשהתרחקנו מעט, צעקה פאולה לעברנו, כי יקרה מה שיקרה, בל נעז לשוב ללא עזרה. רוברטו הוסיף ללכת עימנו כברת דרך, בניסיון מחודש לאתר את הכפכף השני, ואחר כך פרש גם הוא. וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו מימיי.

אתה עדיין מאשים אותי בכל מה שקרה? התבוננתי בפטימה, ולא הבנתי על מה היא מדברת. אני מדברת על כך שפאולה עזבה אותך אתמול, המכונית נתקעה ומה לא. עכשיו אתם שוב ביחד? חקרה. עדיין לא אמרתי דבר. ואתה באמת מתכוון לקחת אותה לישראל? היא הציפה אותי בשאלות רבות. לא עניתי על אף אחת מהן, ובנוסף להן, גם אני הצפתי את עצמי בשאלות רבות: האם פאולה ואני שוב יחדיו, או שמוטב להמתין עד שנצא מכאן ונראה מה יוליד יום? האם תבוא לגור עימי בריו כפי שתרצה סנדרה? האם תתלווה עימי לישראל? ואכן, הבחנתי כי כפי שנקודת המבט של פאולה משתנה כל הזמן, כך גם שלי משתנה בעקבות הגחמות שלה.

כשסיימתי לשאול את עצמי, שמתי לב כי פטימה עדיין שואלת ושואלת, כאילו ניהלנו שיחה כלשהי בינינו. התחלתי להקשיב לה, והנה נתברר כי גם היא רוצה לבוא לישראל. היתה זאת שעת כושר להבהיר לה שאנו אמורים לנהוג כאויבים, אבל ביכרתי לברר דרך שאלותיה הקודמות כיצד הרחיקה לכת עד תל אביב. פשפשתי בזיכרוני, אבל שום דבר לא נאגר שם. אז שאלתי אותה במתינות מה פשר בקשתה, ונדהמתי לשמע תשובתה. פטימה היתה סבורה שאני מתלבט בינה לבין פאולה, וכבר לא יכולתי להתאפק. זאת כבר לא היתה סוגיה בין תייר ישראלי לבין ברזילאית לבנונית. זאת היתה סוגיה בין גבר לאשה.

אם אתה בכלל לא נמשך אליי, אז מדוע אינך מפסיק להסתכל עליי מאתמול? תהתה מבלי להיעלב. הבחנת בכך? התפלאתי. ודאי ששמתי לב, צחקה. אפילו התכופפתי כמה פעמים לידך, כדי לבדוק שאיני טועה. הפעם היה תורי לצחוק. אני ידעתי זאת, פטימה, מן העת הראשונה, ואני באמת מתנצל. הטנגה עלולה להטריף את הדעת. בישראל הבנות אינן מתלבשות כך וטרם הסתגלתי למחזה הנהדר. אולם, מי יוכל לשכנע ברזילאית שמעולם לא ראתה בגד תחתון רגיל כי זוהי אכן הסיבה.

האם באמת אינך סבור שאני יפה? התעקשה פטימה. אני לא מאמינה לך, יהודה. אתה לא מפסיק לשקר לי. אי אפשר לדבר על משהו אחר? ביקשתי. היהודיות יפות? המשיכה. את מתכוונת לישראליות? ובכן, כמעט כולן בטוחות שהן הנשים הכי יפות בעולם. ומה אתה חושב עליהן? חקרה. בישראל אני מסובב את הראש רק כשקוראים לי מאחור! פטימה התענגה על התשובה החיננית ולא התאפקה מלצחוק בפה מלא.

אחר כך הגיעה שתיקה ארוכה. המשכנו ללכת קדימה, ומצבי הגופני לא אפשר עוד לקיים מחשבות רציפות. הרהורים מקוטעים צצו פה ושם, ואפילו איני זוכר מהם דבר. כשסובבתי את ראשי, הבחנתי כי פטימה נמצאת כחמישים מטרים אחריי. שבתי עד אליה, והיא ביקשה שנשב מעט כדי לנוח. מצאתי פיסת קרקע נוחה ליד גזע עץ, השענתי את ראשי עליו ופטימה השעינה את ראשה על חזי. ואז הרגשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך. שעות השינה שחסרו לי היו רבות כל כך.

לאחר "ליל הכלולות" של פאולה, שנמשך עד הבוקר, ישנתי שעות אחדות בלבד בדרך לסאו פאולו. במחיצת ג'ואנה לא ישנתי כמעט כלל. בדרך חזרה אל העיירה, בחברת הבוליביאנית, ישנתי מעט מאד. כשהיתה מקיצה מתנומתה, דיברנו בינינו עד שהיתה נופלת עליה התרדמה מחדש. גם מילאתי דפי יומן שלמים ביד רוטטת, והפלגתי במחשבות על אותה מסיבה בסאו פאולו, ועל השעות הנעימות שצפויות לי בקרוב לצד פאולה. בלילה אחרי כן, לא הייתי מסוגל להירדם עד השעות הקטנות. המתנתי לפאולה שתבוא מן החלון, והיא לא באה. ואף בלילה האחרון לא ישנתי כלל.

סחרחורת קלה נטפלה אליי, ולא חפצה להיעלם. אני לא יכולתי לקום ממקומי יותר, וכל שרציתי היה להירדם. לנוכח מצבי המידרדר, נבהלה פטימה כהוגן. אמרתי לה שמחמת העייפות הרבה תקפה אותי חולשה, ואני מבקש לנום שעה קלה. ככל הנראה, נעשיתי חיוור למדי, כי פטימה הודיעה שפניי נראים כמו פניו של מת, והפצירה בי שלא אירדם, אחרת אולי לא אתעורר יותר.

הקריסה היתה מהירה מאד. שעה לפני כן אפילו חשתי כיצד מתחדש המרץ ממאגרי האנרגיה של גופי. עתה החלו מחושים כואבים להטריד את ראשי, ואני כבר לא הצלחתי לעצור את הסביבון השקוף שהייתי כלוא בתוכו. ואילו פטימה, שמצב רוחה השתפר להפליא מאז הבוקר, שוב החלה לבכות. התנהגותה הילדותית נראתה בעיניי מגוחכת למדי, ודי היה בכך כדי להזרים אדרנלין בעורקיי. התייצבתי על רגליי מבלי למעוד, והתחלתי בצעידה מהירה לצד פטימה, שהלכה ורצה לחילופין כדי להדביקני.

כשהגענו להתפצלות הראשונה בדרך, תהתה פטימה אם כדאי שנסמן את הנתיב ממנו באנו כדי שנוכל לשוב אליו בחזרה. זעמתי על כוונתה, והודעתי בקול רועם כי אזכור את התוואי גם בלעדי סימון כלשהו. האם אינך סומכת עליי יותר? דרשתי לדעת, ומעיניה נשקף מבט שממנו נשתמע שהיא כבר אינה סומכת. למרות זאת, המשיכה ללכת עימי ולא אמרה עוד דבר.

מקץ כשעה החלה פטימה להפגין את הססנותה בבכי מריר. כל כוחותיי אזלו זה מכבר, ומי יודע ויוכל להסביר כיצד לא נעצרתי. נשאתי תפילה שתבקש מנוחה, אולם מאז נקודת ההתפצלות לא שמעתי מפיה אפילו מילה אחת. המהמתי ברוגן שכבר דקות ארוכות הדרך לפניי נראית במעורפל, וכשניסיתי לזהות האם פטימה היא הדמות שפוסעת לצידי, אני צנחתי ארצה. לא איבדתי את הכרתי הפנימית, אך איבדתי כל קשר אל הסביבה. דומני שפטימה גנחה לה לידי, אבל לא אוכל לדעת, מפני שאולי היו אלה תעתועי דמיון.

מה התרחש מיד אחר כך, נראה שלעולם לא אדע. מן הרגע ההוא לא אמדתי עוד זמנים, וגם את המאורעות שהתחוללו אחרי כן הצבתי לפי סדר מסוים, בעקבות השחזור העצמי שערכתי כעבור ימים אחדים. לפיכך, אפשר כי דבריי הבאים אינם האמת המוחלטת, אלא רק קמצוץ ממנה או שמא מהווים הם על אף זאת נתח עיקרי. אני זוכר בבירור שפטימה הודיעה כי אם אקום על רגליי ונלך, היא תשא את חפצינו ואפילו תתמוך בי. ברם, אינני זוכר כלל אם המשכנו ללכת או נשארנו שם. מתישהו ניתך גשם עז ארצה. אני התעוררתי מתרדמה כבדה, רטוב עד עורי. מבעד למסך הטיפות הכבדות, הבחנתי בפטימה בנסותה להקים לבדה את האוהל. זאת היתה סופה איומה, וכשמקיצים היישר לתוכה משינה כה עמוקה, אין להתפלא כי גם נראתה בעיניי כמו סוף העולם ממש. למרות שלא נמצאתי בשום שלב במצב של סכנה, הייתי בטוח בדקות ההן כי משם כבר לא איחלץ עוד. הרהרתי על פטימה האומללה שתאבד בגללי, וטשטוש מאין כמותו הכה בי שוב ביתר עוצמה. קרוב לוודאי שקמתי על רגליי, כי אני זוכר היטב שפטימה ביקשה את עזרתי. אין לי מושג כמה זמן חלף עד שהקמנו לבסוף את האוהל. בדרך כלל, מדובר בעשר דקות לכל היותר.

השמיים היו שחורים משחור כשהתחבקנו משמחה. נכנסנו אל האוהל רטובים עד לשד עצמותינו. פטימה היתה תשושה אף יותר ממני. מה אמרתי לה לא אדע. אולי הבטחתי שאבעיר מדורה ונתחמם לאורה. בגדיה היו רוויים מים, והיא לא התבוששה להורידם. היא הסבירה כמה וכמה פעמים כי אין ברשותנו גפרורים. באוהל שרר חושך מוחלט. פטימה הורתה לי להסיר גם כן את בגדיי. לבשתי מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. הם היו רוויים לגמרי וכך גם נעליי. שאלתי אותה היכן הניחה את הכסף שלי. היא בדקה שלא התלחלח בתוך הניילון שעטף אותו, וביקשה להשקיט את דאגתי. הודיתי לה על כך. זמן מה אחר כך היא חלצה את נעליי ומשכה את גרביי, מפני שמצאתי את עצמי יחף, ואינני זוכר כי אני הבאתי את עצמי למצב הזה.

כשהתעוררתי עדיין שררה אפלה. אולי היתה זאת כבר שעת לילה. קור אימים תקף אותי, ותהיתי איך יכולתי לישון כשקר לי כל כך. סבורני כי ברגע יקיצתי פטימה שהתה בחוץ, ושבה פנימה לאחר שקראתי לה. היא ביקשה לעזור לי להסיר את בגדיי, וקוננה בקול שבור כי אני עלול להצטנן אם אמשיך ללבוש אותם רטובים. או אז אחזה בי צלילות מופלאה. פתאום התחוור לי כי מדובר במי גשמים. אומנם היו אלה ממטרים חזקים, אבל גם אלה אינם יותר מאשר טיפות רבות. ליטפתי את פניה של פטימה. הן היו יבשות. הבהרתי לה כי "הכול בשליטה". היה זה ביטוי שנהגתי להשתמש בו לעיתים מזומנות בצעירותי, עד כי בשירותי הצבאי היו פונים אליי בלצון: הכול בשליטה, המפקד יהודה?

כאב הראש החד הלך והתעמעם, והלאות חדלה מלייסרני. הגשם כבר פסק, ובמקום לפשוט את הבגדים, אחזתי בנעליי והצעתי לפטימה כי נצא לדרך. דעתה היתה שדעתי השתבשה לחלוטין, והיא הכריחה אותי לצאת מתוך בגדיי. מחמת אי התזוזה הממושכת נעשה גופי מאובן כמעט כליל, ואם לא היתה מושכת את שרוולי מכנסיי הכבדים, לא הייתי מצליח להיחלץ מהם בגלל משקל המים. כמה דקות אחר כך שוב נפתחו ארובות השמיים, ומבול בסדר הגודל של נח המקראי שטף את הארץ. הרוח העזה יללה והשתוללה, מסתערת עלינו מכל כיוון, אפילו מרצפת האוהל, עד שפטימה תהתה אם יחזיק מעמד בסופה. שאלתי אותה למעשיה. היא הגישה לי את כפות ידיה ואמרה שהיא יושבת לה מולי. אחר כך מיששה את עורי כדי לבדוק אם התייבש. הייתי עירום כמוה, בחשכה גמורה, ולא הקדשתי לכך כל מחשבה. הסערה לא פסקה כשנרדמתי. הקשבתי לה כשעיניי נעצמו, וחשתי רוממות רוח נשגבה.

כשהקצתי משנתי גיליתי כי פטימה היא זו שהעירה אותי. יהודה, אתה קודח מחום, לחשה. אני חייבת להשקות אותך. שנינו היינו יבשים, שוכבים בצמידות זה לזו, וגופה היה חם. היא רצתה לדעת האם אני עומד למות. אני זוכר בבירור שהשבתי בשחוק כי אני מוריש לה את כל כספי. והיא אמרה שאין זה חשוב, שגם כך לא תצא מכאן בחיים לאחר שאמות. שאלתי אותה אם היא בוכה. היא השיבה שכבר אינה בוכה, אך היא עצובה, בעיקר בגללי, שגילתה כי אני אדם נהדר, ומה טוב היה לפגוש אותי ולהכירני. רק אז נתתי דעתי על השקט המופלא ששרר בחוץ. זוכרני שמיששתי את פניה ונשקתי את שפתיה נשיקה תמה לאות חיבה, ומשם נטל הטבע את המושכות, והנחנו לו לעשות כרצונו.

במשך הלילה העירה אותי פטימה כמה פעמים כדי להשקותני. היא היתה מלטפת את אגלי הזיעה מפניי ברוך אימהי ומעודדת את רוחי. ביקשתי לדעת איך היא עצמה מרגישה. הרגשתה היתה טובה. היא נישקה את חזי ואמרה כי אחרי שנצא מכאן, אחרי חוויה עזה שכזאת, נפשנו תיקשר לעד. ודאי, השבתי לה בחיבה אדירה ואימצתי אותה אל גופי. באותן שניות נשתכח ממני העולם החיצוני שנמצא מחוץ לאוהל הסגור, והאמנתי לה. לבטח מלמלתי הרבה שטויות בגלל שעלה חומי, חקרתי בהיסוס. בכלל לא, ענתה, אמרת המון מילים יפות. בעברית? שאלתיה. לא, יהודה. דיברת איתי כל הזמן בפורטוגזית.

בבוקר מצאתי אותה לבושה במכנסיים בלבד מחוץ לאוהל. לזוז לא יכולתי בכלל. החולשה והכפור בפנים גופי לא הרשו לי לנוע. לרגע אחד לא אבדה תקוותי כל הלילה ההוא, אך פטימה סברה כי תחינותיי לנוח עוד כמה שעות כדי שאתחזק, הינן תסמינים של אדם המבקש למות. לעגתי לה ונתקלתי בפנים מאיימות. דעתה היתה שמצבי אך ילך ויחמיר, ורצוי שנמשיך הלאה כל עוד הוא אינו גרוע כל כך. מה גם שהשמש שוב זורחת מעלינו, ומי ידע מתי ישוב הגשם. יצאתי אל מחוץ לאוהל כדי להפשיר מעט, בעוד פטימה התעקשה שחום גופי עודנו גבוה.

את נעליי, מכנסיי, המזון והשתייה ליפפה פטימה ביריעות האוהל ונשאה אותם לבדה. אני קשרתי את חולצתה לחולצתי וכרכתי אותן סביב מותניי. תהיתי לדעת היכן כפכפיה, ומיד נזכרתי שהשאירה אותם בתוך הבוץ. זכיתי ממנה לחיבוק צנוע. מה מוזר שלא היינו רעבים בכלל, ובמיוחד פטימה שבלבלה הרבה את המוח בקשר לאוכל יומיים לפני כן. כל הזמן התעניינתי בשלומה. היא חייכה בכל פעם ששאלתי, ואמרה כי היא מרגישה מצוין. תשובתה היתה מקסימה כל כך. אנחנו נצא מפה בחיים, הודיעה לבסוף כשהתיישבנו לנוח בפעם הראשונה. האופטימיות שבה גם ללחייה והיא זרחה.

לאחר מספר שעות הגענו לחווה מיושבת. אשה אחת קיבלה את פנינו וטיפלה בי במסירות רבה. היא הקצתה לנו חדר קטן, שם ביקשתי לישון מעט, אך האשה שוחחה עם פטימה אודות הסערה והמשיכה לפטפט, כאילו לא דיברה עם נפש חיה כבר שנה תמימה. בעלה ישוב עוד רגע קט, כך הודיעה לי, ואני נרדמתי בבת אחת. מאוחר יותר העירה אותי פטימה וביקשה לתת לי גלולות להורדת החום. אני מיאנתי לקחתן עד שאדע מי ייצרן ומתי עומד לפקוע תוקפן. ופטימה הדאגנית כלל לא ידעה כי לתרופות ישנו מועד תפוגה כלשהו. היא סברה שאני מדבר שטויות בגלל החום הגבוה, ויום אחרי כן סיפרה כי את הגלולות כתשה והכניסה לארוחה שהגישה לי.

כשהגיע האיש כעבור כמה שעות ורגע קט, התברר כי אינו האדם הכי נחמד. באמצעות הקמיונטה (כלי רכב בעל עבירות גבוהה), יוכל להשיב את כולנו בחזרה אל העיירה, אבל כדי לחלץ את המכונית ממקומה הוא מבקש תשלום, כמקובל. ודאי, השבתי ללא היסוס, ולא דימיתי לעצמי שידרוש מחיר מופקע כל כך. אחר כך גער בבנו שזה עתה נכנס הביתה, ורק כשהשלים מריבה קולנית עם בני משפחתו, יצא ללא כל דחיות נוספות אל עבר המכונית התקועה, לפי התוואי שתיארה לפניו פטימה.

מדבריה של פאולה למחרת התברר כי רוברטו לא הלך בסופו של דבר אל הנהר. הוא חזר אל המכונית עם הכפכף היחיד שלו, ושניהם נותרו בתוכה במשך היומיים הללו, כשאת כל יהבם תלו הם בי. לאחר שחולצו, השיבו את המכונית להוריה של פטימה, והודיעו כי עוד מעט תשוב אף היא. אולם, אנו נשארנו ללון בחווה בלילה ההוא, וחזרנו לעיירה רק בבוקר יום המחר. במלון פגשתי את גיל ורן שהתעניינו לדעת אם נהניתי בטיול לריו פרנה, ואז הבחינו כי הנני חולה. פאולה ליוותה אותי החוצה משם, ובטוח הייתי שהנה תיקח אותי לגור בביתה, אבל כל זאת לא קרה. נשלחתי אל ביתה של פטימה.

משפחתה היתה נחמדה כלפיי. הוריה הודו לי על תושייתי כמה וכמה פעמים והתעניינו לשלומי. פטימה הרעיפה עליי אהבה עצומה ברגעים הספורים שהיינו לבדנו. היא הפצירה בי שלא אספר בינתיים דבר על יהדותי, שאתן לבני משפחתה להתרגל לנוכחותי. היא הבטיחה שגם הוריה יאהבו אותי כפי שהיא אוהבת אותי. ואני תהיתי כמה זמן היא חושבת שבכוונתי להישאר אצלה או עדיין להיות עימה.

בשעה חמש בבוקר, כשכל בני הבית עודם היו ישנים, מצאתי כוחות אחרונים כדי להיות שפל, ולעזוב אותם בחשאי. לא מצאתי את גיל בחדרו. הערתי את רן והודעתי לו שאני נוסע מכאן. הוא ביקש שלא אבלבל לו את השכל ושאדבר איתו על כך בבוקר. עכשיו שעת בוקר, אמרתי לו, ונמלטתי משם כאדם נרדף אל החופש. בכל מהלך הנסיעה הרהרתי על פטימה, על מצבה העגום, ועל ההסברים שתיאלץ לספק. אך כשהגעתי ליעדי החדש, הוצע לי להצטרף לקבוצה קנדית המסיירת בפנטנל, וכבר לא היה לי פנאי לחשוב אודותיה.

היתה זו שעת צהריים במעבר הגבול לבוליביה, כשלפתע אני שומע מאחוריי מישהו שקורא לעברי: המפקד יהודה! היה זה קולו הלעגני של גיל. אמריקה הדרומית כל כך ענקית ואנשים כה רבים מצויים בה, והנה, מכל האנשים הרבים האלה, ובמקום הנידח הזה, אני שוב פוגש את גיל ורן, כשבוע ימים לאחר היעלמותי. האם לא היית אמור לנסוע לאמזונאס, רן שואל אותי. ואתם, האם לא אמרתם שתיסעו לבאהיה? השארת שם די בלגן, אומר לי גיל, פאולה באה וחיפשה אותך עם מישהי אחרת, וכשסיפרתי שעזבת בפתאומיות ואפילו מבלי להיפרד מאיתנו לשלום, הן התקשו להאמין וכעסו מאד.

הפרק הבא: מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים?

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.