ג'וליה שהבטחתי להיות חבר שלה

26/12/2009 ב- 11:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על ג'וליה שהבטחתי להיות חבר שלה

אני מרשה לעצמי לבכות לפעמים, אף שהביטוי השחוק הזה אינו מדויק לגביי. הדמעות זולגות מעצמן, בלי רשות ובלי שליטה. אני בוכה לבד, לעולם לא על כתפי אחרים. איש אינו רואה אותי, איש אינו יודע מכך. נראה שאני צריך להיות עם עצמי כדי להתחיל ולבכות.

אינני הטיפוס המגיר דמעות מעיניו בזמן שהוא צופה בסרטים עצובים. גם אינני נכלל בזן החדש של ה"גבר" הרגיש והנשי. להיפך, אני גבר קשוח, לועג בזלזול לאמוציות, ובאופן מתסכל, אפילו ממעט להפגין רגשות בחלומות. כשאני מקיץ מחלומות קשים, אני שואל עצמי לא פעם כיצד עטיתי עליי קהות שכזאת כדי לתפקד ללא חת, והאם אני עשוי להיות גם כזה במציאות.

אין זה בכי קולני. הוא שקט מאד, נמשך כחצי דקה ונפסק כשאני מתעשת באופן בלתי רצוני. אני נתקף בו כל כמה חודשים, מבלי שאתכונן לקראתו. הוא מגיע לפתע ובאותה פתאומיות חולף עד הגיחה הבאה. מה מביא אותי לכדי בכי? סבלם של בני אדם, זאת היא התשובה. כשנרצח ראש הממשלה, בכיתי בגלל רחמים עצמיים, אבל זה קרה לי רק פעם אחת ויחידה.

ג'וליה היא שגרמה לי לבכות כפי שלא בכיתי מעולם. כבר כמה שנים שאני רוצה לכתוב על כך, אבל עד לאחרונה לא היו בי די והותר כוחות נפשיים על מנת להתמודד עם הצער הזה מחדש. אינני כותב זאת לשם הקלה. אין מילים מהן תצמח הקלה כלשהי. אני כותב את סיפורי אך ורק מתוך חולשה. אינני חזק דיו כדי להחזיק אותו עוד כלוא בתוכי. מאידך, התחלתי לאזור מספיק עוצמה כדי לכתוב אותו במילים, ולתת לו לצאת לחופשי. עתה אני כבר חש כמיהה עזה לשתף את העולם בכאב הזה, הכאב שלא נגמר, שאין לו מזור, ושרק הולך ומתגבר כל הזמן.

היה זה עוד בוקר בחיי כשהגעתי לקניון המקומי כדי לרכוש ספר שהייתי מעוניין בו. בדרך לשם עצרה אותי נציגת מכירות של יצרנית משקאות סודה. היא שאלה מה ארצה לשתות והצביעה על תרכיזים בטעמים שונים. אינני שותה אף פעם משקה שאדם זר מציע לי ביוזמתו, ועושה זאת רק לפי דרישתי. הזדעזעתי מעט מעצמי כשלא יכולתי לסרב. ג'וליה, כך נקראה בפי על שם מישהי אחרת, הפנתה אל דוכן השתייה עוברת אורח נוספת. במקום להודות לג'וליה על המשקה הטעים ולהמשיך בדרכי, ניצבתי במקומי כפסל ממש. הבחורה שהצטרפה אליי היתה חושנית דיה כדי שראשי יסתחרר. להמשיך ולשתות עד בלי די לא יכולתי, אך ללכת משם לא העזתי. כל שנותר לי לעשות היה לעמוד שם וליהנות מיפעתה, כל עוד היא תישאר לידי. היא ביקשה גזוז בטעם תות שדה, בזמן שג'וליה פנתה אליי מחדש. על מנת להרוויח שהות נוספת, הודעתי לה שאקנה את המכשיר להכנת סודה. בליבי ידעתי כי הרגע המתוק ההוא עלול להיות גם היקר ביותר ששילמתי עליו. עוד דקה במחיצת החושנית תעלה לי כמה מאות שקלים. איזה הפסד אני עומד להמיט על ארנקי. אבל הדקה עברה לה, ועוד דקות רבות, כיוון שגם אותה בחורה החליטה לרכוש מכשיר אחד לעצמה.

היינו שם כעשרים דקות. סייעתי לה למלא את הטפסים כנדרש, מבלי שאומר מילים רבות. בדרך כלל אני הוא זה שמדבר בזמן שכולם משתתקים, אבל הבחורה היתה גם לבבית מאד, היא סחפה אותי בשיחתה ואני די נאלמתי. אפילו לא זכיתי להזדמנות פעוטה כדי להלהיב את חושיה. בתום הקנייה הודיתי לג'וליה וחזרתי על עקבותיי, מבלי לקנות את הספר. גם כך בזבזתי כסף רב בבוקר ההוא.

היה זה יום שישי, בתקופה שהייתי סטודנט, ואני התכוונתי לשוב הביתה למשך סוף השבוע. בשעה שתיים בצהריים התקשרתי לתותי, כך קראתי לבחורה שאהבה גזוז בטעם תות. הלב שלי, כמובן, הלם בחוזקה. הודעתי לה מי אני, היא תהתה לרגע קט מאין השגתי את פרטיה, עד שקלטה מיד בעצמה כי יכולתי לזוכרם מן הטופס שמילאנו יחדיו באותו הבוקר. כיוון שלא הצלחתי לעשות דבר שירשים אותה כיאות, ציפיתי לגרוע מכול – שתגער בי ותאמר כי ההתחקות שלי אחריה מהווה חוצפה. ואז היא תנתק את השיחה בטריקה רועשת במיוחד.

תותי, להפתעתי, לא הביעה כל תמיהה. במקום זאת, דיווחה כי מקודם נודע לה מפי החבר שלה לשעבר, שאביו התאשפז, ועתה היא יוצאת מן הבית כדי לבקר אותו. עוד לפני שהספקתי לאחל בריאות לאיש החולה, ולבקש את רשותה להתקשר פעם נוספת בשבוע הבא, היא כבר שאלה היכן אני גר, אמרה שתאסוף אותי, ואסע יחד עימה לבית החולים. חוויה משונה שכזאת עוד לא חוויתי.

רבע שעה אחר כך היא הגיעה עם מכוניתה הלבנה ואספה אותי. התחיל לטפטף, ובזמן הנסיעה היא אפילו לא ערכה לי ראיון קצר. הייתי זר מוחלט לדידה. מה היא בדיוק תספר עליי כשתפגוש את החבר שלה לשעבר, אם ישאל. היא לא היתה מוטרדת כל כך, ואני לא יכולתי להיות רגוע. כשהגענו, התברר כי מצבו של האב לא היה גרוע ביותר. כשראה אותה לבש פרצופו חיוך רחב, ומיד סיפר לשנינו מה עבר עליו ואיך הוא מרגיש כעת. אני שתקתי מרבית הזמן. כשעה אחר כך הגיע גם החבר שלה לשעבר. הם התחבקו ממושכות ואחר כך הוא התפנה ללחוץ את ידי. ודאי סבר שאני הוא בן הזוג הנוכחי שלה. בינתיים השתלבתי אט אט בזירה, ולא חלפו יותר משעתיים עד ששימשתי כנציג המשפחה ברב-שיח עם הצוות הרפואי, כמי שיודע לשאול את הקושיות הנכונות על מנת לקבל את התשובות המספקות. כך ירד לאטו הערב, ותותי ואני נעשינו רעבים. היא הודיעה לכולם כי היא ואני ניסע לאכול איפה שהוא, ואחר כך נשוב. מצאנו מסעדה קטנה בקרבת מקום, ושוחחנו על ההיסטוריה הרפואית של האב המאושפז. מטר חזק של גשם הכה בנו כשיצאנו החוצה. התחלנו לרוץ לעבר החניון כשאני אוחז את ידה לבל תחליק, וכשהגענו למכונית ונכנסנו פנימה, גם התנשקנו, בלי שום הכנה מוקדמת. בלילה ההוא נרדמה תותי במיטתי. אני החלטתי להיכנס לתוך שק שינה ולישון על השטיח. מהות החברות שנרקמה בינינו עדיין לא היתה ברורה, והשעה היתה מאוחרת מדי מכדי לברר אותה.

שבוע אחר כך, ביום שישי, הגעתי לקניון כדי לקנות את הספר ההוא בכל זאת. תותי ואני כבר היינו חברים במשך יומיים. ג'וליה היתה שם והיא שמחה לראותי. סיפרתי לה על החדשות הטריות. היא עיקמה את פרצופה ולא האמינה: אין לה אף ארוך מדי? אכן, חוטמה אינו מן הקצרים, אך הוא זה שעשה את פניה לחושניים כל כך. כהרגלה, התאוותה ג'וליה גם להתעדכן בפרטים עסיסיים, אך לא היה לי רבות לספר. יצאנו למסעדה שלשום בלילה, בדרך הביתה ניסיתי לשלוח את ידי אל מתחת למעילה, ומיד חטפתי מכה הגונה. תותי אמרה שאיתה זה ייקח הרבה יותר זמן מכפי שאני מסוגל לתאר, ואכן, היא לא היתה אחת מן הבנות שאפשר להסתער עליהן. היא השתייכה לזן שנכבש לאט לאט. כשנפרדתי ממנה בפתח ביתה, הורשיתי לנשק ברפרוף את שפתיה, ונדחתה על הסף תחינתי לקבל רק מיץ תות שדה ואז מיד אלך. כשג'וליה שמעה זאת היא היתה המומה: מצאת לך מכשפה עם אף ארוך!

בדוכן של ג'וליה שתיתי גזוז בטעם תות כאוות נפשי. היא התגלתה כאשת שיחה נינוחה, וכבר לא היה לה אכפת אם תמכור עוד מוצרים ביום ההוא. בניגוד לעולות החדשות שהכרתי בשנים ההן, היא היתה חברמנית מאד, דיברה במבטא כבד במכוון, ולא הפסיקה להצחיק אותי. כשהגיע זמני ללכת, ביקשתי לדעת את מספר הטלפון שלה. היא נמנעה מלומר לי אותו, עד שאיימתי לרסס אותה בסודה, ואז נעתרה. את משעשעת אותי בצורה יוצאת דופן, הבהרתי לה, את חריפה באופן מוגזם, והגרוע מכל: הצלחת לכשף אותי לגמרי בקסמייך, עם אפך הקטן.

כשסיפרתי לתותי על חוויותיי היא די התפלאה. אתה באמת מתכוון לטלפן לשמנה הזאת? מילותיה צרמו מאד. אם לא היתה חברתי זמן כה קצר, הייתי מעיר לה מיד באופן נמרץ, אבל בעת ההיא העדפתי להחריש. מכל מקום, זקפתי לתותי נקודת חובה על אמירתה המרושעת. בדיעבד, הצטערתי על כך שלא השתקתי אותה כבר אז. כשג'וליה היתה מתקשרת ואני הייתי באמבטיה או במקום אחר, תותי שהתארחה אצלי, היתה עונה לה ומנסה להשפיל אותה. באחת הפעמים, היא תהתה מה מזג האוויר באנטרקטיקה. את זאת כבר לא יכולתי לסבול ודרשתי שתלך. הטחתי בה בכעס: לא רק שאת מתנהגת בגסות כמו פרא אדם, את גם בורה ועם הארץ, כיוון שדובים לבנים חיים בקוטב הצפוני. וכך, במקום שאכריח את תותי להתנצל בפני ג'וליה, נאלצתי אנוכי לבקש את מחילתה על דבריי הבוטים כלפיה. במשך שעות אחדות ניסיתי לדבר על ליבה, בתחילה החליטה להיפרד בו במקום, אחר כך רצתה פסק זמן בן שבוע כדי לעשות חושבים, מאוחר יותר התגמשה והודיעה כי הקשר בינינו יהא על-תנאי, ולבסוף נעתרה לי בפעם הראשונה.

ג'וליה היתה מרוצה למדי מן החדשות. היא שמנה מילדות וכבר הסתגלה בדרך כלשהי למטר העלבונות. לאות חיבה – ועל כך שהודות למהומה שנוצרה, אני זכיתי מן ההפקר – הזמנתי את ג'וליה לסרט. זו היתה הפעם הראשונה שלנו להיפגש, לאחר כל השיחות היומיומיות באמצעות הטלפון. תותי לא הביעה כל התנגדות. כשפניה זורחות היא הודיעה שהיא עוברת לגור אצלי, ואני דמעתי מרוב אושר. לא יכולתי לדעת כמה זמן נשאר לי להיות עימה, אבל התכוונתי ליהנות מכל יום. התרגשותי היתה אמיתית אך משונה, כיוון שמבחינה מעשית תותי כבר התגוררה בדירתי מרבית ימות השבוע. היא אף היטיבה לבטא זאת שבועיים לפני כן, כשהגיעה עם כמה ארגזים: רק אלוהים לבדו יודע למה אני חושקת בך כל כך, אבל אני לא מתכוונת להמתין עד שיסביר לי.

יצאנו מבית הקולנוע כשכף ידה נתונה בידי. ג'וליה קרנה מחדווה: יהודה, אני לא משלה את עצמי שאני חברה שלך, אבל אין לך מושג כמה זמן חלף מאז שיצאתי עם מישהו לסרט, ועד כמה אני שמחה עכשיו כשפתאום זה קורה לי מחדש. אחר כך התיישבנו בפאב סמוך. אינני שותה אלכוהול משתי סיבות: אני רוצה להיות תמיד בשליטה עצמית, ואני סובל מליקויים בתפקודי כבד. ג'וליה לא קלטה את חומרת העניין ורצתה לשכר אותי. סיפרתי לה כי יום אחד, כשפסעתי על חוף הים, איבדתי כליל את ההכרה ונפלתי על הארץ, הובהלתי מיד לחדר המיון, ומצאתי עצמי עם פרופיל 24 למשך שלושה חודשים, וכל זאת קרה מבלי שאשקה את גופי ביין. ג'וליה התנצלה, שילמה את החשבון, וכשיצאנו החוצה היא חיבקה אותי. אנחנו עוד נהיה חברים, הודעתי לה, ונצא לבלות כה הרבה פעמים עד שתגידי די. היא הביטה בי בחוסר אמון מוחלט ואפילו בבוז: השתכרת מהאדים? ג'וליה, אני מתכוון לכך ברצינות, ולא מדובר באיזושהי מחווה שאעשה למענך. כיף לי מאד בחברתך, וזה יהא אך נפלא אם בבוא הזמן נהיה חברים. עיניה נצצו מחימה: אני לא גלמודה עד כדי כך. ישנם מספיק בנים שמזמינים אותי אליהם, אבל בגלל איך שאני נראית, הם מתביישים להסתובב איתי ברחובות. אני לא מאשימה אותם. ניסיתי לומר דבר מה, אך היא השתיקה אותי: אני כבר יודעת שאינך כמותם, אבל אני מתקשה להאמין שתרצה מישהי כמוני כשאתה יכול להשיג בחורה מושכת הרבה יותר. כמענה לספקותיה, הפעם הזאת הבטחתי לה במפורש שאני אהיה חבר שלה על אפה הקטן וחמתה.

חלפו שבועות וחודשים. הקשר בין ג'וליה וביני הלך והתחזק. תותי כבר עקרה בחזרה לדירתה ופנתה לה לדרך חדשה, אחריה הגיעה מישהי נוספת, ובעקבותיה עוד אחת, וג'וליה ואני טרם נהיינו חברים. היא לא היתה הידידה החביבה שיכולתי לחסות בצילה כדי שתנחם אותי לאחר כל פרידה. ביקורתה היתה תמיד עניינית, מתוך מסירות אמיתית: זאת ניצבה על גבול המופקרות ממש, זאת היתה קריזיונרית מפחידה, זאת אידיוטית מושלמת. איפה אדם חכם כמוך מוצא אותן? האם אין לך קו אדום שאסור לחצותו? ומי תהיה הבאה, נרקומנית שמוכרת את גופה עבור מנת סם? הרמתי את עיניי והבטתי אליה. אז היתה לך גם אחת כזאת, קראה בייאוש. סיפרתי לה על מישהי שהכרתי באמריקה הדרומית, פרוצה מקומית שהתיידדתי איתה, ונודע לי אחר כך שהרגו אותה. פניי עדיין הביעו זעזוע מוחלט ממה שהתרחש. היא התעניינה לדעת אם היו אחרות שהלכו לעולמן. עד היום לא ברור לי מדוע שכחתי לספר על יונת פרויליך מכיתה י"ב 3. באותו הרגע ממש, מבלי שאצליח להסביר זאת לעצמי, לא זכרתי אותה. ומה עם חברים? היא שאלה. היו כמה שכבר אינם, השבתי בקיצור, ואז הוספתי, נ' היא באמת קריזיונרית מפחידה, ולא דיברנו עוד על המתים.

ערב אחד היא היתה צריכה לעזוב אותי כדי להיפגש עם מישהו. בגלל החזה השמן שלי, אף פעם לא היתה לי בעיה להשיג פרטנרים ללילה. וכולם חתיכים מאד, שלא כמוך, עלבה בי. מה? אני לא מספיק נאה בשבילך? אני לא הייתי מסובבת את הראש בשבילך, אמרה לי. רק כשאתה מתחיל לדבר, הנשים מתחילות לשים לב אליך, הקול המחוספס, הידע האינסופי, המבטים העמוקים, והריחוק המדהים הזה, שאתה כאן והמחשבות שלך נמצאות תמיד הרחק הרחק. המוזרויות שלך כבשו אותי, לא המראה שלך. אבל יש לי עוד הרבה דברים להציע, התגוננתי. אולי, אמרה בחיוך ממזרי, אבל עוד לא התנסינו בשלב הזה, עקצה אותי.

באחת הפעמים היא התלוותה אליי כשהלכתי לשחק כדורסל עם כמה מידידיי. לא היה זה דבר של מה בכך. בדרך כלל אני מתנהל בין שני העולמות ולא יוצר חיבור ביניהם. אני מבלה בנפרד עם נשים ומתרועע בנפרד עם חברים. זה היה יהודה שלא הכרתי, אמרה לי אחר כך, אתה ממש לא מסוגל להפסיד. לא יאמן שלא ויתרת לאף אחד עד שתנצח. איזו אכזריות! חייכתי אליה בשטניות: אני לעולם לא נכנע! המשכנו בדרך, ואז נטלתי שבר זכוכית וביקשתי לחרות על עץ את הכיתוב "ג'וליה ויהודה", אבל נחתכתי כבר בהתחלה. הנה אתה נכנע, היא צחקה. למראה הדם ששתת, אמרתי לה שאלוהים חותך מליבי קליפה אחר קליפה, ונוטל לעצמו את החלקים המובחרים ביותר. היא נבהלה כששמעה זאת.

בפעם אחרת, כשטיילנו בלילה קר במיוחד, היא אמרה: בתוכך אתה האדם הכי משונה שאני מכירה, אבל אף פעם אינך עושה דברים משוגעים מסוג אלה שיגרמו לי להחוויר. התגנבנו לגינה גדולה בחזיתו של בית בן קומה אחת, ובמשך זמן רב אספנו את כל עלי השלכת שהצטברו שם. לאחר המאמץ הממושך והתהייה מה יחשבו לעצמם בעלי הבית כשיתעוררו בבוקר למחרת, היא הפטירה: אחרי ככלות הכול, לא הצלחת לשכנע אותי.

היא התגוררה עם אימה בדירונת צנועה, והיינו מבלים שם יחדיו בשיחות בלתי נגמרות. לילה אחד, כשעמדתי להיפרד, הודיעה לי ג'וליה כי בעוד שבוע היא ואמא שלה עוזבות לאוסטרליה. הייתי המום כלא מאמין, אפילו כעוס מעט, מדוע לא סיפרת לי על כך לפני כן, למה את עוזבת, ומה יהיה איתנו. היא סיפרה שקרובי משפחתה גרים שם, כי לאמא שלה יהיה יותר קל. הסברתי לה שחרף כל הקשיים הן לא צריכות לוותר, וכשזה לא עזר, השתמשתי בנשק יום הדין: ג'וליה, אבל עדיין לא היינו חברים! אך גם זה לא עזר.

ביום נסיעתן נטלתי לעצמי חופשה, ושהיתי עם ג'וליה משעות הבוקר. ביקשתי בתחינה ללוותן לנמל התעופה אבל ג'וליה סירבה. דרשתי ממנה להתקשר אליי בשיחת גוביינא מיד כשתגיע. כשעה לפני לכתן, השכנה שלהן באה להיפרד, היא חיבקה את ג'וליה, בכתה מעט עימה, ואמרה לה שכולה תקווה שהיא תחלים ותהיה שוב בריאה. אני לא הבנתי בכלל על מה מדובר. ג'וליה ניגבה את דמעותיה והבטיחה שהכול יהיה בסדר. השכנה אמרה לה שלא תדאג, שהיא תקבל שם טיפול מצוין. לג'וליה היה ברור עתה כי סודה נחשף, אבל היא לא ניסתה להסביר דבר. כשאמא שלה קראה לה, אפילו לא הייתי צריך לתחקר את שכנתה. היא הסתכלה על הקיר הריק ואמרה: מסכנה שכזאת. מי יודע כמה זמן נשאר לה. באותה שניה הרגשתי כי שני דברים מתרחשים בתוכי; חשתי כיצד כל עולמי חרב עליי, ובו זמנית הכתה בי הידיעה שאני אוהב את ג'וליה. אני פשוט אוהב אותה. במקום להיות המום, שרוי בהלם מוחלט, אולי להזיל דמעה, אירע לי דבר משונה. מרוב התרגשות מן ההתגלות שחוויתי ברגע ההוא, באהבתי המוחלטת לג'וליה, נעשיתי לפתע שמח בצורה בלתי רגילה, ובאתי אליה כדי לבשר לה שאני אוהב אותה כל כך. ג'וליה חיבקה אותי ולחשה בקול חנוק שגם היא אוהבת אותי מאד.

לפני שעזבה, השבעתי אותה ואת אמא שלה שתתקשרנה אליי מיד כשתגענה. ג'וליה שוב אמרה לי: אני רוצה שתדע, אף פעם לא אהבתי מישהו כפי שאני אוהבת אותך. ואז נסעה.

התיישבתי על ספסל בגינה סמוכה ובכיתי ובכיתי בלי הפסקה. אפילו לא מניתי את מספר האנשים שפנו אליי ושאלו אותי מה קרה, והמשיכו בדרכם.

חצי שנה לאחר ששמעתי את קולה בפעם האחרונה, תותי הודיעה שהיא מגיעה מיד. היא ביקשה אינסוף סליחות על כך שהיתה גועלית והתנהגה כמו בהמה. אחר כך הגיעה החברה החדשה שלי, שבקושי הכירה את ג'וליה, אך היתה כה עדינה עד שהחלה גם היא לבכות. תותי אמרה שזה מתחיל להיראות כמו סרט תורכי, ואז הרשינו לעצמנו לצחוק מעט מרוב עצב. בלילה נותרנו שלושתנו חבוקים במיטתי. אני לא הצלחתי לישון כל הלילה. שתיהן נרדמו לבסוף מרוב עייפות.

לקראת בוקר בכיתי שוב חרישית, אבל תותי שמעה והתעוררה. היא אמרה לי: יהודה, עכשיו זה כבר לא יעזור. אם היא תחלים, היא כבר תתקשר אליך. אתה יודע שהיא תעשה את זה. מה שנותר לך לעשות הוא להתפלל. כל כך התענגתי מהעידוד של תותי, עד שהצלחתי לחייך בפה מלא, וניגשתי להביא לה גזוז בטעם תות מן התרכיז שלה, שטרם אזל. היא סיפרה שחזרה לחבר שלה לשעבר והם החליטו להתחתן. שמחתי מאד בשבילה.

בבוקר ההוא החלטתי להיפרד מהחברה החדשה שלי. הייתי זקוק לכל טיפת אנרגיה, ורציתי שכל המחשבות שלי תהיינה נתונות לג'וליה. שיתפתי את תותי בהרהוריי. היא ביקשה אותי שלא לעשות זאת. במשך ימים אחדים לא יצאתי כמעט מהבית בתקווה שג'וליה תתקשר, עד שחברתי אמרה שהיא חושבת כי אני צריך להיות קצת לבד ואין טעם שנמשיך להיות ביחד.

בשבוע הנורא ההוא כבר לא בכיתי. נעשיתי אפאטי לחלוטין. כמעט לא מגיב. הזעם שהצטבר בתוכי בתחילה, על העולם הארור הזה, נמוג והלך. לא יכולתי עוד להכיל בתוכי את הצער האינסופי. תותי אימצה אותי לגמרי אל חיקה: יהודה, אני כל כך מפחדת שיקרה לך משהו. בבקשה אל תנטוש אותי, הבטח לי שתמיד תודיע לי מה קורה איתך. גם החבר ההיסטרי של תותי הגיע וניער את כתפיי. שמעתי אותה אומרת לו במסדרון: איזה פספוס ענק, אני לא יודעת אם הוא יצליח להתאושש. אבל היא תתאושש, קיווה, אז גם הוא יהיה בסדר, הלא כן? על כך ענתה לבעלה המיועד: אתה באמת חמור מטומטם! התגובה האופיינית לה כל כך הצחיקה אותי, והצחוק הממושך הפך מהר מאד לבכי מריר.


כשפתחתי את הדלת נכנסה פנימה החברה הכי טובה של ג'וליה. מה השעה? שאלתי. עשרה לשלוש, אמרה. ישבנו ושתקנו. עיניי היו עצומות למחצה או עצומות בכלל. לא החלפנו מילה עד שבע בבוקר. זה לא כמו שאתה חושב, אמרה לבסוף. היא לא היתה שחקנית עד כדי כך טובה. הדבר נודע לה מאוחר מדי. אני הפצרתי בה להסתיר זאת ממך. היה ברור לשתינו כי אתה תהפוך עולמות, בזמן שהיא זקוקה לשלווה כדי להתמודד. גם אמא שלה היתה שותפה לדעתי. אתה יודע מה היא כתבה? היא אמרה שאם כולנו נישאר אנשים טובים, אז יש סיכוי שעוד ניפגש.

לחתונה של תותי לא באתי, כי היא לא הזמינה אותי, אף שהיינו בקשר. כשהיא ובעלה שבו מירח הדבש, הבאתי לה את מכשיר הסודה שלי במתנה. היא הודתה לי מאד כיוון שקפיץ הלחיצה במכשיר שלה כבר התקלקל. כשעמדתי ללכת, בעודנו בחדר המדרגות, תותי אחזה בידי ואמרה בכאב גדול: יהודה, טוב עשית כשהחלטת להמשיך הלאה. אני כבר יודעת שלא תתקשר יותר. אם הבאת לי את מכשיר הסודה שקנית ממנה, עליי להבין שגם אני כלולה במסגרת הזאת.

בערב ההוא בכיתי שוב על ג'וליה בפעם האחרונה. אהבתי אותה, ואני מאושר כל כך שהיא ידעה זאת.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.