החלון הפתוח בלילה

05/01/2010 בשעה 18:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על החלון הפתוח בלילה

חלום חיי מילדות היה להגיע אל האמזונאס. בגיל 22 יצאתי למסעי הראשון בעולם, אל אמריקה הדרומית. במסגרת סדרה בת כמה פרקים, אספר את קורותיי בחודשיים הראשונים. הכתוב אינו אלא תמציתו של סיפור אישי, המופיע בכללותו ועל היבטיו השונים ביומן המסע, במכתבים, בתמונות, בזיכרונות ובמחשבות.

הפרקים:

חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו
החלון הפתוח בלילה … הפרק הנוכחי (תמונות)
מסיבת הניצחון של ביל קלינטון (תמונות)
מכשיר קשר אל הצבא הישראלי (תמונות)
הרפתקה לילית באמצע שומקום: א. ההתחלה – ב. ההמשך (תמונות) – ג. הסוף

נספח: מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים? (תמונות)

אני לא מסוגל יותר להישאר בעיר הזאת, אמרתי. בתוך אווירת הנכאים שהשתררה בתוכי, גיל הרשה לעצמו לחייך. תיהנה מהעיר היפה, הפטיר, מתישהו תצליח להתחבר אליה. הלכתי לבדי אל החוף כדי לשכוח מכל צרותיי. כולם חושקים להגיע אל חוף ימה המפורסם של קופה קבנה, ואני הייתי האדם היחיד שהסבל בער בעצמותיו כשנמצאתי שם. אדם רקוב היה שוכח מכל צרותיו, ומאתחל בדרך זו את שהותו בעיר מחדש. אבל אני לא הייתי מסוגל להרהר על אף אחת מן הבחורות שהשתקפו בעיניי. הן נראו לפתע זרות, ואני חשתי נוכרי במקום ההוא. דמותה של סנדרה עדיין סנוורה אותי. כה מוזר היה הדבר. אני ניסיתי למצוא לה תחליף בדרכים פלאיות ממש, וכשזה נגמר, הרגשתי כי ריקנות איומה ממלאת אותי. רק סנדרה יכלה לגרש אותה מתוכי.

אחת התיירות האמריקניות מן המלון זיהתה אותי ונופפה לי לשלום. היא הגיעה אליי ושאלה אם תוכל להצטרף לחברתי. עד כה החלפתי עימה רק מילות ברכה בעוברי לידה במלון, ועתה שפכתי את ליבי בפניה. היא פשוט לא האמינה: אתה נמצא בריו זה זנ'ירו, עיר בת תשעה מיליון תושבים, מוקף בנות יפהפיות, ומעז לחוש בדידות. לדבריה, יצאתי מדעתי. היה זה יום שבת, ונזכרתי היטב בביקורי הקודם בפטרופוליס שבועיים לפני כן. שלא תחשוב על כך, גערה בי. זה נגמר יפה ביניכם ומוטב שכך זה יישמר. אם תלך אליה, היא תזרוק אותך מכל המדרגות. יש לי תצלום שלה, של האמריקנית, והיא נראית לא רע בכלל, אבל בשעה ההיא לא ראיתי את עצמי נקשר לאמריקניות. אני לא צריך שתשגיחי עליי, אמרתי לה, והתקשרתי לסנדרה מן הטלפון הציבורי הקרוב.

סנדרה לא בכתה. היא ידעה כי הפרידה אינה נוחה לי, ואמרה שהרגשתי הרעה תחלוף. כל מה שעניין אותה בשיחה ההיא התמקד רק בה, שלא איעלם לה ואשאיר אותה לבדה במידה שתשא את ילדי בבטנה. היא הפצירה בי לטלפן אליה מדי כמה ימים כדי להתעדכן. מסיבות רגשיות אני לא יכולתי להתחייב על כך. יהודה, אני מבינה שאתה מפקיר אותי. ככה אני מבינה זאת. אתה עומד לנטוש את הילד שלך ולהשאיר אותי לבדי כדי לטפל בו. אז מה את רוצה שאעשה, זעמתי עליה. אני רוצה שתגור בקרבת מקום, תמצא לך מישהי אחרת, ותשא בתוצאות של מעשיך, כלומר, שתשא בהוצאות. וכשתפשה לבסוף שאני עומד לעזוב את ריו, היא התנגדה לכך, ותבעה ממני לחדש את הקשר שניתק בינינו. זה מה שרציתי לפני אותה השיחה, ועכשיו היה ברור לי לחלוטין שהכול נגמר. הבחורה הזאת אינה מרגישה כלפיי דבר וחצי דבר.

חזרתי אל החוף ואל האמריקאית. הגיעה העת לשוחח עימה ברצינות. אמרתי לה כי בכוונתי לעזוב את ריו בפתחו של השבוע הבא, ושאלתי כיצד היא מתכוונת להמשיך את מסעה. היא סיפרה שהגיעה מבוליביה, ובסאו פאולו נפרדה מדרום אפריקני, עימו טיילה בשבועות האחרונים. היא טרם מצאה פרטנר אחר, ומתאים לה ש"פייטר" ישראלי ילווה אותה בדרכים המסוכנות. מצאנו שתי אי-התאמות: היא רצתה להישאר בעיר לפחות שבוע נוסף, ובכוונתה להמשיך צפונה אל באהיה. זו היתה בדיוק תוכניתו של גיל. סיפרתי לה כי אני מחויב לבקר קרובים ומכרים בעיר סאו פאולו, ומתישהו אפנה צפונה, אל האמזונאס, מפני שחלומי הגדול ביותר בחיים הוא להגיע אליו. אז סע לסאו פאולו ותחזור, ואני אחכה לך, וכך תוכל להמשיך את הטיול גם עם חברך, אמרה. ואת תשגיחי עליי? אני אשגיח עליך, היא חייכה.

שכחתי כמעט לגמרי מסנדרה ומכל התינוקות שהיא תכננה להביא לעולם. פתאום, כל הבלגן שהשתרר בראשי הסתדר מאליו, והכול נראה הגיוני ובהיר. אני נמצא בריו דה ז'נירו, העיר היפה בעולם, שבה החליטו לדור בכפיפה אחת עשירי תבל ומיליוני אומללים המחוסרים תנאים סוציאליים כלשהם. אין כאן כל מקום לרומנטיות, ונערות מקומיות תעשינה כל דבר שתוכלנה כדי להיחלץ מעוניין. ג'קי, האמריקנית, אף חשדה כי יתכן שסנדרה כבר התעברה לפני שהכירה אותי, ומערכת היחסים שרקמה עימי היתה דרכה המחפירה לצאת מן הבוץ שנקלעה אליו. הדבר החמור ביותר היה לדעתה אי-זהירותי מכל המחלות למיניהן. אומנם לא זממתי עדיין דבר בנוגע אליה, אך ג'קי הבהירה לי היטב כי בעקבות פזיזותי מוטב שאמנע מכל טיפוח אשליה לגביה. ומה עם סנדרה הרתה ממני ותלד לאחר שבעה חודשים? ג'קי בערה: האם אתה רוצה להרוס לעצמך את כל החיים מפני שהיית נאיבי ושרוי בטמטום חושים בגללה. שכח ממנה. הברזילאיות מורגלות ללדת ילדים ולגדלם ללא אב. מילותיה הביעו אכזריות לשמה. בדרכנו חזרה למלון היא סיפרה כי ביקרה בישראל, והיא בעצם חצי יהודיה, מצד אביה, אף שגדלה כנוצריה. הנה מצאתי לעצמי את היהודיה, חייכתי לתומי, ושאלתי אותה בשחוק אם היא עשירה.

לפני המלון מצויה כיכר חביבה, וג'קי ואנוכי ישבנו שם. התפתחה שיחה מעניינת בינינו. שאלתי אותה מה עשוי להתרחש אם תתאהב בבחור ישראלי, האם תסכים להתגייר למענו? על כך השיבה שהיא הוטבלה לנצרות, וגדלה עם האמונה שישו קם לתחייה. לא היו לה כל פקפוקים ביחס לאותו מאורע, ופה מצוי הקושי שלי: לא רק שאינני מאמין בתחיית המתים, אני גם לא מצליח להכיל בתוך מוחי את הידיעה שישנן בריות המסוגלות לקבל משאת נפש זו כעובדה מוגמרת. דבריה של ג'קי היו תואמים בדיוק את אמירתה של סנדרה: אני לא דורשת מאף יהודי להתנצר למעני, ומצפה ממנו ליחס זהה, שלא יתבע כי אתגייר. ודאי שלא סיפרתי לה על כך, אבל היא קראה את מחשבותיי על הברזילאית ואמרה, כי במידה שסנדרה תישאל בעוד עשרים שנה האם היא מכירה אותי, היא תדע רק לספר במעורפל כי פגשה בעבר בחור ישראלי, והיא כבר אינה זוכרת מה היה בדיוק ביניהם. לא יכולתי לעצור את עצמי מלומר שאהיה מוכן להתפלל אפילו לאלוהיה כדי שכך יתגלגלו הדברים. ומה היו הסיכויים? הם היו קלושים.

כשעמדנו להיכנס למלון, נעצר אוטובוס בקרבת שעריו, והוציא מתוכו עשרות תיירים ממדינת סאו פאולו. לידנו חלף בחור בשם רפאל שנשא מצלמה על צווארו. אני התרשמתי מאד מג'קי וביקשתיו לצלם אותנו יחדיו. זוהי התמונה היחידה שלה שנמצאת ברשותי, כיוון שברגעים אלה ממש השתבשה לחלוטין תוכנית הטיול שלי וגם תוכניתו של גיל. רפאל הקליק במצלמתו, והחל לשוחח איתי כאילו אני הוא חברו הטוב ביותר משחר ילדותו. כאלה הם הברזילאים, זה עתה הגיע למחוז חפצו, וכבר יש לו פנאי לעצור את שטף הזמן כדי לדבר עימי על כל נושא שבעולם. כשנכנסתי לחדר, במקום לספר לרן וגיל כי אמריקנית אחת תצטרף לחבורתנו, בישרתי לשניהם שאנו ניצבים לפני שינוי מכריע. גם הפעם, לאחר כל האכזבות שידעו בגללי, הם האמינו לי. גיל יצא מן הדלת בחופזה ונתקל בג'ורדנה היפהפייה שהציגה עצמה לפניו, ובדרך זאת בדיוק התרחש מקרה ההתאהבות המהיר ביותר בהיסטוריה, ואני הייתי לו עד נרגש.

זו היתה התאהבות טהורה, שאף סופר או במאי לא הצליחו מעולם לתאר אחת כמותה, וכל התלהטות היצרים המיידית שבאה בעקבותיה נבעה אך ממנה. האם זהו גיל המאופק שאני מכיר מזה שנים אחדות? גם רן השתומם למראה עיניו ושפשף אותן במרץ. חיש מהר היינו מוקפים בברזילאים נלהבים משמחה שניגשו אלינו ולחצו את ידינו בחום רב. דקות אחדות אחר כך, אף אחד כבר לא יכול היה לדעת שזה עתה הכרנו אותם. האיחוד בינינו היה מושלם, ואני הצטמררתי מעוצמת החוויה. לאחווה שכזו זוכים מעטים מבני האדם, ואני גאה להשתייך לקבוצה הקטנה הזאת. ג'קי עברה שם, שאלה אם הכול בסדר, ואלה היו המילים האחרונות שאמרה לי.

דיברנו, רקדנו ושרנו, נענו מחדר לחדר, ומקומה אחת לקומה אחרת, ובשעות הללו ג'ורדנה וגיל היו עימנו ולא הצליחו להתנתק אפילו לרגע בודד זה מזו. היו שם גם פאוליניו, שארגן את הטיול שלהם, ובחור בשם נטליסיו שאני קראתיו נסימיליו, ועוד הרבה אחרים ששמותיהם נשכחו ממני בחלוף השנים. כשהגיע הלילה כדרך הלילות, נסענו כולנו באוטובוס התיירים אל מועדון הריקודים, ובילינו שם עד השעות הקטנות. היו אלה שעות של עונג שלא ידעתי מעולם, ומי יוכל לזכור כי בבוקר היום ההוא התעוררתי בדיכאון מתעתע. גיל וג'ורדנה לא הרפו זה מזו, ואילו אני מצאתי עצמי מתנשק עם נשים שטרם דיברתי עימן או ידעתי את שמן. כששבנו בחזרה, המומים ונסערים, גיל ביקש מרן וממני שנישן ברחוב והסתגר בחדר עם חברתו החדשה. אבל איש מאיתנו לא ישן. כל הקבוצה נותרה ערה עד אור הבוקר, ואז נסענו אל חוף ים מרוחק, בלעדי גיל וג'ורדנה, כמובן. נרדמנו על החולות והתעוררנו עם עור צרוב. כגודל הכאב כך גדולה ההנאה, ואפילו אני, מתלונן כרוני שכמותי, לא הצלחתי להתאונן. לא התכוונו להיכנע לשמש הברזילאית, ונשארנו שם עד שנוצחה ושקעה בים. וכשירד הלילה, עזבה הקבוצה את המלון וחזרה אל עיירתם הקטנה במדינת סאו פאולו.

סוף כל סוף, התאחדו תוכניותינו. שלושתנו החלטנו להגיע אל העיירה. לא עמדה בפנינו אף אפשרות אחרת. גיל החליט לצאת מיד בעקבות אהובתו. אני שכנעתי את רן להצטרף אליי לסיור במפלי איגואסו, ומשם ניסע אל סאו פאולו. אחר כך התקשרתי לחנות הסמוכה לדוכן הפרחים של סנדרה. היא התפוצצה מכעס ואמרה שאני מפר את כל הסיכומים שהיו לי עימה. התרמיל כבר היה על גבי, והתחלתי נפרד מעובדי המלון בלחיצת ידיים. ג'קי הביטה בי כלא מאמינה. היא היתה יפה עד כאב בבוקר ההוא. בצורה הטבעית ביותר הלכתי לעברה והתנשקתי עימה, והיא לא אמרה דבר, ואז עזבנו את המלון ויצאנו אל הרחוב.

היה זה ביקורי הראשון מתוך שלושה במפלי איגואסו, שנחשבים בעיני רבים למקום היפה בעולם. אין לדעת מדוע התקבצו בסביבותיו המוני פליטים מלבנון, איראן וארץ ישראל. אולי התשובה לכך היא מיקומו במשולש הגבולות: ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי – תמיד יש לאן לברוח. המלון אליו הגענו היה שייך לגולים איראניים עוינים, אך בעוד רן התייחס לכך ברצינות גמורה, אני לא הענקתי לעובדה הזאת כל חשיבות. קיבלנו יחס גרוע, אך גם כך היה זה מלון עלוב למדי. בביקורי השני לקחה אותי ברזילאית ממוצא פלשתיני לסיור בשמורת הטבע עצמה, הסגורה בפני תיירים. בעודנו צופים בשורת המפלים העצומים, היא ביקשה שאתאר בפניה את נופי ארצנו. "ארצנו"? אני נולדתי בארץ הזאת, התחנכתי בה ונלחמתי למענה, והיא רק שמעה עליה סיפורים מוגזמים מפי סבתה. אבל לא הרשיתי לעצמי להיות כפוי טובה ולהתבטא בדרך זו. לולא הסיעה אותי, לא הייתי זוכה להגיע לשם. לאביה קראו איברהים, ואני התאפקתי בקושי מלומר שגם את שמו השאילו מאיתנו הערבים.

אחרי שהתפצלה דרכנו באיגואסו, פגשתי שוב את רן בדרך לעיירה לפי המועד המוסכם, וכשהגענו אליה התאחדנו מחדש עם גיל. עבר הרבה זמן, אמר. אכן, חלף זמן רב. הוא כבר טיפל בסוגיית הדיור והזמין עבורנו שלושה חדרים. כשנגעתי בקירות המתפוררים, תהיתי כמה זמן אשאר ביניהם. היתה זו עיירת שדה נידחת, בת כעשרים אלף תושבים, ואנו היינו התיירים הראשונים שהגיעו אליה מאז נוסדה. במקום הזה, שלעיני מבקרים זרים ייחשב כיישוב אפרורי ומשעמם, עמדנו לבלות כפי שלא בילינו מעולם, ובמיוחד בחדרים האלה, ובעיקר בלילה ההוא.

שעת הסיאסטה בקרבת ביתה של ג'ורדנה. הדמויות המופיעות מימין לשמאל: גיל (ריבוע אפור) מחבק את ג'ורדנה היפהפייה. אמא שלה, דודניתה, אחותה הקטנה שאוחזת בידי (מסגרת לבנה), ונסימיליו שמוכיח לכולם מיהו הבוס. כל השאר הם שכניה. את התמונה צילם רן. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

הגיעה גם ג'ורדנה לקבל את פנינו. היא היתה יפה כתמיד, ומפיה נודע לי ברגע ההוא כי מרבית ידידינו החדשים מתגוררים למעשה בעיירה שכנה, המרוחקת כמה עשרות קילומטרים משם. קיצורו של דבר, גיל הטה את מסלולנו אל עיירתה של ג'ורדנה מתוך אנוכיות לשמה. למרבה המזל, הטובים שבחברינו: פאוליניו, רפאל ונסימיליו מתגוררים אף הם בה, ואני הסכמתי להישאר. מכל מקום, את הכעס שפכתי במכתב מבחיל ששלחתי לסנדרה. וככל שביקשתי לאמלל אותה, כך חשתי כי גורלנו נקשר לעד. פעם שלחתי מכתב דומה למישהי בארץ, וכל כך הצטערתי עליו, עד שהגעתי אל תיבת הדואר שלה, פרצתי אותה, ושלפתי אותו משם. ואלה היו שני המכתבים המבחילים היחידים שכתבתי מעולם לבחורה כלשהי. על מנת למנוע מן המכתב להגיע לסנדרה היה עליי לנסוע מן העיירה אל העיר הגדולה הקרובה אליה, משם לעיר סאו פאולו, אחר כך לעיר ריו דה ז'נירו וממנה אל פטרופוליס. היה יותר פשוט לקרוא לג'ורדנה שתסייע לי בניסוח מגילת המחילה. אף פעם לא הצלחתי להישאר נבזי יותר מיממה אחת.

כעבור יום שלחתי מכתב שלישי לסנדרה. הודעתי לה כי העברתי את סכום הכסף המובטח לחשבון הבנק של אמה, אמצא לי כלה ואעבור לגור לידה, כפי שרצתה. הסיכום הראשוני בינינו היה כדלקמן: היא תעשה לי ילדים תמורת תמיכה כלכלית, ובדרך זו נהגה כפי שנוהגות נשים רבות בעולם החפצות להקים משפחות חד-הוריות משל עצמן. בעוונותיי הכנסתי למערכת היחסים הקשיחה הזאת כל מיני רגשות, שלא יכולתי לכפות עליה לחוש גם אותם. בגלל גבריותי הפגועה טפלתי עליה האשמת שווא שהשתמשה בי וזרקה אותי. האמת היתה הפוכה: אני השתמשתי בה ונטשתי אותה. האם יכול היה להצליח בינינו קשר רומנטי, כפי שהתאוויתי לו? היא סברה בפקחותה שלא היה לכך סיכוי, משום שהגעתי זה עתה מרקע מנטלי אחר, וטרם "השתפשפתי" כיאות בתרבות הקתולית של ברזיל. במילים אחרות, אם לא הייתי נעתר לתנאיה המקוריים היא לא היתה מוכנה להיפגש אותי, ומפני שהייתי בטוח בעצמי לגרום לה להתאהב בי, שכנעתי אותה לקבל גם את תנאיי, ואז, במקום להתאמץ למענה, ישבתי ימים שלמים ותכננתי מזימות הזויות במטרה לבגוד בה. עד כמה אידיוט יכול להיות בן אדם, נבער הדבר מבינתי עד עצם היום הזה.

ואם מישהי מביניכן סבורה שיכולתי להגיע למסקנה הזאת מתוך מחשבה צלולה, אזי היא טועה. נזקקתי למישהי חדשה שתמלא את החלל שהותירה סנדרה ותרפא את פצעיי. קראו לה פאולה (כשם אנגליה אחת הזכורה לרע). מכריה סיפרו עליה שהיא "פירניה", כלומר, שהיא טורפת גברים להנאתה, ושיש להיזהר מפניה. ליותר מכך לא יכולתי לפלל בעת ההיא.

גם לאחר שחלפו ימים רבים מאז הכירו, עדיין לא הצליחו גיל וג'ורדנה להסיר את ידיהם זה מזו. לא רק שהיתה יפהפייה, היא גם ניחנה בתכונות אציליות ובאישיות מעניינת. שעות רבות בילינו בהקנטה הדדית מתוך חיבה, כשכולם סביבנו פורצים בצחוק רם לשמע העקיצות המבריקות. היא היתה בת למשפחה אמידה, ואמה הזמינה אותנו כמה פעמים לסעוד עימן ארוחות משובחות. את תפקיד המגיהה של כתביי תפסה אחותה הצעירה, והיא תרמה רבות להתפתחות למידתי את השפה על בורייה. אביהן התגורר בבית אחר, ואני לא פגשתיו.

את הלילות כולם היינו מבלים באחת הלנשונטות שברחוב הראשי. מדי ערב הגיעו לשם מלבדנו, גם ג'ורדנה, רפאל, פאוליניו, נסימיליו, לוסימארה שקראתיה מריה לוסיה, פאולה, ורבים אחרים שכבר איני זוכר את שמותיהם. ההתכנסות אומנם היתה ספונטנית אך נותרה קבועה, ובתוך ימים אחדים הפכנו, שלושת הישראלים, ליקירי העיירה, שכל עובר אורח פונה לברכנו לשלום. בדומה לרן וגיל, הוזמנתי מדי יום להתארח בבית אחר, והתרגלתי במהרה למצב המבורך. להכנסת אורחים רחבת לב שכזו לא זכיתי מעולם לפני כן, והכרתי את הצדדים הנעימים של בני האנוש, את האדיבות האמיתית והחביבות הטבעית. לא מצאתי אף לא רגע אחד שלא יכולתי בו לחייך. וכיוון שמדובר בעיירה שלא מתרחש בה כמעט דבר, הזמן גם עמד מלכת, ולא היה עיתוי מושלם יותר עבורו לעשות כך למעננו.

פאולה היתה נערת רחוב. שום הגדרה אחרת לא תהיה קולעת יותר עבורה. היו לה פנים חמודות ועיניים ערמומיות, והיא התבייתה עליי כבר בשעותיי הראשונות בעיירה, כשתהתה מיהו אני בזמן שפסעתי לי להנאתי. בלילה הראשון שלנו בעיירה, היא הצטרפה לחבורתנו בלנשונטה, ומנעה מכל אחת אחרת גישה אליי. כמוני, גם היא נמנעה מלשתות אלכוהול, וכך יכולנו לבחון יחדיו את מידת שכרותם של החברים, ולהטריף את דעתם עוד יותר בסיפורים על אירועים מצחיקים, ולהעיר אותם מעלפונם אחר כך. לזכותם של ידידינו הנדיבים יאמר, כי מנעו מאיתנו כל אפשרות לשלם על הזמנותינו, או להזמינם על חשבוננו כמתקבל על הדעת לפי כללי הנימוס. אותי הרוו מכף רגל ועד ראש במשקה גוארנה מתוך אמונה כי כמות גדושה שכזאת תתחיל להשפיע גם על חושיי, וכשמעדתי באחד הלילות בגלל אבן בולטת, התהפכו שולחנות ונפלו כסאות מרוב שמחה ועליצות על הצלחתם המדומה.

כשהגיעה שעתי בלילה הראשון, לקום ולשוב אל המלון, בגלל לאות בלתי רגילה, ליוותה אותי פאולה ותמכה בי לאורך כל הדרך. בשער הבניין התנשקה עימי בלהט ונפרדה ממני באמירת שלום. הודיתי לה על ההתחשבות, והבטחתי להיות ערני למענה בפעם הבאה, ואז צנחתי על מיטתי ונרדמתי. שקעתי בשינה עמוקה כל כך, עד שלא הבחנתי האם הבחורה שמנשקת אותי מופיעה בחלום או מתנועעת מעליי במציאות, וכשהקצתי מתוך הדמדומים האלה מצאתי לצידי את פאולה, וידעתי שנכנסה פנימה מבעד לחלון הפתוח. היתה זו הפתעה נעימה מאין כמוה, ואני התעוררתי מחלום אחד כדי לשקוע בתוך חלום אחר. חייתי 22 שנה כדי להגשים את החלום ההוא, ומימושו עלה על כל הציפיות האפשריות, אולי בגלל פתאומיותו, אולי משום שלא התכוננתי אליו. אכן, פאולה המנוסה היתה המולטית הראשונה, ועתה גם אני ידעתי על מה כולם מדברים. התערובת האירופאית-אפריקנית בראה את המאהבת המושלמת בעולם, ואף אשה לא תשווה לה.

פאולה מעולם לא נכנסה לחדרי בדרך המקובלת. לפעמים נאלצתי להמתין דקות אחדות עד שהיתה מסתערת עליי מן החלון, ולפעמים המתנתי בציפייה דרוכה במשך כמה שעות. תמיד ידעתי שתגיע, ואף פעם לא ידעתי מתי, וההמתנה המלחיצה הזאת הטריפה עוד יותר את חושיי, ופאולה המוכשרת התכוונה בדיוק לכך. היא היתה פרודה מבעלה, חיה בבית משלה, והיתה מבשלת למעני מטעמים משובחים. מעולם לא ביקשה אגורה וסירבה לקבל מתנות. ובכל פעם שעזבה את מיטתי, התנצלה על כך שהיתה מנצלת אותי, והלכה לדרכה. אף פעם לא התירה לי לישון אצלה, וקבלה על ניסיונותיי המשונים להשיג דריסת רגל בדירתה. וכשהיתה מחייכת אליי לפעמים, נפשי המתייסרת ממנה היתה מזדככת ונטענת בחוזק אינסופי, ואני הייתי עוצר בכוח בלתי רגיל את עצמי מלהשתטח לרגליה ולהתחנן לחסדיה הטובים. אלף פעמים הנידה את ראשה לשלילה, ואני לא ויתרתי והמשכתי לבקש, ולבסוף הנהנה לאות הסכמה, ונעשתה כה לחוצה עד שוויתרתי לה. זאת רק משיכה גופנית, הפטירה, ואתה היית צריך להסיק זאת בעצמך. אז הניחה את ראשה על כתפי, ואני הצלחתי לחשוף את נקודת התורפה שלה: היא סיפרה שעדיין היא אוהבת את בעלה שעזב אותה. ושנינו לא ידענו אז כי את מסירותה אליו איאלץ לכבד בתנאים קשים ביותר שזימן לנו העתיד.

הפרק הבא: מסיבת הניצחון של ביל קלינטון

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.