לחיות על פי תחושת הרחם

22/12/2009 בשעה 15:54 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לחיות על פי תחושת הרחם

הכביש הישן מתל אביב לחיפה הוא אחד הנתיבים האהובים עליי בארץ, במיוחד לאורך רכס הכרמל. עצרנו שם כדי לאכול ארוחת בוקר. אמא שלך לא לימדה אותך לשמור כשרות? אני שואל אותה. היא לימדה, אבל אבא שלי השפיע יותר. אותה השאלה נשאלת שוב ושוב כבר מאות פעמים, ותמיד נענית באותה התשובה. היא צוחקת בפה נעול. אני מנסה לחטוף מידה את הלחמנייה ולא מצליח, למזלי. יוד, היזהר ממני! היא מאיימת. אני נשמר מפניה וממתין בצד השביל.

אתה רוצה להישאר כאן או להמשיך ליער? אנו מצויים בתוך מטע, ממערב חולף הכביש הישן וממזרח מצויים מורדות הכרמל. הקרקע בוצית מדי, אני משיב, בואי נלך אל הים. בהגיענו אל הכביש, אוחזת ארוכת השיער בכף ידי. זהו נוהל רגיל מבחינתה. כשאנחנו נמצאים יחדיו, היא אינה מאפשרת לי לחצות את הכביש לבדי, במיוחד במקומות שכאלה. לדבריה, אני מסוגל להיעצר באמצע הדרך, מבלי לתת את דעתי אל המכוניות החולפות, ובלבד שאגלה למי היתה שייכת הגולגולת של החיה הנדרסת.

ברדיו-דיסק מתנגנת המוסיקה של Tokyo Kosei Wind Orchestra. אנו מקשיבים ל- Bugler's holiday של לרוי אנדרסון. אפשר לקבל פה שקט, אני דורש ממנה. היא מגבירה את הווליום עוד יותר. אני מעדיף להאזין למוסיקת ג'אז. היא אינה יכולה בלי פסקולים של סרטים ישנים. תיכף מגיעים, היא מרגיעה אותי. אני מתחיל להיקבר בתוך עצמי. אתה באמת לא אוהב את הדיסק הזה? אלעד הביא לי אותו. שבריר שניה אחר כך כובתה המוסיקה בבת אחת. בסדר, נשמע משהו אחר, היא מגיבה המומה. אחרי שתיקה ארוכה היא שואלת מה דעתי על שיר העשור. כשעיניה הכחולות מפגינות חוסר ביטחון הן הופכות מבהירות וצלולות לכהות ועכורות. Unfaithful של ריהנה, אני מסנן מבין שפתיי ומסתכל בחטף אל תוך עיניה. אתה רומז למשהו? היא מתעניינת, או אולי למישהו?

במערכות יחסים ארוכות תמיד מגיע היום שבו מתחילים לחשוד זה בזו. אי אפשר להימנע מכך. החשדות אף פעם אינם מבוססים דיים, ולרוב נובעים מתוך התהומות העמוקות שבפאתי המחשבות. מן הרגע שנופלים לתחתיתן, קשה להיחלץ מהן. לפתע, אחר כל שיחת טלפון תמימה אני מתוחקר ביסודיות רבה, והיא, לאחר שמעולם לא נשאלה על כך, מגלה לתדהמתה שאני מוצא עניין רב בנוגע לאנשים שעימם היא סעדה בשעת צהרים.

כשיצאנו מן המכונית התחבקנו בחוזקה. זה עדיין לא קרה, היא לחשה. העיניים שלה שבו להיות בהירות. בקרבת מקום, ביום בו נפגשנו לפני שנים אחדות, היא הודיעה לי כי מאז ומתמיד היתה אשה בלתי נאמנה, ומוטב שאדע מכך. השעון מתקתק, זה רק עניין של זמן. שנינו יודעים זאת ומצפים לבוא היום. ומה איתך? היא שואלת. ומה את מצפה שאענה לך, אני משיב בזעף. את האמת, תגיד לי את האמת! לשמע דבריה, לא נותר לי אלא לחייך ולומר: כשאת תגידי לי את האמת, אני אספר לך גם כן את האמת.

המריבות הבטלות האלה אינן נמשכות זמן רב. אינני מסוגל לבזבז זמן יקר על מחשבות שאינן מובילות לשום מקום, והיא פוחדת לחשוב מחשבות שכאלה. מרבית הזוגות אינם נאמנים זה לזו. זוהי עובדה שנצטרך לחיות איתה ביום מן הימים. המרגיז הוא שאין לדעת אימתי צפוי הדבר להגיע. בגלל כך נובעות כל המריבות הללו. בעזרתן אנו מנסים לדחות את הבלתי נמנע. הפעם נבעה המריבה מכך שעליה לצאת לחו"ל בלוויית בחור מעבודתה. בפעם הקודמת היא התרחשה לאחר שהתעכבתי במוזיאון תל אביב בחברת ידידה. היא כמעט סטרה לה בנוכחותי, ואני בקושי רב הצלחתי למנוע אנדרלמוסיה שלמה.

זוהי איננה קנאה. אלה פניה התובעניות של האהבה, וכפי שכולנו למדנו לדעת, לא קיימת דרך מועילה יותר כדי להבהיר לצד השני עד כמה חשובה כל כך מערכת היחסים עבור הצד שלנו. ותמיד מגיע לבסוף התנאי האלמותי: זו היא או אני? ומישהו, קרוב לוודאי, ייאלץ להיכנע גם לתכתיב הזה. בעבר, הייתי מפציר בה לא לנטות לקיצוניות שכזאת, להסביר לה כי אין פסול בידידות תמימה עם יצור ממין נקבה. כיום, אני מודיע לה מיד: את, לנצח! כיוון שברור לי כי בסופו של ויכוח היא תוציא ממני את ההתחייבות הזו. אלא שהתשובה המוחצת הזאת מעוררת אצלה עוד יותר ספקות וחשדות. זהו טבען של נשים. הן אינן מרוצות מאף תשובה אפשרית, וצריך להסתגל גם לתחושות הבטן השיגיוניות שלהן. ארוכת השיער קוראת לזאת "תחושת רחם". היא לא תערבב את הגנים שלה עם אלה של בן זוג בוגדני כדי ללדת את צאצאיה. לכן, מוותרת מרצון על אימהותה.

כאדם הבקיא בפרטי פרטים בכל הקשור ברביית האדם, אני מתבונן אל תוך חיי בעיניים חקרניות, ומשתדל שלא להחמיץ אפילו ניואנס אחד. אני מתעד את תהליך הזוגיות כולו, וצופה על כל היבטיו בדקדקנות רבה. כשההתנהגות של בת זוגי מתחילה להיראות בעיניי כמתירנית מדי, אף שכלל לא חל בה שינוי, אני מתחיל לשאול ולחקור את עצמי, ממה נובעת תפישתי החדשה. האם דבר כלשהו נשתנה בתקופה האחרונה, הן מבחינת מהלך האירועים והן מבחינת המרקם השברירי של הרגשות. ואם לא נשתנה דבר, באילו כלים עליי לבחון את עצמי כדי לגלות מה מסתתר מאחורי נקודת ראותי החדשה.

הגענו אל חוף דור. לפני 14 שנה ר' ואני צעדנו את כל הדרך ברגל, מתחנת האוטובוס שבכביש הישן. אחר כך לא ביקרתי בחוף הזה במשך שנים רבות, עד הפעם בה הכרתי את ארוכת השיער. אנו עדיין צועדים חבוקים, ויש לי שהות להמשיך ולחשוב. למה נדלקו אזעקותיי? האם באמת הנני חושש כי במהלך שהותה באירופה היא תפקיר עצמה לידיו? לא, אינני סבור כך, וכשאני מתחקה אחר עקבות מחשבותיי אני גם מצליח לחשוף את הקצוות: הצלחתה המסחררת בקרב גברים, המחמאות שהרעיפה עליו אינספור פעמים, הריקוד הממושך עימו במסיבת החנוכה, אי יכולתו להסיר את עיניו ממחשוף שמלתה, אשתו בעלת היופי הפנימי. כל אלה מתחברים בדמיוני לפרשיית בגידה ההולכת ומתהווית, עד שאני מאבד שליטה ומכבה את המוסיקה.

אנו כרוכים זה בזו במשך זמן כה רב, והיא מצליחה לקרוא את מחשבותיי: יוד, הוא לא יעז. אתה יודע שהוא מפחד ממך. אני מתחיל לגחך מרוב עצבנות. תמיד היא מסירה את האחריות מעצמה. לכאורה, אם המחזרים שלה לא היו נרתעים מפניי, היא היתה נענית להם, לכולם. אלא שזו אינה האמת. היא עדיין אחראית לעצמה. בגלל החינוך הליברלי שקיבלה, היא אינה מוכנה להבטיח במילים נאמנות כלשהי. היא מפגינה זאת במעשים, בינתיים. ואז מגיע תורה: אוי ואבוי לך אם אני אדע שנפגשת עם מישהי! במילותיה אלה עמדה להסתיים מריבתנו הקצרה. היא אמרה את המילה האחרונה, כהרגלה. אני לא הבטחתי דבר. שנינו נצא מנצחים מן הדו-קרב הזה.

ככל הנשים, גם היא מלאה סתירות פנימיות שאף גבר לא יצליח לישבן. כששואלים אותה האם אני בעלה, היא משיבה כי אני הוא האיש שלה, כפי שהיא האשה שלי. אין לה בעלים והיא אשה חופשייה. אולם האם אני איש חופשי? הרי היא תמיד שבה ואומרת כי חבל שלא יכולנו להינשא בחתונה קתולית, כדי שלעולם לא אוכל להיפרד ממנה, על אף מה שהיא תעולל לי. הסטטיסטיקה מבחילה: כמחצית מן הזוגות שהקימו משפחה נפרדים לבסוף. זה יכול לקרות גם לנו, באותו שיעור שהמטבע נופל על "עץ או פאלי".

אנו פוסעים על קו המים. היא השתנתה. שיערה התארך מאד. בשנה האחרונה היא אף החלה להתאפר. היו לך כבר אינדיאניות, תתרגל לעוד אחת. כך אמרה והבליעה את מחאתי בתוך גרוני. היא גם עלתה במשקל. ארבעה קילוגרם וחצי. לפי חוקי הפיסיקה שלה מדובר בשני קילוגרמים בלבד. לילה אחד היא הודיעה לי שהיא מתחילה לעשות דיאטה להורדת משקל. הדיאטה הזאת לא נסתיימה עד היום, ולמיטב ידיעתי, הדיאטה הזאת גם לא החלה מעולם. אבל לכולם היא מודיעה שהיא "שומרת", וכשליבי טוב עליי אני מתחיל לרטון שהיא כבר רזה מדי, וכי מוטב שתעצור את הדיאטה תיכף ומיד. את מד-המשקל הישן היא כבר לעולם לא תחליף. לדבריה, אומנם הוא מזייף, אך כיוון שהיא יודעת מהו המשקל האמיתי שלה, היא משקללת בעצמה את התוצאה. ואני שואל: איך אפשר שלא לאהוב נשים. היש בעולם יצורים מעניינים מהן?

————————————————————

אני השתרעתי על שפת הים ביום ההוא, וניסיתי לדלות מן החול את הצדפות המתחפרות, בשעה שגלים רכים ליטפו את גופי ברוגע אינסופי. כשהרמתי את פניי, ראיתי מלאכית גבוהה וחטובה מתקרבת לעברי, אך קרני השמש החזקות הפריעו לי להתמקד בה. קרוב לוודאי שהייתי שולח לעברה מבט נוסף כשהיתה חולפת על פניי וממשיכה לכיוון הנגדי, אך כף רגלה רמסה את תוכניתי. היא התכופפה לעברי: שני החברים שלך הם נודניקים איומים. הם שיגעו אותי ועכשיו הם משגעים שם את חברה שלי. פה אני בטוחה?

מי את? שאלתי. היא ענתה במבטא זר והשתרעה מולי. האל היה נדיב יותר מדי עימה, ובמקום להתרכז בעיניה, אינסטינקט עוברי קדום השמיט את מבטי נמוך יותר. היא שמה לב לכך, התגלגלה לאחור והתיישבה לצידי. מבטי הציג נימה של פליאה לשמע תשובתה. חברים שלך שלחו אותי, הסבירה בגיחוך, הם אמרו כי מוטב שאגש לעזור לאדון בלו באיסוף אצות. והעברית? מהארץ. אני עובדת בהרצליה כבר חצי שנה. אפשר לשאול מתוך סקרנות מה אתה עושה עכשיו? אני חופר מנהרה שתגיע לקצה האחר של כדור הארץ, עניתי בנימה מרצינה. על כך השיבה בלגלוג: כשתסיים, אני בטח אחכה לך שם.

זוהי טינה, הצביעה לעבר הבחורה שקרבה אלינו וקראה: השניים האלה די חמודים. את רוצה שנקבע איתם פגישה הערב בתל אביב? הם מעוניינים! בת שיחי הפנתה את אצבעה אליי ושאלה: ומה איתו? לפתע שינתה השיחה את לשונה, וטינה החלה לדבר בשפתן במקום באנגלית. אחר כך הלכה. אז יש לך חברה! חשפה בפניי את הסוד הגלוי. אתה נאמן לה? אני נאמן, אישרתי. ואני אף פעם לא הייתי נאמנה למישהו, וכדאי שתדע זאת. דבריה גרמו לי להשתומם. למה אני צריך בכלל לדעת זאת?

המשכתי לבהות בה. איך קוראים לך? שאלתי איך קוראים לך. מבטי נתקע בה, אך מחשבותיי התנתקו ממנה ונדדו הרחק.

—————————————————

יוד, יוד, למה אתה בוהה בי ככה? לשמע קריאתה, הקצתי מן הזיכרונות היישר אל תוך עיניה. נזכרתי במה שאמרת כאן, כשנפגשנו בפעם הראשונה, אמרת לי כי כדאי שאדע שאת אינך אשה נאמנה. ומה עכשיו? שאלתיה. היא הגיבה בצמרמורת: אלה האידיאלים שלי והם לא ישתנו. אני רשאית לעשות בגופי מה שאני רוצה, והוא לא שייך לאף אחד מלבדי – גם לא לך.

זהו, ככל הנראה, המתכון הבטוח ביותר לשימור האהבה. אני באמת ובתמים מתאמץ להשיג את תשומת ליבה כל יום מחדש, וככל שהימים חולפים, כך היא מפתחת אי-תלות רבה יותר. האם לעולם לא נחיה בשלווה, אני שואל אותה, כשעוד גל מטפס על רגליי. "אילולא החרדה הקבועה הזאת", היא משיבה, "אתה לא היית כאן ולבטח שכבר לא היית זוכר אותי. כששאלתי אותך עשרים פעם איך קוראים לך בשמך הפרטי, ולא ענית, כייוון ששקעת בעולם אחר, הבנתי שאם אני רוצה להגיע לתוכך, אסור יהיה לי להתרפס בפניך אף פעם, כי רק אם אמנע מכך אתה תישאר ממוקד בי כל הזמן. אחרת אתה מהר מאד תתרכז במשהו חדש". אותה השתוממות מן העבר חזרה שוב אל פניי: מדוע את סבורה שהינך צודקת, אמרי לי? "יוד, אין פה מה להסביר. זוהי תחושת הרחם שלי ואני תמיד פועלת לפיה. אתה אומנם יושב יומם ולילה ומנתח את המעשים וההרהורים שלך בצורה מדעית, אבל היות שאין לך רחם, אתה לא תצליח אף פעם להבין למה אני מתכוונת".

כל הדרך חזרה הרהרתי באינסטינקטים הקמאיים של בני האדם, תוהה מדוע אנשים בוחרים לפעול לפי תחושות בטן ולא על פי מחשבה סדורה. ככל שהתעמקתי במחשבותיי, כך לא נתתי את דעתי עוד אל המוסיקה שנשמעה בחלל סביבי. היא אוהבת אותי, היא נמשכת אליי, היא עדיין מסתקרנת ממני, כל הטיעונים המוצדקים הללו משמעותם אחת: לא צריך לדאוג, אין כל סיכוי שהיא תבגוד בי. לאור המסקנה עליה יגעתי כל כך, באמצעות חשיבה הגיונית ומסודרת, ניתן היה להניח שאשאר רגוע. ברם, לא ידעתי מנוח עד שהתקשרתי אליו, והבהרתי לו כי כדאי שישמור ממנה מרחק במהלך כל שהותם בחו"ל. איך אתה מעז לטלפן אליו, היא כועסת. אולם, אני פעלתי לפי תחושת הבטן שלי. הדרך היעילה ביותר היתה להזהיר אותו במפורש, במקום לכסוס ציפורניים מדי ערב ולתהות האם היא תפעל לפי ההיגיון הצרוף שלי או שמא תיכנע ליצריה. עתה, היא תישאר נאמנה. אין ספק בכך. אין שום בעיה, אדון בלו, הוא מודיע לי, ודע לך, אפילו שלא ביקשת, אני גם אדאג שאף אחד לא יתקרב אליה.

תחושות בטן, תחושות רחם, ואפילו תחושות מן המותן, אם ישנן כאלה, הן לפעמים מטעות, כמו מרבית דפוסי הדחק שלנו. מקורן הוא מן התקופה שבה אבותינו חיו על העצים, וראו נא עד לאן התגלגלו במהלך האבולוציה. כל אשר מתרחש תמיד לפני נסיעותיה של ארוכת השיער אינו אלא מהומה רבה על לא מאומה. בעוד אני תוהה עם מי היא נוסעת ואת מי היא עלולה להכיר שם, הרי היא שואלת עצמה בו בזמן מה אני זומם לעשות בהיעדרה, ובסופו של דבר, כל החששות מתבדים באינסוף שיחות טרנס-תיכוניות, שבהן אנו מביעים געגועים כנים זה כלפי זו. לפעמים אני מרים את השפופרת ומזכיר לה: כעת סיימנו שיחה בת שעתיים! ואז היא מסבירה: זאת היתה שיחת טלפון קודמת. עכשיו זו שיחה חדשה, ואנו מדברים בה פחות מדקה, כך שזה טבעי אם נפטפט עוד קצת. אז מה אתה מתכוון לעשות הערב, אהובי? האם תרצה שאתקשר אליך? על איזה ערב את מדברת, השעה עוד מעט אחת בלילה.

כל בני האדם שונים זה מזה, אבל כל הזוגות זהים אחד לאחד, הדיבורים, התירוצים, החוויות, בדיוק כפי שהדנ"א הוא אוניברסלי, והשמש היא תמיד אותה השמש, בכל זמן, בכל מקום. אך אולי אינני מדייק, וצדקה בת זוגי הקודמת, פסיכולוגית בהשכלתה: אין אנשים אינדיבידואלים. כולם אותו הדבר – נבלים אחד אחד! אתה, יהודה, אינך שונה מאיש. רק ראית מישהי בביקיני צהוב, ראשך הסתחרר וליבך כבר נעשה חצוי. עכשיו תחליט: זו היא או אני?

אי אפשר לשחות במים אפורים עד אין קץ. רגע הבחירה לעולם יגיע, ותמיד תהא זו בחירה בין שחור ולבן. אולי משום כך אין אנשים טובים בעולם. אני שאפתי תמיד להיות אדם טוב, אבל לא הצלחתי. כל פעולה שעשיתי לתועלתי, הזיקה ליצור אחר במידה כלשהי. רק מחשבותיי יודעות עד כמה אני מתייסר. אכן, זהו טבע העולם, כל יום שאנו מתקיימים, אנו גורמים סבל לאחרים, ובגלל כך אנחנו גם פחות מאושרים. יכולתי להיות מאושר יותר לו הייתי פוגש את ארוכת השיער לפני עשרים שנה, כשדפי ההיסטוריה שלי עם נשים היו עודם נקיים, אבל אז, כפי שכבר אמרה, עוד לא היתה לה "תחושת רחם" כיצד להתנהג עימי, וקרוב לוודאי שהיינו נפרדים. היא אולי צודקת, ואם אלה הם פני הדברים, היש בעל ניסיון שיוכל לספר לילדיו שהוא אדם טוב, מבלי לכזב?

הקודמת היתה יפהפייה אמיתית, מתפנקת ואינה כופה את עצמה, תל-אביבית מלידה, מבינה לליבי ולדאגותיי –  היא הבחורה השלווה והמושלמת שייחלתי לה זמן רב. אם הייתי צריך להכריע על פי השכל, היתה הבחירה ברורה. אבל תחושת הבטן שלי, שלפעמים ניתבה את חיי לכל מיני צרות והרפתקאות, ניצחה אותי בסופו של דבר. שאלתי את ארוכת השיער: הן ברור לך מה עומד על הכף, האם את מעוניינת בקשר ארוך-טווח? אני מעוניינת בך ללילה אחד, וכשיעלה הבוקר אני אחליט אם ארצה אותך ללילה הבא, וכך זה יהא תמיד. כל הרהוריי הובילו אותי למסקנה המפוכחת: התכונן, אתה נקלע לאזור אסון, זה עומד להיות הרסני. אבל התבדיתי. מערכת היחסים נותרה יציבה מבלי שהתנאי שלה השתנה.

לפני חודשים רבים, כשחלפו אלף לילה ולילה, קניתי לה עגילי חישוק מזהב, כדי לציין את המאורע המיוחד, ועל כך אמרה: אנחנו באמת מתנהגים כמו באגדות, יושבים ומדברים שעות על קרוקודילים, ומחר אני צריכה לטוס מוקדם. ומאז היה ברור שהיא לעולם לא תתמסר לפי רצוני. כך מצווה עליה תחושת הרחם שלה, ומי שאשם הוא כמובן אני: "כי איתך, יוד, אי אפשר להתנהג אחרת. ביום שאהיה שלך, אתה לא תרצה להיות שלי". אבל אלה הן הנשים, לא תמיד הן צודקות, אך מי יעז להתווכח עימן ולקוות כי יצא מכך בשלום. ואז מגיע ליל המחרת והטלפון לא מפסיק לצלצל: הלו, יוד? נרדמת? באמצע שאני מדברת איתך? יוד… אתה עוד שם? אתה מבטיח לחלום עליי? תענה לי! – ובבוקר אתעורר תשוש ומאושר מאין כמותי. שתשוב נא בשלום, המלאכית מחוף דור.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.