הרפתקה לילית באמצע שומקום – ההמשך

13/01/2010 ב- 19:47 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הרפתקה לילית באמצע שומקום – ההמשך
תגים:

חלום חיי מילדות היה להגיע אל האמזונאס. בגיל 22 יצאתי למסעי הראשון בעולם, אל אמריקה הדרומית. במסגרת סדרה בת כמה פרקים, אספר את קורותיי בחודשיים הראשונים. הכתוב אינו אלא תמציתו של סיפור אישי, המופיע בכללותו ועל היבטיו השונים ביומן המסע, במכתבים, בתמונות, בזיכרונות ובמחשבות.

הפרקים:

חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו
החלון הפתוח בלילה (תמונות)
מסיבת הניצחון של ביל קלינטון (תמונות)
מכשיר קשר אל הצבא הישראלי (תמונות)
הרפתקה לילית באמצע שומקום: א. ההתחלה – ב. ההמשך: הפרק הנוכחי (תמונות) – ג. הסוף

נספח: מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים? (תמונות)

שוב החל לרדת גשם. ומי זכר בשעה ההיא כיצד לפני כן התווכחנו רבות על סידורי הלינה באוהלים. עתה כולנו העדפנו להישאר יחדיו במכונית. פטימה הורידה את מכנסיה מחדש וניסתה להירדם. אני כבר לא אמרתי דבר, ובעקבותיה עשתה גם פאולה. יצאתי החוצה עם פאולה ורוברטו כי רצו לעשן, אבל אחרי דקותיים נכנסנו פנימה מאימת הטיפות. פטימה התייפחה לה בינתיים. היה ברור שמצבה הוא הקשה ביותר. המכונית של אביה תקועה באמצע שומקום, היא נפרדה ממי שדימתה שהיה חבר שלה, ולא היה עוד מי שיגונן עליה. ובנוסף לכך, במשך היום כולו היא ספגה אינספור עלבונות.

פאולה נזכרה לה לפתע כי ברשותה הקלטת של ג'ולי לונדון. וכשהקשבנו לקולה המלטף והצלילים הרכים, קבע רוברטו כי זוהי מוסיקה נפלאה לחדר המיטות, ופאולה צחקה ואמרה שזאת היתה בדיוק הכוונה של יהודה. ואז ביקשה פטימה לומר שהיה זה נאה מצידי להרהר על פאולה בזמן שהייתי עם חברתי מסאו פאולו, ותהתה האם אותה כריסטין באמת יודעת שיש לי מישהי נוספת, כי לדעתה אני משקר לכולן. פאולה הבינה מיד שהיא מעוניינת לגרום למריבה חדשה, ואמרה שאין זה חשוב עכשיו, כי הוא כבר לא יראה אותה לעולם, משום שכולנו עומדים למות פה ממילא.

וכך גלשנו לאט אל תוך האווירה המקאברית. מדי פעם שתקנו. לפעמים מישהו מאיתנו זמזם בקול חלוש. פאולה סיפרה ששכחה את עוגת הגזר בבית, וביקשה מאיתנו להציע לה מתכונים חדשים. פטימה בכתה קצת. פאולה ורוברטו יצאו שוב לעשן. פאולה הודיעה כי תחזור לגור בבית בעלה ותקבל חדר נפרד. רוברטו הבטיח שהם יוכלו לחיות בדרך זו הרבה שנים. פטימה אמרה כי צריך להיות כסיל גמור כדי לחשוב שהיא ישנה עם דובי בלילה והתכוונה אליי. אני שאלתי את רוברטו מדוע הוא זקוק לשרשרת זהב כה גדולה, ואמרתי כי אם יסתובב עימה בישראל, אזי צפוי לו עתיד מזהיר בחברת הפרחחים המקומיים. פאולה שהניחה את ראשה על בטנו הענקית של בעלה, אמרה כי סוף סוף חזרה אל הכרית האהובה עליה. אני אמרתי כי אולי כבר שם מצויה הערבות שלה. פטימה תהתה מה עושה כריסטין בלילות בלעדיי. פאולה שאלה היכן בדיוק מתגוררת היפנית הברזילאית. אני אמרתי שהיא ברזילאית שנולדה ביפן ולא יפנית שנולדה בברזיל. פטימה אמרה כי קרוב לוודאי ששתי האפשרויות נכונות, שיש לי יפניות ברזילאיות משני הסוגים. ומתוך שעמום גמור התחלנו לפתח משחקי חברה שהיו מתאימים לאותה אווירת נכאים.

את המשחק הראשון הציעה פאולה. כל אחד מאיתנו יבקש "בקשה אחרונה" שנהיה מחויבים לכבד, לפי הסדר שהוחלט: אני, פטימה, רוברטו ופאולה. אני ביקשתי לקבל לילה אחרון עם פאולה. פאולה אמרה שאין לה בעיה עם זה, וגם רוברטו אמר שזה בסדר מצידו. עתה הגיע תורה של פטימה. היא אמרה שאין לה "בקשה אחרונה" ושנדלג עליה. רוברטו לעג לה, ואמר כי לילה שכזה הוא הסיכוי האחרון שלה ליהנות מחסדי הגברים. ופאולה חשבה כי דווקא יהא זה מושלם ונפלא אם פטימה תגיע לשמיים כשהיא טהורה. הבקשה של רוברטו היתה מחוכמת ומפתיעה: הוא רוצה להיות עם פאולה בלילה שבו אחליט להיות עימה. הסכמתי שאלה הם כללי המשחק ואני מכבדם. ואז ההכרעה עברה אל פאולה. היינו במתח, במי מאיתנו היא תבחר לבלות את הלילה האחרון שלה? אך פאולה אמרה כי בלילה הזה היא לא תרצה להיות עם אף אחד. היא רוצה לישון לבדה. המשחק נגמר באותה התוצאה שבה הוא התחיל. כל אחד נותר לבדו בלילה האחרון שלו בחיים.

אחר כך שיחקנו במשך שעה בקירוב, את המשחק הטיפשי של ניחוש המספר אליו הגיע כל אחד מאיתנו מ-1 והלאה כשאומרים לו 'עצור'. אין בו מפסידים ואין בו מנצחים, וזהו ככל הנראה המשחק המשעמם ביותר בעולם, אבל לא היה לנו שום דבר אחר לעשות. אחר כך פאולה סיפרה לרוברטו כי הלכה עימי ועם גיל ורן לרכוב על סוסים, ואני נפלתי מן הסוס ברגע שטיפסתי עליו, וכמה היא צחקה כשזה קרה. רוברטו אמר כי חבל שכבר לא ניחלץ מכאן לעולם, אחרת יכול היה ללמד אותי לרכוב על סוסים. וכשכבודי נפגע מדבריו השבתי לו: אתה תלמד אותי? מתי עלית על סוס בכלל? ופאולה צעקה: על מה אתם מתווכחים לכם? הרי לא תוכלו לקיים תחרות ביניכם. גורלנו כבר נגזר.

השעה היתה כבר שתיים בלילה. היינו עייפים מדי מכדי להתלוצץ על מצבנו העגום, וכבר הספקנו לצחוק  מכל הבדיחות השחורות. מצב הרוח של כולנו היה ירוד, אך פטימה היתה יוצאת דופן, ומצבה הנפשי החל להידרדר במהירות מפתיעה. פאולה שלחה אותי לשבת מקדימה, ופנתה לחבק וללטף אותה, אך רוחה של פטימה נעכרה עוד יותר. פאולה טענה שמצבה נעשה מדאיג, ואם איננו ישנים, אזי חבל לבזבז שעות יקרות, ורצוי שנצא לחפש עזרה כבר עתה במקום להמתין עד הבוקר. אני סברתי שזהו רעיון גרוע ואין צורך להילחץ, אבל פאולה היתה נחושה ויצאה מן המכונית. היא צעקה עליי ואמרה: אתה לא מבחין שהיא הולכת ונעשית היסטרית? ואכן, פטימה החלה לאבד את צלילות דעתה באופן משונה ביותר. שמנו לב לכך כבר בזמן שרוברטו ואני התווכחנו מי מבין השלדים של שנינו יזכה לנוח בחיק עצמותיה של פאולה. ומה לפאולה היה לומר? היא סברה כי אם היינו ג'נטלמנים אמיתיים, לא היינו מניחים לעצמות של פטימה להישאר לבדן, ואז פטימה התחילה לצרוח כמי שאחז בה הטירוף.

רוברטו הודיע שהוא אחראי על המכונית, ואינו מתכוון לנטוש אותה באמצע שומקום. אני לא יכולתי להרשות שאשה תצא לבדה כדי לחפש עזרה והצטרפתי לפאולה, ואז פטימה יצאה גם כן החוצה, ואמרה שתבוא עימנו מן הטענה ההזויה כי היא כבר יודעת שאנו זוממים להפקיר אותה לבדה, ולכן היא תלך בעקבותיי לכל מקום אשר אלך. רוברטו קצר הסבלנות הביא מן המכונית חבל דק, קשר את ידי אל ידה, וקרא לעברה: עכשיו את מרוצה?

פאולה התירה את הקשר, ופנתה אל פטימה ואמרה: אנו עסוקים בניסיון הישרדות, ואת מפריעה לנו. אם תמשיכי כך, לא תהיה לנו ברירה אלא להשאיר אותך פה. דבריה רק החמירו את מצבה המעורער של פטימה והיא יבבה. הבטחתי לה שלא אעזוב אותה בכל מצב, בין אם תישאר משוגעת ובין אם תחזור להיות שפויה. הפקדתי בידיה גם את חגורת כיס הכסף שלי, ואמרתי כי מעתה אצטרך ללכת אחריה, הואיל וכל רכושי נמצא ברשותה. היא התבוננה בהמחאות הנוסעים ותהתה האם זהו כסף של ממש, או שאני ממשיך לשקר לה. ואז היא רצה פתאום הרחק ממני, השליכה את החגורה לעבר האפלה, ואני צרחתי כמו משוגע ורצתי מיד אליה. עתה, אמרה, היא בטוחה שמדובר בכסף אמיתי. כשחזרנו, מצאנו את פאולה ורוברטו כורעים בתוך המכונית מרוב צחוק.

אם פטימה תשתולל, הצלף בחגורה על ישבנה, כפי שנהגתי עם פאולה, המליץ רוברטו. שאלתי אותה האם באמת כך עשה? הו, בהחלט, והמכות היו מגיעות לי. ופאולה אף היא ניגשה אל פטימה ואיימה שאם תחולל צרות, הישבן שלה יהפוך לאדום לוהט. לאחר כל זאת, נותרה פטימה עם מכנסיה בידה, ושאלה האם אני מתכוון להרביץ לה מאוחר יותר, או שעליה להמתין ולא להתלבש. אותי זה לא הצחיק. אבל פטימה צחקה מדבריה, ואמרה שהיא מתנצלת, כי מרוב שהבטן שלה כבר התפוצצה מן האוכל שאכלה, העיקו עליה המכנסיים והיא הורידה אותם.

הגשתי גם לפאולה את מכנסיה, ולא התאפקתי וטפחתי קלות על אחוריה. היא חיבקה אותי, אך במקום להפגין כלפיי חיבה, היא הסתכלה אליי בכעס וצווחה: אתה לא תשליט עלינו משטר צבאי, ולא תצווה עלינו מה ללבוש, מתי לאכול ואיך להתנהג. הייתי מעט מופתע, והיא המשיכה: זאת היתה טעות להיתקע אתך פה. יכולתי להפליג עם הבחור בסירה, ובמקום הלילה המזופת שעובר עליי לצדך, הייתי יודעת שעות רבות של עונג. ואז היא פנתה לכולם: האם יש לכם מושג עד כמה הוא היה טוב אליי. ידיה נכנסו מתחת לחולצתי, ואני ביקשתי לנער אותה ממני לאחר ששמעתי את דבריה האחרונים, אך היא נצמדה אליי עוד יותר ולא הרפתה: אתה באמת לא מתאר לעצמך עד כמה נהניתי, ועד כמה אני מודה לך. זאת היתה חוויה מדהימה, והיא התרחשה רק בזכותך. ואז כשניסיתי לחלץ את עצמי מאחיזתה, הרגשתי כאב עז כששרטה אותי בציפורניה לאורך כל חזי. משכתי את שערותיה עד שצרחה, ורוברטו קרא כי כך צריך לנהוג בהן. התחלתי למשש בידיי את השריטות, וראיתי כיצד פאולה בועטת בי. ואני התפתלתי עוד שעה ארוכה מעוצמת הכאב.

מאחורינו לא היתה כל פיסה מיושבת, והתחלנו לצעוד בכיוון האגם. פאולה כיסתה את עצמה בשמיכה, ואחזה בפנס כדי להאיר את הדרך. במשך שעה תמימה כמעט שלא דיברנו בינינו, ועסקנו בחיפוש אחר קרקע קשיחה לדרוך עליה. פטימה הודיעה לפתע שהיא חייבת להטיל את מימיה. פאולה כיבתה את הפנס, וביקשה שתעשה זאת בקרבתנו במקום שתתרחק. וכשהפשילה פטימה את מכנסיה, האירה אותה פאולה למעני. הודעתי לפטימה שאינני מסתכל, וכשהיא שבה אלינו, אמרה לה פאולה: את ממש מסמיקה. כל מה שיהודה צריך היה לראות, הוא כבר ראה בסאו פאולו.

אין ספק, פאולה עדיין רתחה מזעם. לא דימיתי לעצמי שהיא פראית כזאת וקנאית ללא תקנה, וגם לא שיוויתי בנפשי כי הקשר הנהדר איתה יגלוש לפסים אלימים, ואני נעשיתי די מפוחד. בשעות האחרונות היא קרעה לי את השפתיים, חרתה חריצים מדממים בבשרי, ואחר כך הגיעה הבעיטה. ניגשתי אליה וביקשתי להתפייס אחת ולתמיד. היא הודיעה שלא תהיה אשת מחמד שתסתפק בליטופיי, הסירה את ידי מעליה ותבעה: את כל האמת, עכשיו!

כריסטין היא בחורה שרן אני טיילנו איתה באיגואסו. לא שיקרתי לך, פטימה, בדרך שתיארתי אותה, הבהרתי גם לה, כשאלומת האור סילקה את החשיכה מפנינו. עוד לפני שהגעתי אליכם, לעיירה, תכננתי להתאחד איתה מחדש בסאו פאולו, אבל בסופו של דבר נסעתי ליפנית. פאולה מיד הגיבה: היתה לי תחושה כזאת. ואת סולחת לי? ביקשתי לדעת. על מה שעוללת לי, יהודה, כך אמרה, לעולם לא תהיה סליחה. זאת לא היתה בגידה סתמית שאני מורגלת אליה. אתה הרי הכנסת אותי לתוך חלום נפלא, הענקת את הימים הכי נעימים שהיו לי. וכבר אמרתי לך שאף אחד לא התייחס אליי כה יפה כמוך, ואחרי הלילה שבו הייתי כל כך מאושרת, אתה פשוט שכחת ממני ונסעת לך למישהי אחרת. אתה פגעת בי בצורה קשה, וגם בקשר שלנו פגעת מאד, ואני עוד לא יודעת אם אני מבטלת אותו או לא, בינתיים. ואז הוסיפה ואמרה: האם במצבך אתה מסוגל לרדת על הברכיים ולהתחנן? אני לא סבור כך, עניתי וחייכתי במבוכה, ופאולה חייכה אליי בהבנה.

פאולה (עם הכובע) ופטימה בחברתי, בלב השומקום, מיד כששבנו למכונית לאחר הליכה לילית בת כמה שעות בחיפושנו אחר ישועה והצלה. מסביב משתרעים להם שדות מרעה שוממים עד מעבר לאופק. אנו מחייכים אל המצלמה מפני שרוברטו כמעט מעד לאחור לפני שצילם. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

פטימה נטלה את הפנס והתעקשה לבחון את השריטות, ופאולה המשיכה ללכת. אני מתנצל שעיוותתי את האמת לגבי סאו פאולו, אמרתי לה. אתה לא חייב לי הסברים, ענתה. הבעיה שלך היא עם פאולה. אני שבה ומסבירה שהיא אינה מתאימה לך. היא בחורה מופרעת. אני יודעת זאת כבר הרבה זמן. ואז הגישה לי את כף ידה והמשכנו לצעוד שלובי אצבעות. רגע אחר כך צווחה פאולה אי שם באפלה. ברכיה שקעו בתוך בור מלא בוץ. החבל הדק שהוציא פאולו מן המכונית היה עדיין ברשות פטימה, והיא ניסתה למשוך בעזרתו את פאולה, אך גם היא מעדה אל תוך הבור. אני הצלחתי למשוך את שתיהן משם, אך הכפכפים שלהן נותרו בבור ולא יכולנו להוציאם מתוכו, וכך המשיכו הן לצעוד יחפות.

החמאתי לפטימה ולפאולה על תושייתן, ואמרתי כי אפילו בצבא לא עשינו את המסעות הרגליים כשאנו יחפים. פאולה התעניינה לדעת האם המסעות הללו מתקיימים במשך כל השירות. הסברתי לה כי הם נערכים בדרך כלל בתקופת ההכשרה הצבאית, וסיפרתי להן מעט על ההווי החברתי שמתלווה אליהם. אחר כך ניסיתי ללמדן כמה משירי הפלוגה, ופאולה לא הניחה לי עד שהודעתי כי הביצוע שלה היה מושלם. והיו אלה רגעים סוריאליסטיים מאין כמותם כשצעדנו דרך ארוכה וקראנו לתוך האפלה, בלב השומקום: "את מחלקה 2 איש לא יעצור באש ובמים".

אחר כך הגיע תורה של פטימה לשאול: ועל מה אתם מדברים ביניכם כל הלילה, מי מכם יהרוג יותר ערבים? צחקתי לי. מה פתאום, היינו בני 18 ועניינו אותנו דברים הרבה יותר חשובים. כמו מה למשל? תהתה. כמו מה, את שואלת, ובכן, האם חגית המד"סית לובשת תחתונים מתחת לטרנינג, והיו לנו הרבה דיונים על כך. או כמו למשל, מה כל אחד מאיתנו יעשה לפקידה הפלוגתית, זאת עם החזה הגדול, אם תהיה לו הזדמנות. וכל מיני פנטזיות על שרון, החובשת היפה, שתבקש כי נתפשט לפניה כדי להיבדק, וממי היא תתרשם במיוחד. והתשובה היא אלמליח מאוהל 4, כמובן. וממה ששמעתי אחר כך הוא הספיק להיבדק אצלה במרפאה כמה פעמים.

הייתם ממש "חולים", אמרה בהלם, לפי קולה. לא יאמן, פשוט לא נורמלים. רק בחורות ומין מעניינות אתכם! לחיילים הערבים, לעומת זאת, יש תרבות של מוסר ושל כבוד כלפי האשה. אנחנו לא נורמלים? שאלתי אותה בפליאה. הרי הלוחמים הלבנונים מחפשים כל דרך למות כדי לקבל בתולות בגן עדן. ואז הוספתי: ואת, פטימה, תוכלי למות עימנו כשאת שלווה ורגועה. אין לך מה לדאוג מכך שלא ידעת עוד גבר, כי בשמיים כבר יסדרו לך איזה טרוריסט.

כעבור כברת דרך קצרה, נתקלנו בעץ השרוע על הקרקע, שנפל לא מכבר, והתיישבנו על הגזע הרחב. פאולה ביקשה שאלמדה משפטים שימושיים בעברית. הסכמתי וביררתי לאילו מהם היא מתכוונת. היא רצתה לדעת איך לשאול: כמה עולים משקפי שמש? איך מגיעים לים? האם מוכרים פה שמן שיזוף? וכהנה וכהנה שאלות דומות, שהמכנה המשותף שלהן לא מצא חן בעיניי. אחר כך הציגה ברצף את הסדרה הבאה שרצתה ללמוד: לך לנקות את הרצפה, לך לשטוף את הכלים, לך לזרוק את הזבל, לך לרחוץ את התינוק. פטימה היתה משועשעת, אבל פאולה לא נשמעה כמי שמתלוצצת. הודעתי לה שתוכל לומר לי זאת בפורטוגזית. אני מעדיפה לבטא זאת בעברית, שלא תאמר שאינך מבין, כמו רוברטו למשל, שהיו לו בעיות ראיה כשעמד ליד הכיור, או בעיות שמיעה כשהייתי מבקשת ממנו לתלות את המגבת לייבוש.

אחר כך רצתה שוב שאסביר לה מה זה בדיוק "אולפן", וכמה זמן יחלוף לדעתי עד שתוכל לנהל שיחה פשוטה בישראל. אבל המחשבות שלי עדיין היו נעוצות ברוברטו, ושאלתי אותה: פאולה, למה התחתנת איתו? היא צחקה מעט ואמרה: כמה מוזר, למרות הכול אני עדיין אוהבת אותו. פטימה רצתה לדעת היכן נערכה החתונה, ומי מבין האנשים שהיא מכירה הוזמן לטקס, ופאולה ענתה לה: גם ההורים שלך הגיעו, לכנסיה.

הראיתי ליהודה את שמלת הכלה שלי, סיפרה פאולה, ואחר כך גם תמונות מן החתונה. הוא אמר שנראיתי סקסית מאד, והוא ממש מקנא ברוברטו שיכול היה לבלות עימי בלילה ההוא. השבתי שאין לו מה לקנא, כי רוברטו, מרוב ששתה המון, צנח מיד למיטה ונרדם. יהודה שאל אם הייתי מאוכזבת, ועניתי: ומה אתה חושב? ואז יהודה הציע שנלך לאותו בית מלון (בעיר הגדולה הסמוכה) ולאותו חדר ממש, עם שמלת הכלה שלי. והלכנו. החדר ההוא היה תפוס, אז קיבלנו חדר אחר. ושם לבשתי למען יהודה את השמלה, וקיבלתי מחדש את ליל הכלולות שלי. היה זה הלילה הכי מאושר בחיי, ואי אפשר לתאר במילים עד כמה יהודה היה נפלא אליי. פטימה התרגשה מאד, והודתה שזהו הסיפור הכי נוגע ללב שאי פעם שמעה. ופאולה המשיכה: ובבוקר, כשעזבנו את המלון, אני חזרתי הביתה, ויהודה נסע לסאו פאולו, אל היפנית שלו. ומה לפטימה היה לומר על כך: היא הודתה שזהו הסיפור הכי אכזרי שאי פעם שמעה.

ואז חטפתי מהלומה עזה בפניי. איך יכולת לעשות לי דבר כזה? האם אתה חושב שאי פעם אצליח להתאושש מזה? המכה היתה כואבת מאד, ובקושי רב מלמלתי: פאולה, אני אפצה אותך על הכול, אני מבטיח. והיא צעקה בתגובה: האם אינך מבין שעל דבר כזה אי אפשר לפצות? אחר כך שתקה ושוב המשיכה: איך אתה יכול להיות כל כך טוב וכל כך רע באותו בן אדם? האם אתה לא יכול להיות משהו באמצע, לא טוב ולא רע? זה לא רוע, הסברתי, זאת טיפשות. אבל פאולה לא רצתה להקשיב לי יותר.

פאולה שצעדה לבדה, ללא הפנס, שוב שקעה בבוץ. היא גם שקעה לתוך תוגתה ושתקה. חיבקתי אותה בידי האחת ובידי השנייה אחזתי בידה של פטימה. כעבור שעה קלה הודיעה פטימה כי נעשה קר, ושאלה אם מותר לי ולה להתחבק כמו אח ואחות כדי שגופה יתחמם. והיא אמרה זאת בתמימות כה ילדותית עד שנעצרתי וצחקתי לי, ולפאולה נמאס והיא גערה בנו: האם אפשר כבר להמשיך? והמשכנו הלאה כששתיהן מחובקות עימי.

כשעלה השחר, הבחנו שאנו ממשיכים להתקדם לתוך השומקום. מסביבנו התפרשו שדות מרעה למרחקים, ומעליהם נראו עננים כבדים ההולכים ומתקרבים מן האופק. הצבעתי עליהם, והודעתי כי סופה עזה עומדת לפרוץ, ולכן יהא עלינו לשוב על עקבותינו מיד. פאולה לא התרשמה מגוון קולי התקיף. היא אמרה שעשינו דרך ארוכה ומוטב להמשיך קדימה, שמא מסתתרת חווה מיושבת מאחורי העיקול הבא. אולם הפעם הזאת לא הרשיתי שתמרה את קולי. אחורה פנה! ציוויתי עליה, והודעתי כי נגמרו המשחקים: אני אגרור אותה בכוח אם תתנגד. לא לקחנו איתנו דבר מלבד שמיכה, פנס וקופסת הסיגריות של פאולה. לא הייתי רשאי לסכן אותי ואותן בחשיפה ממושכת לגשם זלעפות. ופטימה שהבינה לליבי אמרה לה: אם יש לך בעיה, פאולה, נוכל לערוך הצבעה.

המכונית השקועה בבוץ בלב השומקום, מיד כששבנו אליה לאחר ההליכה הלילית. ביקשתי מרוברטו לעמוד בין פאולה (עם הכובע) ופטימה ולחבקן. פאולה לא רצתה שיקרב אליה יותר, ופטימה לא הרשתה לרוברטו לגעת בה. העצמית היתה מכוונת למיקוד "אינסוף". כל מי שצופה בתמונות מן הטיול לריו פרנה שואל את עצמו, איך העלנו בדעתנו לחצות דרכי עפר נידחות, במרחבים הגדולים פי כמה ממדינת ישראל, עם מכונית מצ'וקמקת שכזאת, ובאזור המועד לסערות גשמים חזקות. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

אני אוהבת את זה שאתה קשוח איתי לפעמים, אמרה פאולה, ועכשיו בוא נראה כיצד אתה גורר אותי חזרה. אולם, פטימה ואני השארנו אותה עומדת שם, וכעבור רגע היא הדביקה אותנו במרוצתה, והתנשפה קשות. ובמקום שתלמד את הלקח, שלפה סיגריה והדליקה אותה. כששמה לב כי אינני מתרגז מהתגרויותיה, החליטה פאולה כי הגיעה העת ללמד את פטימה לעשן, וזאת נתגלתה כתלמידה נלהבת. היא ניסתה בכל מיני דרכים לשים את הסיגריה בתוך פי, וכשלא עלה בידה שעה ארוכה, הבהרתי לה שלא תתאמץ, כי לא עולה בדעתי להכניס לגופי את הרעלים הללו. או אז, לאחר שטיפחה לילה שלם של תקוות חסרות תוחלת, הצטרפה פטימה באופן רשמי למועדון המדוכאים שהשלימו עם גורלם: וכבר מה זה משנה אם תכניס לגופך את הרעל, בין כה וכה כולנו נמות בקרוב. והיא צחקה, וכך גם אני. אך דבריה לא שעשעו כלל את פאולה – אם פטימה האופטימית מרשה לעצמה לגחך על מצבנו, אז הוא באמת חמור, כנראה חשבה לה.

כששבנו למכונית מצאנו את רוברטו עומד בחוץ, גם הוא יחף. פטימה היתה עליזה למדי, ודיווחה לו כי כוח החילוץ עוד מעט יגיע. אבל מפניה של פאולה הוא למד שהיא חומדת לצון. פאולה שאלה האם דאג לה. הוא שתק, וכשהבין כי שגה מלמל כמה מילים, והיא דחפה אותו ממנה. אני התחלתי לצלם את המכונית השקועה בבוץ מכל מצב אפשרי כדי לתעד את מצבה, כמו הייתי שמאי שנשלח על ידי חברת ביטוח. פטימה קראה לעברי, עשתה פוזות של דוגמנית וצילמתי גם אותה. אחר כך קפצה על גבי וביקשה מרוברטו לצלם אותנו כך, כשנעליי שקועות בתוך הבוץ בגלל הכובד המשותף. ניגשנו לפאולה ושאלתי אותה בזהירות אם תסכים להצטלם. היא מעט נדהמה לראות את פטימה חבוקה עימי מלפנים, אך ניאותה. רוברטו כמעט מעד לאחור כשעמד להקליק, ופטימה לחשה לי שהיא כל כך נהנית.

לא היה לי אכפת מה חושבת לה פאולה. היא היתה מצוברחת למדי, ואני העדפתי את חברתה של פטימה באותם רגעים, כשהיתה במצב רוח עולץ במיוחד. פטימה גם ביקשה ממני לשאת אותה על כפיי כדי לחצות שלולית רדודה, וכשרוברטו ביקש שנתייצב למען התצלום, כמעט שהפלתיה. לא היו לי עוד כוחות נוספים להשתעשע עימה. השבתי את המצלמה לידיי וצילמתי את פאולה לבדה, בתנוחות גוף "מפתות" לבקשתי. את הכובע היא סירבה להוריד, ואני איבדתי את האומץ לעשות זאת בעצמי. אחר כך ביקש רוברטו שאצלם גם אותו. שתי הבנות לא רצו להצטלם עימו. כל אחת מהן כעסה עליו מסיבותיה שלה. בסופו של דבר, הצלחתי להשיג תמונה משותפת למען המזכרת, ופאולה צילמה את רוברטו ואותי אוחזים בשתי החכות כמו יצאנו לדוג, כך בלב השומקום.

הפרק הבא: הרפתקה לילית באמצע שומקום – הסוף

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.