הפרי הטוב ביותר לשימור הזיכרון

28/12/2009 ב- 13:18 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הפרי הטוב ביותר לשימור הזיכרון

ישנו מאורע בחיי שלא אשכח לעולם, ואין זו מליצה שנאמרת כלאחר יד. זהו גם אינו מאורע פרטי כלל וכלל. זאת היא סיטואציה שלא ישכחו מאות אלפי בני אדם, אף שרובם ככולם אינם מכירים זה את זה, וכל אחד מהם חווה את היבטיה בזמן אחר ובמקום אחר. אומנם לא התוודעתי אליהם, אולם אני מורשה לומר בשם כולנו: זוהי הסיטואציה המבדחת ביותר שנוכל לתאר אי פעם בחיינו, ואת מוסר ההשכל שלה אנו ודאי לא נשכח עד יומנו האחרון עלי אדמות.

הפרשה מתחילה בנסיעה באוטובוס לאורכה של מטו גרוסו, מדינה רחבת ידיים, נידחת וכמעט שוממה מאדם, בברזיל. אפילו תיירים שוחרי הרפתקאות ממעטים להגיע אליה. כיוון שברזיל עצומת מימדים וענקית בכל קנה מידה עולמי, נסיעה אחת במרחביה יכולה להימשך ימים אחדים ולחלוף על פני אלפי קילומטרים. במהלך הדרך הארוכה נעצרים רק במזנונים שכוחי-אל ודלי מוצרים – עקב קשיי האספקה, או בזמן ההמתנה לבואה של מעבורת שתשא אותנו אל צידו האחר של הנהר. ומאחר שהנוסעים הם ברזילאים מובטח לכם כי לא תמצאו רגע דל במחיצתם.

בדנמרק, למשל, עולם שונה לחלוטין כמנהגו נוהג. כשעליתי לרכבת הנוסעת לקופנהאגן, לא מצאתי מקום להתיישב בו עד לאחר שחציתי מספר ניכר של קרונות. פה ושם היו המושבים ריקים מאדם, ובכל פעם שביקשתי לשבת על אחד מהם, הודיע לי הנוסע היושב לידו או ממולו, כי המקום הזה הינו שמור. עליי להודות שהשתאיתי מאד לנוכח התנהגותם החריגה. לבסוף נודע לי פשר הדבר.

הדנים מורגלים לנסוע לעבודתם ברכבת. כך הם נוהגים כל ימי חייהם, ומתוך אחווה הדדית זה כלפי רעהו, הם שומרים אחד לאחר על מושבו הקבוע בקרון. איש איש נכנס פנימה ומתיישב בדיוק באותו מקום כפי שעשה מזה עשרים שנה. זוהי אחווה מפתיעה שזרים אינם מודעים לה, אולם היא מדהימה אף יותר כשלמדים עוד עליה: אותם הנוסעים היושבים אלה מול אלה במשך שנים כה רבות אינם משוחחים לעולם זה עם זה, נתונים תמיד בשתיקתם ונמנעים אפילו מלומר שלום. כל אחד מצוי בבדידותו המזהרת, והתערבות כלשהי בהלך מחשבותיו עשויה להיתפש כחוסר נימוס מובהק. אמה של חברתי סיפרה לי כי ארבע שנים לפני כן, מישהו התעניין בשלומה לאחר שנעדרה מן הרכבת ביום הקודם, וזהו, מאז הם לא דיברו אפילו פעם אחת, וגם לא בכל השנים שקדמו להן.

הנסיעה ברכבת אומנם נוחה ומרווחת, אך מאז ומתמיד העדפתי את האוטובוס הצפוף על פני התנועה במסילות הברזל. הנסיעה באוטובוס לעבר היעד הבא בטיול, היא הדרך המושלמת לאתר בת זוג שתשמש אותי למשך כמה ימים עד שאמשיך הלאה. הטכניקה בה השתמשתי לצרכיי במדינות אירופה היתה יכולה לעורר תחושה בלתי נעימה בקרב הקוראים, אילולא אותן נשים ידעו אף הן נחת וגם התארחו אצלי כעבור שנים. בהמתיני בתחנה הייתי מאתר נוסעת בת גילי וללא מלווים, נמנע מליצור עימה קשר עין, ולבטח מחילופי מילים. כשהיתה עולה לאוטובוס הייתי מיד הולך בעקבותיה, וכשהיתה מתיישבת הייתי יושב לצידה. בחלוף שעה, כשהיתה נעשית משועממת, הייתי שולף ספר מתיקי, מניח אותו בצורה כזו שלא ניתן להתעלם מדפיו, וממתין כמה שניות עד שהעלמה הנכבדת תשאל: סליחה, האוכל לשאול לגבי האותיות הללו, באיזו שפה מדובר? הופ, גם היא נלכדה.

בברזיל מתנהגים אחרת. אומנם, יש להזמין במיוחד את הכרטיסים כמה ימים לפני מועד הנסיעה, ועל כולם מצוין מיקום המושב כנהוג בטיסה מסחרית, אך באוטובוס הברזילאי אין מצפים מאיש כי ישב במקום קבוע יותר מדי זמן. כולם משוחחים עם כולם, עוברים ממקום למקום, שרים וצוחקים, יוצאים במחולות ומנגנים, מתנשקים ומתמזמזים. איני נזקק עוד לכרך עב כרס כדי להתוודע אל עלמת חמד. אני פשוט מתחיל לדבר איתה כאחד האדם, והדברים קורים מאליהם.

רצה הגורל שבנסיעה המדוברת התיישבה לצידי נערה בשלה, שהתכוונה לשוב לביתה לאחר ביקור בן שבוע אצל האהוב שלה. כיוון שאינני מן המרבים להשתמש במשפטים פתלתלים כדי להביע את מאוויי, ובברזיל נהוגה אותה השיטה בשיחת בני האדם, הבהרתי לה בשחוק לאחר שהתחלנו לדבר, כי טיפחתי תקווה מסוימת. היא הבטיחה שלא תאכזב אותי עד כמה שצמד המושבים יותיר לנו כר לפעולה. אחרי שהתיידדנו, הציעה שאתעכב ימים אחדים בעיירת הולדתה ואחר כך אמשיך משם למחוז חפצי. על מנת שלא אנצל את חולשותיה, התחייבה כי תשלח את חברתה הטובה לבלות עימי בימי הביקור. הייתי מרוצה מן השידוך והסכמתי. לאחר שליוותה אותי לאכסניה המקומית, נפרדה ממני באומרה כי לקראת ערב היא תשוב ותיקח אותי לביתה.

שתיהן הגיעו כששיערן עודנו רטוב לאחר רחצה. אני עדיין התווכחתי עם בעלת האכסניה על הדרישה לתקן קרעים בחלון המרושת. התנשקנו שלוש פעמים זה עם זו כמנהג המקום, ועזבנו מאחור את האשה הכועסת. בהיכנסי לחצר הבית, הגיעו אליי צליליה הנעימים של גיטרה. כאחוז כבלי קסם נמשכתי אליהם עד שמצאתי עצמי מול גבר משופם, שקם לכבודי ולחץ את ידי בחביבות מרובה. אנה הכירה בינינו, ואביה הורה לי לשבת וחזר לנגן. הנערות נכנסו פנימה כדי להודיע לאם על בואנו, ועד ששבו לקראתנו, התבוננתי מוכה תימהון במתקפת החרקים הגדולה על המנורה. נחילים ענקיים הסתערו מן החשיכה על מוקד האור, בזמן שהאיש ישב תחתיו ופרט להנאתו על המיתרים.

האב היה קצין במשטרה המקומית, וכשישבנו לסעוד את ארוחת הערב, החל מספר בקולו המרשים על אודות הפשעים המוזרים שמתבצעים במחוז הפיקוח שלו. דיבורו היה רצוף שהיות קצובות, שהעניקו נופך של מתח לכל העלילות המשונות. ללא בושה שאל אותי איזה פשע כבר הספקתי לבצע בארצי. לשמחתי הרבה היתה לי תשובה מוכנה שהעלתה חיוכים מרובים.

"שדדתי בנק. אכן, אכן. באחד הבנקים בתל אביב גיליתי שתיל שנוטה למות מחמת הצמא, ואחר חילופי דברים קשים עם ההנהלה, שהשיבה את פניי ריקם, נוכחתי לדעת כי הדרך היחידה להצילו, היא לפרוץ אל המבנה בליל שבת ולהוציאו משם. וכך באמת אירע, נטרלתי את האזעקה, ניפצתי את הזגוגית ונכנסתי פנימה, חבוש בכובע גרב כמיטב המסורת, אך כשודד חסר הכשרה ובלתי מיומן, לא התאפקתי וכבר בתוך הבנק השקיתי את העציץ לרוויה. כל מה שנותר לשוטרים היה ללכת בעקבות טיפות המים העודפים, ולהגיע אל ביתי".

צחקנו שעה ארוכה. הסברתי כיצד הגיתי את המהתלה בנסיבות דומות בעבר. שוטר אדיב התנדב להסיע אותי אל תחנת אוטובוס מרוחקת, מנקודת הגבול המצויה בין ברזיל ואורוגוואי. זו היתה נסיעה בת חצי שעה, וסיפרתי כי זוהי לי הפעם הראשונה לנסוע בניידת משטרה, אף שאמת לא דיברתי. הוא התאכזב לשמוע, והתעקש שגם בחור ישר כמוני עבר מתישהו על החוק. היות שבימים רחוקים התכוונתי באמת להוציא צמח מוזנח מבניין משרדים בעיר, תיארתי בפניו את הגרסה מרחיקת הלכת.

היתה זו ארוחת מלכים עבור תייר דל-אמצעים כמוני. לפני שהסתיימה כליל, נטל האדון פרי כתום מן הצלחת שלפניו, וחתך ממנו פיסות דקות באמצעות סכין. מה שמו של הפרי הזה? שאלתי בתמימות. קוראים לו פיקי, ענה. יש פרי עץ החיים, יש פרי עץ הדעת, ופיקי (Piqui) הוא פרי עץ הזיכרון. לא תפשתי מהי כוונתו ורק הפטרתי שאני מכיר את כל הפירות המוזכרים במקרא, אך לא את הפרי הזה. כולם חייכו סביבי אבל לא הוסיפו עוד דבר.

לקראת עשר בלילה עזבתי את הבית עם שתי הנערות, בהביעי הסכמה לשוב ולבקר את המשפחה גם למחרת. שכן לבבי השאיל לי את אופניו ושלושתנו נסענו אל הכיכר. מריה היתה בחודש הרביעי להריונה. היא החלה לנשק אותי ברכות איטית. שאלתי אותה מיהו האב. היא לא ידעה. סיפורה לא היה יוצא דופן. נערות בגילה היו אמהות או הרות. מתישהו הן תתחתנה עם בחור שהוא עצמו כבר אב לכמה צאצאים. היא שאלה אותי אם יש לי מישהי בישראל. אמרתי לה כי יש לי בת זוג באיזו ארץ. היא לא שמעה על המקום הזה. ואני צחקתי. מריה גם התעניינה לדעת האם היא מוצאת חן בעיניי. משהשתהיתי מעט התגפפה עימי ארוכות. התבוננתי בפניה הנלהבות ואמרתי לה כי מן הארץ שאני מגיע ממנה, לא ראיתי אף פעם מישהי יפה כמותה, אבל אני מבכר ליטול את היוזמה במקום שהיא תעשה זאת. לא היה עם מי לדבר. לאחר שנכנסנו למועדון הריקודים ובילינו בו כשעתיים, נפרדה מריה מחברותיה וגררה אותי החוצה, ואחר כך ביצעה בי את זממה. הדיווחים על ברזילאיות חסרות מעצורים הם מוגזמים, עושים עימן חסד ומוטים בהחלט לטובתן. רובן אינן מכירות כלל את התכונה הקרויה 'מעצורים', עם מחסור או בלעדיו, גם לא אצל גברים.

בבוקר למחרת מריה ואני שוטטנו ברחובות העיירה. כל דרכיה היו עפר זולת הכביש המרוצף שהקיף את הכיכר. החיזיון היה מוכר לי היטב ממרבית המקומות שבהם סיירתי. וכשיורד הגשם הכבד, הופכים ישובים שלמים לנחלי בוץ הצובעים בחום-אדמדם את קירות הבתים. נכנסנו לחנות נעליים גדולה לצד הכיכר, ומפני שרכשתי שם מגפי בוקרים חדשים במקום אלה שהתבלו, מריה זכתה לקבל שם משרה מיידית. היא ידעה כיצד לשרוד. תחילה שכנעה אותי להחליף את הזוג שברשותי, ואחר כך הובילה אותי אל החנות ההיא. ברגע הקסום ההוא ליטפתי את ידה ואמרתי לה בלחש שהיא כבר מוצאת חן בעיניי. היא היתה מאושרת והכריחה אותי להעביר את חפציי אל ביתה. הגעתי אל חדרי לפני הסיאסטה, נטלתי את תרמילי ויצאתי אל הרחוב, כשבליבי גמרתי אומר לשמח את מריה ככל שאוכל.

בניגוד להכנסת האורחים הראוותנית בביתה של אנה, אצל מריה לא היה ניתן לצפות לארוחה מבלי להזיק לנפשות סביב. אמה לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן לקבל את כספי עבור לינה, אבל רק כשאיימתי לשוב בחזרה אל האכסניה נעתרה לדרישתי, ונטלה שטרות אחדים עבור רכישתם של כמה מצרכים. וכך, כשאני נחוש למלא את בטני עד תום, צעדתי אל אחת המסעדות הפזורות ליד הכיכר, ונכנסתי לתוכה בשוויון נפש מוחלט.

על השולחן הארוך היו מונחות קערות גדולות, גדושות בכרעי עוף מבושלים, נתחי בשר צלויים, פרוסות בננה מטוגנות, אורז לבן, שעועית חומה, לחם תירס, פפאיה חתוכה ופיקי מקולף. אכן, פיקי – "פרי עץ הזיכרון". התלבטתי האם ליטול גם מן הפיקי כשהגעתי אל הקערה, ובלי הרהור נוסף הנחתי שלושה פירות בצלחתי, והתיישבתי לבדי ליד אחד השולחנות.

מטבעי, התקשיתי להתרכז בסעודה, כשמחשבותיי עוסקות אך ורק בכל צדדיה של מריה. כבר לא יכולתי להישאר אדיש כלפי פניה האקזוטיות וגופה המרטיט. לבסוף הגיע תורו של הפיקי. ניסיתי לנעוץ בבשרו את המזלג ונכשלתי פעם אחר פעם. כשפקעה סבלנותי, הכנסתי אותו לתוך פי במו ידיי ונגסתי בו בחוזקה. ואז… אפילו לא הייתי מסוגל להשמיע צווחה הגונה. כאחוז אמוק רצתי אל תא השירותים כשלסתותיי פעורות לרווחה, והסתכלתי על הנעשה בתוכן באמצעות המראה. הכול היה שחור משחור. אינספור קוצים כהים ננעצו בחלל פי. לא יכולתי לנשום. תלשתי במהירות כמה עשרות מהם מעל לשוני, ומיד אחר כך סחב אותי אחד הסועדים החוצה, הוליך אותי כמה עשרות מטרים לחדר מדרגות מואר, והכניס אותי בבהילות למרפאת השיניים.

אני עדיין לא הבנתי מה קורה עימי. לא יכולתי לבלוע דבר ונשמתי בקושי דרך אפי. הרופא צחק וצחק. הוא ביקש רשות לצלם אותי. את הקיר קישטו תמונות של פרצופים שהיו נתונים כולם במצבי העגום. אלוהים אדירים, נקלעתי לסרט בלהות. לא אגזים אם אומר כי עשרות אזרחים משועממים התקהלו מחוץ למרפאה כדי להתעדכן במתרחש ולהפיץ ברבים את דבר הבשורה. הצחוק בעבע דרך החלונות הסגורים. גם פניו של הדוקטור, שהתייצבו מולי לבסוף, קרנו משמחה. הוא נטל פינצטה ארוכה והחל במלאכתו. כשנרגע מעט הסביר את מהות העניין, אך אני כבר תפשתי זאת בכוחות שכלי. היתה זו שיטתו האימתנית של הפיקי להימנע מאכילת הרביוורים. שכבתו העליונה של הפרי ראויה למאכל, ויש להסירה בזהירות. בפנים ממתין מטען נפץ של קוצים לגרינגו התורן.

בעיצומו של הטיפול הגיעה במרוצה אמא של מריה. כיוון שלא יכולתי להוציא הגה מפי הפעור, כתבתי בפתק מהי הרגשתי והרופא הקריא את דבריי. היא באמת לא ידעה אם לצחוק או לבכות לנוכח המאורע, ועמדה שם נדהמת עד גמר הטיפול. רק לאחר כשעה ומחצה הוסרו מפי כל מאות הקוצים שנתקעו בתוכו. האם הלכה ושבה עם ארנקה, היות שכספי היה מוסתר בתוך תרמילי הנעול. אחר כך עטפה אותי בזרועותיה ופילסה את דרכנו מבעד ההמון שהצטופף שם. לסתותיי עדיין כאבו מן המאמץ האדיר להשאירן פתוחות זמן כה רב, ואני יכולתי רק להמהם כתגובה לדבריה.

חבל הארץ הזה הוא מן הלחים והחמים בתבל כולה, ולאחר הטראומה שעברה עליי נטפתי כולי אגלים. היא רחצה את גופי במגבת רטובה, משפשפת את עורי בידי הכובסת שלה, עד שהתאוששתי דיו כדי להיות שרוי במבוכה. היא היתה מולטית בהירה בת 32, מבוגרת ממני בשנים אחדות, אך הנעורים היו ממנה והלאה, ותלאות החיים ניכרו היטב על פניה שהיו יפות פעם. היא הביאה את מריה לעולם בהיותה בת 15 ושני אחיה הצעירים שנולדו אחריה מתו בילדותם. היא תהתה אם אני מתבייש ממנה. אמרתי שכן והיא הפסיקה.

מריה הורשתה לעזוב את עבודתה החדשה כבר ביומה הראשון כדי להצטרף אליי. היא הפגינה כלפיי חיבה עצומה, היתה פורצת בצחוק רם ואחר הרף עין מרצינה, ושוב צוחקת וחוזר חלילה. אז היתה מלטפת את כתפיי, קמה ממקומה כדי לגרש את האורחים שהגיעו לשאול בשלומי, ומעניקה לי נשיקות קטנות. אמא שלה אמרה בצדק כי אנו נראים כמו זוג אוהבים מושלם, הוציאה מן הארון אלבום תמונות ישן, ודפדפה בו לעיניי. היתה זו הזדמנות לראות את אביה של מריה, אינדיאני בעל פנים טובות, שמת כשהיתה בת 6.

לקראת ערב מריה ואני נכנסנו לביתה של אנה. יהודה אכל בצהרים פיקי, הודיעה מיד, כשחיוך רחב נמתח על פניה. תרועות הצחוק כמעט הפילו מעלינו את התקרה. דודניתה של אנה הטביעה את פניה בתוך הצלחת, וגם אני, בלית ברירה, אחזתי את בטני מרוב כאב. כשגרונו מחרחר ממחנק קרא אביה לעברי: עכשיו אתה ודאי מבין מדוע פיקי מסייע מאד לזיכרון. לאחר שאכלת ממנו, לעולם לא תוכל עוד לשכוח את הרגע הנורא. הוא צדק. כל מי שנגס אי פעם בפרי הפיקי וטעם מן החוויה המפוקפקת, יזכור לעד את עוצמת ההפתעה ואת הבהלה וחוסר האונים שנלווים אליה. זוהי דרכם של הברזילאים, אנשים אדיבים בדרך כלל, להשתעשע על חשבון הזולת, אבל אינני מצר על כך. ברשימת עשרת המעשים שהייתי מוכן לחזור עליהם ללא סייג, אכילת הפיקי תופסת מקום נכבד, ולו למען הסיפור המופלא שאוכל לשוב ולספר בהנאה, בכל פעם מחדש.

ביום עזיבתי את העיירה מסרתי למריה שלושים דולרים, השווים לשכרה החודשי. כשתלדי את ילדך או ילדתך, תוכלי ליטול כמה שבועות של חופשה, ביקשתי אותה. היא רצתה שאשאר. האם תחזור ליום הולדתי בעוד חודשיים, התעניינה. לא ידעתי אם זו דרכה לרמוז לי כי מגיעה לה תמורה נוספת או שהיא כבר מתגעגעת. היא ניתרה עליי מחדש. כשבקושי הצלחתי לנשום, אמרתי לה שאני ממשיך מכאן צפונה עד הבית, ולא אשוב יותר, כי זוהי דרך העולם. אני נע בדרכים לבדי, מוצא בכל מקום נערה חדשה ומיד שוכח את הקודמת. אבל אותי אתה תזכור, נכון? בגלל הפיקי!

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.