חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו

03/01/2010 ב- 17:57 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו
תגים:

חלום חיי מילדות היה להגיע אל האמזונאס. בגיל 22 יצאתי למסעי הראשון בעולם, אל אמריקה הדרומית. במסגרת סדרה בת כמה פרקים, אספר את קורותיי בחודשיים הראשונים. הכתוב אינו אלא תמציתו של סיפור אישי, המופיע בכללותו ועל היבטיו השונים ביומן המסע, במכתבים, בתמונות, בזיכרונות ובמחשבות.

הפרקים:

חגיגת ראש השנה בריו דה ז'נירו … הפרק הנוכחי.
החלון הפתוח בלילה (תמונות)
מסיבת הניצחון של ביל קלינטון (תמונות)
מכשיר קשר אל הצבא הישראלי (תמונות)
הרפתקה לילית באמצע שומקום: א. ההתחלה – ב. ההמשך (תמונות) – ג. הסוף.

נספח: מה אירע לנפשות הפועלות ברבות השנים? (תמונות)

השעה היתה ארבע אחרי הצהרים בקירוב כשנשמעו נקישות בדלת. סניור, יש לך שיחת טלפון, קרא לי הקול מבעד לדלת. באותם רגעים השתרעתי בחדר טחוב, אפל ומכוער במלון זול להחריד בעיר ריו. הבחורה שעימה התגוררתי שם היתה מזועזעת ממבטי הנדהם. מה קרה, היא שאלה בלחש. אפילו לא יכולתי להשיב לה. רק בבוקר ההוא עברנו אל המלון המצחין הזה, ומי כבר יכול היה לדעת שאני כאן?

היה זה גיל, חברי הטוב מן השירות הצבאי. הוא ביקש להודיע לי כי בעוד שבוע הוא ינחת גם כן בעיר. מאין יש לך את מספר הטלפון, שאלתיו. אמא שלי מסרה לו. ומאיפה אמא שלי יכלה לדעת? הוא לא ידע. התשובה לא מצאה חן בעיניי. הקראתי לו את כתובת המלון וקבעתי להיפגש עימו שם, יום לאחר שיגיע. זאת היתה נקמתי הקטנה על המעקבים שהתנהלו אחריי מישראל.

אמרתי לה לאסוף את חפציה בחזרה אל התרמיל והסתלקנו אל החשיכה. במורד הרחוב מצאנו מלון עלוב עוד יותר. איך אני יודע? קו הטלפון שם לא היה פעיל. אחר כך יצאנו בחזרה אל האוויר רווי האלכוהול, וישבנו לאכול במסעדה קטנה. הכרנו כמה ימים לפני כן במלון מפואר, אליו הגענו כל אחד בנפרד כדי להתארח. היא היתה אינדונזית, ובדומה למרבית בנות עמה היתה דקה וקטנטונת. זהו רק עניין של זמן, אמרתי בליבי לנוכח הנשים העסיסיות סביבי, עד שאיעלם לה. אבל לאינדונזית היו תוכניות אחרות, ורצון לעזוב את המלון היקר, ולאחר שיטוטים בעיר היא העבירה אותנו אל המלון הזול, ואמרה שזה לא נורא כל כך, כי היא מסורה לי ואני דואג לה.

למחרת בבוקר, לאחר שבילינו את הלילה במלון העלוב כל כך, העברתי את עצמי אל מלון מרוחק יותר בלעדיה, שם פגשתי את ג'ואנה, תיירת יפנית מסאו פאולו. כלומר, היא היתה ברזילאית כיתר הברזילאיות, אלא שמשפחתה היגרה מיפן כמאה שנה לפני כן. ולפיכך, בשורה התחתונה, אני מצאתי את עצמי עם יפנית שנראית בדיוק כמו יפנית, ובליבי תהיתי שאם זהו גורלי – לבלות את שארית הטיול עם אסייתיות – מה חבל שלא הצטרפתי לרוני חברי במסעו אל המזרח הרחוק.

על מנת להבין באיזו מצוקה נמצאתי, אספר לכם כי גם לאחר שבוע ימים טרם השקפתי על נופי העיר ממרומי הקורקובדו. הייתי נחוש קודם לכל למצוא לי ברזילאית אותנטית, עם עור בצבע מוקה ושיער ארוך ושחור. דומני כי זוהי הפעם היחידה בחיי שהגדרתי לעצמי משימה שכזאת. כדבר הזה לא אירע לי לפני כן ולא אחרי כן: אני יצאתי לסיור רגלי בעיר כדי לחפש בחורה! צעדתי לאורך החופים, הקפתי כיכרות רחבים, וביקרתי בשווקים הומים, ולא מצאתי את מבוקשי. אף אחת לא היתה יפה יותר מג'ואנה, ואני התעקשתי על יופי בלבד. ואז, כשכמעט איבדתי תקווה, במרכז הקניות ריו סול זה קרה.

כשירדתי לאיטי במדרגות הנעות, הבחנתי בצעירה ברזילאית שלקוחה היישר מן החלומות. לא יכולתי לגשת אליה. ליבי כמעט קרע את עצמו לגזרים מרוב התפעלות. הייתי חייב להירגע. היה לה דוכן מרשים של זרי פרחים, ואת שיערה קישט פרח צהוב, בדומה לנערות הטרופיות שמופיעות בסרטים. היא התנהלה בחן רב, מהלכת כרקדנית על קצות אצבעותיה, ושולפת גבעולים ארוכים מן הכד. כן, זאת היתה בהחלט התאהבות ממבט ראשון.

ניגשתי אליה באופן מגושם, במכוון, עושה עצמי נזקק לתושייה מיידית, והיא התעשתה לאחר ניד עפעף, וחייכה אליי בחיוך שמתואר רק באגדות. עכשיו הגיע רגע האמת שציפיתי לו במשך שנים רבות: סניורה או סניוריטה? סניוריטה, אמרה. וכשאני נשמתי לרווחה אזל מלאי האוויר מכל החנויות, החללים שביניהן, והמחילות שהתגוררו בהן העכברים. היא צחקה צחוק ששווה חיים בני אלף שנה, וקולה היה כה רך עד שהתאוויתי להקשיב לו שוב: סניוריטה סנדרה, היא הציגה את עצמה שנית.

אני מעוניין לקנות זר פרחים, הודעתי לה כממתיק סוד. בבקשה, בחר לך, הורתה לי בלבביות, ואני כבר שמתי לב כי מעיניה מבצבץ מבט עם שמץ של אכפתיות. לא הצלחתי לבחור, מפני שכישלוני היה ידוע מראש. הפצרתי בה לבחור זר מרהיב למעני, והיא עשתה זאת בנקל. היא ציידה אותי גם בכרטיס ברכה שזור בחוטים זהובים, ואני כתבתי בצורה שמשתמעת לכל עלי הכותרת שהיו כבר בידי: מוקדש לסנדרה, הסניוריטה הבוניטה! היא קפצה ממקומה מרוב עליזות. התקשתה להאמין שזר הפרחים היקר מכולם נרכש למענה, והודתה לי שוב ושוב. באמת ובתמים, היה זה רגע של אושר צרוף.

ניתן למנות על עשר אצבעות את מספר הפעמים שהענקתי לגברת כלשהי זר פרחים. אני אוהב חפצים קשיחים, כאלה שאינם מתכלים, ונותרים כמזכרת לעד. אולם בפעם ההיא הייתי בר מזל. שוו בדמיונכם מה עלול היה לקרות אם סנדרה היתה מוכרנית בחנות שעונים, ונפשה היתה יוצאת כדי להשיג לעצמה בעזרתי פריט המשובץ ביהלומים רבים. אבל אני לא הענקתי לה זמן מרובה כדי לחשוב. קניתי לה זר עוד יותר גדול, ואז ביקשתי את רשותה לסעוד עימי ארוחת ערב היכן שרק תאמר. היא אמרה שאינה יודעת, שהיא צריכה להרהר על כך.

ודאי שהייתי המום. אני חיזרתי אחר הבחורה היחידה ששבתה את ליבי, והיא ממאנת להיכנע כל כך מהר. אם לא אצליח לאלתר דבר-מה חדש בשניות הקרובות, אני עומד לאבד אותה. ואז הבזיק במוחי רעיון נכסף: סנדרה, פניתי אליה, במקום שתצטרכי להחליט, הבה נערוך הגרלה ועל פיה נגיע לידי הסכמה. נטלתי פרח, והתחלתי לתלוש את כותרתו, עלה אחר עלה: כן, לא, כן ,לא, כן, לא. זה הסתיים ב-לא. מפח הנפש היה מושלם, ואז כשניצבתי על סף ייאוש מוחלט, סנדרה הצילה את שנינו: "לא" הלילה – מחר! באתי להטמין לה מלכודת, נכשלתי, ובדיעבד נתברר כי סנדרה היא זו שהפילה אותי בפח. לא היתה לה כל כוונה לוותר עליי. סנדרה היתה סניוריטה יפהפייה, אך לא קלת דעת כלל וכלל. היא נתגלתה כבחורה  מתוחכמת למדי.

לאחר שהזמנתי אותה לארוחת צהרים, וסייעתי לה לסגור את הדוכן ולפתוח אותו מחדש, העניינים בינינו התקדמו במהירות. סנדרה הזמינה אותי לביתה. היא התגוררה בפטרופוליס, אחת מערי הלוויין של ריו דה ז'נירו. נסענו במונית אל המלון כדי שאודיע לג'ואנה על היעדרותי המתוכננת. ג'ואנה התגלתה כברזילאית בכל רמ"ח איבריה, אף שנראתה כמו כל היפניות. ממש לא עניין אותה עם מי אני מסתובב ומה אני עושה בלילות. היא הודיעה שהיא כבר תסתדר. בביתה של סנדרה זכיתי להכיר את בנה הקטן, אסטיבליון. שיחקתי עימו עד שנרדם, ואז הגשמתי חלום שהרטיט את ליבי מאז עלומיי.

סנדרה היתה בחורה מעודנת ותכליתית. כשסיפרתי לה כי חברי ואחד מידידיו עומדים לנחות בימים הקרובים, היא מצאה עבורנו חדר גדול במלון דירות. וכשהם הגיעו לברזיל, היא העניקה לי שני ימי חופשה לשם התארגנות. היה זה הלילה הראשון שלי לבד, מאז הגיעי לעיר. כעת היתה לי השהות להרהר בהצעתה של סנדרה. היא היתה גלויה עימי מן ההתחלה, וביקשה ממני לבחור באחת משתי האפשרויות: לזנוח את תוכנית המסע שלי, למצוא לי משרה בנציגות ישראלית או בקהילה היהודית, ולגור עימה מתוך רצון להקים משפחה, או שהיא תתנהג אליי כאל תייר אמיד שנקלע לסביבתה והיא תוכל לבלות לה על חשבוני. לא היתה דרך ביניים. סנדרה היתה נוקשה מאד. היא אמרה שמצאתי חן בעיניה, ומפני שלא יכולנו להינשא, יהא עליי להחליט אם אני רוצה צאצא ממנה. הריחוק העצום מן הבית – מצב של דחק שאליו לא הייתי מורגל – יצר את הפיתוי לחיות עם סנדרה, ואני ניסיתי לחלץ את עצמי מן המבוי הסתום. התכוונתי להודיע לה שאמשיך במסעי המתוכנן, ואשוב אל ביתה, שיהא ביתנו, לפני הלידה.

מובן שגיל ורן כעסו עליי מאד. ההגעה מישראל המודרנית אל תוך החור הנורא שארגנתי לשניהם, היה מעשה נבלה מצידי, לדבריהם. עתה התפניתי לשוחח עם גיל בהרחבה. במשך שנה תמימה הוא ראה אותי פורש מפות ומתכנן את המסע בפירוט דקדקני, ומעולם לא אבה להצטרף. ופתאום הנה הוא כאן. אז גם הבינותי כיצד השיגה אמי את מספר הטלפון של המלון. אבי התקשר לחדרי הקודם, ובהיעדרי שוחחה עימו האינדונזית מבלי ידיעתי, וכך נודע לו על מקום המצאנו הבא. בבואי למלון נודע לי גם כי השאירה עבורי הודעה היכן אוכל למצוא אותה. מסרתי לרן וגיל את כתובת המעון החדש בקופה קבנה, ונסעתי אליה. חטפתי בחיי כמה וכמה סטירות מבנות זועמות, אבל לאינדונזיות יש שיטה מכאיבה יותר. היא הרימה את ברכה והנחיתה על אחת מרגליי דריכה איומה. מאוחר יותר, כשנרגעה רוחה, נדברנו להיפגש בעתיד במועדים מסוימים בכמה אתרים, ואם לא אאתרה במסע כולו, התבקשתי לכתוב לקרובי משפחתה באיטליה. בדרך עקיפה זאת אנסה ליצור עימה קשר. ברם, אני התעכבתי במדינת סאו פאולו ומעולם לא נפגשנו עוד, ואף שמה פרח מזיכרוני.

גיל ורן נרשמו למועדון קפוארה, והחלו להשתלם במלאכת ריקוד הקרב. אני נטלתי שיעורי קרוא וכתוב מתקדמים בפורטוגזית אצל אשה אנגליה. את השפה עצמה יכולתי לדבר. סדר יומנו כלל השכמה בשעה חמש, כשהייתי מזמר על אדן החלון "הו קורקובדו, הו קורקובדו". וכשהייתי משיב להם בחזרה את הכריות שהשליכו לעברי, הם היו נרדמים מחדש. כשהיו מתעוררים, יצאנו יחדיו לטבילת בוקר במימי האוקיינוס. אחרי הצהריים היו הולכים לשיעור קפוארה. לפעמים הצטרפתי אליהם. בשעה שהתאמנו, אני השתדלתי להישאר במעגל המזמרים לצלילי הברימבאו. אולם בדרך כלל, הייתי מסייר באחד היערות או נוסע אל מרכז הקניות כדי לשהות מעט במחיצת סנדרה.

השיחות אל תוך הלילה עם סנדרה שכנעו אותי להישאר בברזיל שנים אחדות. הרגשתי כלפיה חיבה רבה, אולם במהרה חשתי כי הבילויים בחברתה מכבידים עליי מבחינת מימונם. דיברתי איתה על כך. היא קבעה לפיכך כי נמעיט בפגישות, אך לא נתפשר על איכותן. הבזבזנות שלה הוציאה אותי מכליי, והחלטתי למצוא לי חברה אחרת. סנדרה אומנם התחייבה לעלות לישראל יחד עימי בעתיד, אך סירבה בכל תוקף להמיר את דתה. על כן, היה ברור מאליו שאחפש ברזילאית יהודיה. שכנעתי את גיל להצטרף אליי, ויחדיו פנטזנו על יהודיות עשירות ויפות. כיוון שאמי היתה קשורה לצירות ההסתדרות הציונית, אין זה מפתיע כי היכרותי הראשונה היתה עם אחת המזכירות בלשכה המהודרת. היא הזדעזעה מכך שאני מתרועע עם קתולית, בניגוד לעקרונותיי, ואכן, בעקבות הלילה המשמים שחוויתי עימה, מצפוני נקף דיו עד שגמרתי אומר לשוב מיד לחיקה של סנדרה, אפילו איאלץ להתרושש בגללה.

אלא שלא הרחקתי לכת עד פטרופוליס. כשגיל ורן שבו ממסעדת פירות ים הם נתקלו בבית כנסת. היה זה יום שישי ואני נגררתי אחריהם אל תפילת השבת. מה אומר, אף פעם בחיי לא ראיתי מקבץ מרהיב מעין זה של יהודיות יפהפיות. גם רבות סופר על הקהילה היהודית העשירה ביותר בעולם, אבל שום הכנה מוקדמת לא תועיל. לכבוד השבת כל הנשים ענדו את מיטב תכשיטיהן המפוארים, ובקהל הרב התערבבו צמד מאבטחים תמירים הנחושים להגן עליהן. לשלושתנו לא היה מאומה להציע, והתפארות מיותרת בדבר הצבריות שלנו היתה עשויה רק להזיק. ואולי בגלל צניעותנו הכנה זכינו להיכרות עם שתי אחיות ג'ינג'יות לוהטות במיוחד, שקבעו עימנו פגישה בלילה ההוא, והבטיחו להביא אליה עוד כמה מחברותיהן. נסענו במונית במשך שעה ארוכה אל מועדון ריקודים פופולרי, הממוקם בשכונה היוקרתית ביותר של ריו, אבל נכונה היתה לנו אכזבה. כדרכם של ברזילאים, ובכללם יהודים, מוטב להתנהג כברזילאי ולהתייחס בקלילות לכל פגישה הנקבעת עימם, גם אם מדובר במועד של טיסה או הפלגה.

לעזאזל, אמרתי לעצמי, אני לא ממשיך לשומקום עד שלא אשיג יהודיה עשירה ויפה. חזרנו מן המועדון לפנות בוקר, וכבר היתה שבת, ואני נסעתי לסוף שבוע בפטרופוליס. לאחר שהאזנו לתפילה בכנסיה, סנדרה הצליחה להשיג מכונית לכמה שעות, ונסענו יחד עם בנה לטייל באחד הפארקים. היא סיפרה לו כי עוד מעט תהיה לו אחות קטנה. הבטתי אליה בפליאה והיא התיישבה על ספסל וצחקה. אחר כך אמרה שאם אחדל לפטפט עימה בלילות, ואקדיש את כל מרצי למען המאומץ המשותף, אז לבטח תהיה לה בשורה חדשה לספר. הילד מצא לו כמה חברים זמניים, ובזמן ששיחק עימם, אמו היתה מספיק משועשעת כדי לנסות ולחלץ ממני כל מיני התוודויות.

סיפרתי לה כי שמען של המאהבות הברזילאיות יצא למרחקים, ובינתיים לא אוכל להתכחש לאמיתות הידיעה. היא הודתה לי על דבריי, ואף הרהיבה לומר שעדיין איננה מיומנת דיה, כיוון שניסיונה קצר ביחס לחברותיה. זה קרה לה כשהיתה כבר מבוגרת, בגיל 13. אחרי שסיימנו לצחוק, אמרתי לה כי ברזיל היא הארץ המדהימה בעולם בגלל נופיה האדירים, עולם הטבע שלה, היעדר הגזענות, המכוניות שמונעות באמצעות אלכוהול, המזון העשיר והמגוון שלה, התרבות הייחודית, הנשים החושניות ביותר, אך המדהים מכל אלה הוא העם שחי בקרבה, אותם האנשים השמחים שמוצאים בכל עת הזדמנות לצחוק וליהנות ממנעמי החיים.

סנדרה ביקשה לדעת האם אעדיף על פניה בחורה ישראלית, והמשיכה ואמרה שאם הישראליות מתנהגות בחדר המיטות כמו שאר היהודיות, אז היא לא תחשוש כלל לעלות ארצה, ואז תירצה זאת כסיבתה העיקרית להימנע מגיור, שחלילה תיאבד מן הלהט הלטיני בעקבות ההתייהדות. וכי יכולתי לספר לה אותה השעה שאת הסוגיה הזאת בדיוק אני מתכוון לבדוק בימים הקרובים?

ואז היא אבתה שאספר לה על הפעם הראשונה שלי, ואם אדייק, על הפעם הראשונה שלא הצליחה, כשהייתי בן 15 ופותיתי על ידי נערה הגדולה ממני בשנתיים, ובשעת מעשה נכנס לפתע אביה, וכשהוא משתולל מזעם, רדף אחריי במורד המדרגות ובמעלה הרחוב, כששני חבריי הטובים י' וצ' עדים למחזה המשעשע והמביך, ומאז הם נוהגים לספר על המאורע לכל מכרינו, בין אם ירצו לשמוע ובין אם לאו, ואינם מחמיצים גם את הפרטים המתארים את שיטת ההימלטות הנהדרת שלי.

כששבתי לריו היתה לי כבר תוכנית מסודרת. גיל ורן אף הסכימו עימי כי אין סיכוי שהיא לא תתממש, וכך נסענו שלושתנו אל מועדון הברייקה שבעיר, כדי לסקור אותו מכל כיוון אפשרי ולהשיג מידע חיוני. אושר שלא ידענו כמותו הציף את ליבנו כשפגשנו שם קשיש תימהוני, שידע בקושי כמה מילים בעברית, ואני הצלחתי לחלץ מפיו ידיעה קלושה על המתרחש בחג הקרב. גיל ורן כמעט שלא הבינו פורטוגזית, ולשמחתם הרבה דיווחתי להם כי באולם הענק שבו אנו ניצבים, עומד להתקיים נשף חגיגי לכבוד ראש השנה, אליו מוזמנים אלפים רבים. אכן, הישיש שענה לשאלתי אמר שזכור לו כי בשנה לפני כן נערכה כאן חגיגה, ואני לא נתתי להזדמנות הזאת לחמוק מאיתנו, יהא גורלה אשר יהא.

במשך ימים אחדים לא חדלנו מלדבר על ראש השנה הקרב. השתרענו כל אחד במיטתו ופנטזנו בקול רם על ריקודי סמבה סוערים עם יהודיות. אכן, יהודיות. היה מי מאיתנו שאפילו הציע לקנות בגדי חג. באותו שבוע ביליתי בתוך חלומותיי, מאמין בכל מאודי כי ריו עומדת להיות ביתי, כי בעיר הזאת אקים משפחה לתפארת העם היהודי. רן, שהשאיר אהובה בישראל, הפריע מדי פעם למחשבותיי, אולם גיל נסחף אחריהן, מתוך תקווה לחיות חיים שלווים בברזיל. חודש לפני כן, כשהגיעה שעתי לסיים את עונת הרחצה בחופי תל אביב, השקפתי מכיכר אתרים אל עבר יפו, ואמרתי בליבי כי בפעם הבאה שאראה את הים, תהא זו כבר בקופה קבנה המהוללת, כשמולטיות יפהפיות כרוכות מימיני ומשמאלי. חלפו להם שבועות אחדים, ובינתיים לא התרועעתי אפילו עם מולטית אחת. סנדרה היתה נוצרייה לבנה, ואילו עתה סחררו את ראשי בנות עמי. עד כדי כך השתגעתי.

ביום חמישי נסעתי עם סנדרה להר הסוכר. אחר כך הגענו לאחד מבתי הספר לסמבה, כדי שתלמד אותי את הריקוד כהלכתו. בכל פעם שביקרתי שם, הייתי ניצב במרכז האולם ומביט סביבי כלא מאמין. הבנות היפות בעולם נעות לצלילי המוסיקה, וכמעט כולן היו בחזקת "הגש ידך וקח אותן". סנדרה הפליאה בריקודיה, ואני הייתי מוקסם ממנה לחלוטין. גם האווירה הארוטית הלמה בי, ואני מצאתי עצמי לפתע מתנשק עם מולטית. הנה קרה הדבר. סנדרה השיבה אותי אליה והתנשקה עימי, ובמהלך הנשיקה הייתי מכושף דיו כדי להחליט, כי אם תהא זו סנדרה או תהא זו היהודייה החלומית, אני לא אוותר על לילה ממושך בחברתה של איזושהי מולטית. את המשך הלילה ההוא עשינו במוטל ססגוני. עוצמת החוויה הביאה אותי לשכחה כמעט מוחלטת, ולא סיפרתי לה כי ביום ראשון יחול ערב ראש השנה. היא סברה לתומה שאמצא עימה בסופו של אותו שבוע.

כבר בשבת סנדרה נשתכחה ממני כליל. ההכנות הנפשיות שלי היו בעיצומן. עד שחלף היום ההוא כמעט פקעה נשמתי, ולאחר לילה שקט במיוחד, יום ראשון המיוחל הגיע בסופו של דבר. גיל, רן ואני, הסתפקנו בארוחת בוקר בלבד. נדברנו בינינו כי אין כל טעם למלא את בטננו בצהרי היום, ומוטב כי נתאפק ונמתין לסעודה החגיגית. השעות זחלו לאיטן והערב סירב לרדת. יצאתי לספור כוכבים בשמיים כשהשמש טרם שקעה, וחשתי כמו שחקן במחזה סוריאליסטי. ואז הגיעה העת ללכת. מן המלון נכנסנו היישר לתוך המונית שהובילה אותנו לקלוב הברייקה המקומי. מה אומר, היינו רעבים, נרגשים וצוהלים. לחצנו זה את ידי זה, ואיחלנו לעצמנו הצלחה.

המקום נראה חשוך בצורה מפתיעה והשומר סירב להכניס אותנו פנימה. גיל ורן הציגו את דרכוניהם הישראליים ואמרנו שאנו יהודים, אבל השומר התעקש שהמקום ריק ולא מתקיימת בו שום חגיגה. אין כאן אף אחד, אמר, וביקש שנסתלק. איזה הלם! גיל ביקש ממנו כוס מים כדי להירגע, לרן נשפך מפל של דמעות מרוב צחוק, ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. ההלם היה מוחלט. לבטח מתקיימת חגיגה במקום אחר, ניסיתי להציל מעט מכבודי, אבל התעוקה היתה כבדה מכדי שיתייחסו אליי ברצינות. גם את התיאבון איבדנו, וחלף זמן רב עד שהצלחנו להירדם. היה זה לילה נורא, פשוטו כמשמעו.

בבוקר למחרת נקראתי להגיע אל דלפק הקבלה. סנדרה צעקה מעברו השני של הקו, ודרשה לדעת איפה הייתי בימים האחרונים. לאחר תחינה ממושכת שכנעתי את רן וגיל להגיע עימי למרכז הקניות ריו סול. שניהם שימשו עדי שקר לאליבי שבדיתי במיוחד עבורה. פעם קראתי באיזשהו מקום כי מרבית הגברים בעולם מפנטזים על ברזילאיות ויהודיות. הפנטוז על ברזילאיות מובן מאליו, והפנטוז על יהודיות נובע מכך שהן הכי קשות להשגה. עלצתי על היותי ישראלי ברגע ההוא, אך רק עתה תפשתי עד כמה נכונה הטענה הזאת, וכבר לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את סנדרה, יהא הפיצוי שתדרוש יקר ככל שיהיה.

כשסיימה לעבוד נסענו למסעדה באיפנמה, ושם הודיעה סנדרה שהיא כבר אינה רוצה ממני שום דבר יותר. במקום להרגיש צער עמוק, חשתי לפתע הקלה מרובה. גם סנדרה היתה שותפה לתחושתי, ואמרה שאנו בכלל לא מתאימים זה לזו. פסענו לאורך הטיילת אל פינה מבודדת בחופה של לבלון. סנדרה לבשה מכנסי בד שחורים וחולצה תכולה ומכופתרת. היא פשטה את בגדיה, הסירה את הגומי שאחז את הקוקו הארוך שלה ופיזרה את שיערה, ואז נכנסה אל המים וקראה לי להצטרף אליה. לא ניפרד לפני שאגשים לך גם את החלום הזה, לחשה לי. ישראליות נפרדות מבני זוגן בצורה המכוערת ביותר, ברזילאיות עושות את זה בסטייל.

הפרק הבא: החלון הפתוח בלילה

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.