לזכור שסנטה קלאוס אינו יהודי

15/12/2009 ב- 12:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לזכור שסנטה קלאוס אינו יהודי

לידידיי הטובים יש מנהג קבוע אך מטריד מעט. בכל פעם שאנו צועדים יחדיו ומבטם נתקל בלטאה המשוטטת בקרבת הדרך, מיד אני נשאל לשמה. דקותיים אחר כך, השם הולך ונשכח מעימם, ואילו אני נותר עם ציון 'עובר' עד למבחן הבקיאות הבא. אלה הם פני הדברים גם לגבי פטריות רעילות, קליפות עצים, שברי ביצים, עלים נבולים, קונכיות ריקות וקוצי קיפודים, אף שברור מאליו שאלה הם קוצי קיפודים.

באחד הימים, לפני שנים רבות, הזמין אותי צבי לכנס מדעי. מחוסר עניין השבתי לו בשלילה, אך צבי החמיץ את הגוון בקולי, ויומיים אחר כך, כשפגש אותי, החל לדווח לי במרץ. "ישבתי ליד נוירולוג והתפתחה בינינו שיחה מעניינת", התחיל בסיפורו. התבוננתי אליו בתמיהה. "מומחיותו היא בשחזור הזיכרון לאחר פגיעת ראש", המשיך.

"עצור נא", הפסקתיו, "הנוירולוגיה היא אומנם מרתקת, אולם מאז ומתמיד נמנעתי מלהקשיב לנושא הזה שעליו אתה רוצה לספר". הפעם היה תורו של צבי להביט אליי בפליאה. "הנושא הזה אינו לרוחי, בלעדי כושר הזיכרון שלי אינני אני", הבהרתי וביקשתי בנחישות לסיים את הדיון.
צבי לא הרפה: ובכן, אתה מכיר את השאלה המפורסמת, איזה ספר תיקח איתך לאי בודד?
תורה נביאים כתובים, הודעתיו מיד.
המתן נא, יש ורסיה נוספת לשאלה, אמר. הבה נניח שאתה עומד לאבד כליל את זיכרונך, וניתנת לך אפשרות לזכור אך ורק דבר אחד, מה תרצה לזכור יותר מכול? שאלני.
שסנטה קלאוס אינו יהודי, עניתי לאחר השתהות קצרה.
מה?! קרא מופתע, בדרך כלל אנשים משיבים שהם רוצים לזכור את שמם, שהילדון היושב לידם הוא בנם, וכיוצא בזה. איך מכל אלה חשוב לך דווקא לזכור שסנטה קלאוס אינו יהודי???

צבי ידידי, עניתי בנועם, לשובל שמותיר אחריו הזיכרון יש אינסוף קווי מחשבה שבאים לידי ביטוי במילים. עתה הסכת ושמע, וכך תבין: לפני ימים אחדים טיילתי עם חברתי בהרי ירושלים, ובעודנו מסיירים ביער, היתה שואלת למה הרקפת אינה צומחת מתחת לסלע, כמו בשיר, ומיהי הציפור שמשמיעה את ציוציה. כשלא הצלחתי לזהות, הייתי עונה לה: על מה את מדברת, אינני שומע דבר.
המשכנו בדרך והצבעתי על ערימת גללים של צבי ארץ-ישראלי. היא קרבה את פניה אליה ואבתה לדעת במה מדובר. כשסרה ההתלהבות מעיניה, הסברתי לה כי אצל בעלי חיים רבים משמשות ההפרשות למיניהן כתחנות סימון של מרחב המחיה.
את זאת אני כבר יודעת, אמרה לי בגיחוך, אבל אני סקרנית לדעת מה עושות החיות כשהקרקע כאן מכוסה שלג?
קימרתי את גבותיי במבוכה.
מה הן עושות, יהודה?
נמאסו כבר כל השאלות המשונות הללו. בהכנעה חרישית הודעתי לבסוף: נו, את זאת אני לא ממש יודע.

כששבנו הביתה, לא יכולתי לחדול מלהרהר בשאלתה מרוב אי נחת. הרהוריי הרחיקו עד הקוטב הצפוני, אל המרחבים הקפואים העוטים שלג רך, אשר פה ושם מכתימים גללים כהים את הלובן הנצחי. משם נסחפו מחשבותיי אל דמותו של סנטה קלאוס הדוהר במזחלתו הרתומה לאיילים, ובכל תחנה בה נעצרת המזחלת, מותירים האיילים סימני חיים המעידים על מסלול מסעם.

צבי המשיך להביט בי כאילו השתבשה בינתי. המשכתי בדבריי: אתמול, בעוברי ברחוב, חלפתי ליד בית כנסת וראיתי כי בנוי הוא מאבנים ירושלמיות בהירות, אך את המעטה הלבנבן מכתימה אבן בזלת כהה, ששובצה לבדה ביניהן. משהתבוננתי בקיר, לא יכולתי שלא להרהר שוב באיילי הצפון המכתימים את השלג הלבן בגלליהם.
בזאת סיימתי את הסברי.
סיפור נהדר, אמר ידידי, אך איך כל זאת קשור לתשובתך?
האינך מבחין בקשר הגלוי לעין וברור כל כך? תמהתי.
לא ולא, ענה בתוקף.
התרתי עוד יותר את הקשר: שמך הוא צבי, מיד נזכרתי בגללים של הצבי ובסוגיית הגללים והשלג, ואחרי כן בגלליהם של איילי הצפון. איילי הצפון הזכירו לי את סנטה קלאוס. קירות בית הכנסת גרמו לי להיזכר שוב באיילי הצפון, וגם בסנטה קלאוס, כמובן, ומיד העלו בתודעתי שאינו יהודי, בהשפעת מקום התפילה של דתנו. לפיכך, אם אזכור עובדה זאת, די בכך כדי שאצליח לשחזר בזיכרוני את כל חוליות השרשרת, כולל אותך ואת שאלתך, ובעזרתן גם עוד פרטים רבים מקורות חיי, אסוציאציה אחר אסוציאציה.
אני מאחל לך המון בריאות, אמר בסיימו את הדיון, השימוש שאתה עושה בזיכרון אכן מצריך מחקר מיוחד.

מאז אני מצוי בצרה צרורה. בכל עת שפלוני חפץ לשאול אותי שאלה הקשורה לחיה, אינני מסוגל להשיב לו מבלי שיצוצו ויופיעו בתודעתי שוב פעם הגללים. אי אפשר לדכא זאת, וכשאני מחליף מחשבות בזו אחר זו כדי לבלבל את הזיכרון, וכבר בטוח שהצלחתי להביסו, הנה חוזרים הגללים ומתבלטים מבעד להרהורים הטריים. ולפעמים אי הנעימות כל כך רבה, כיוון שבני שיחי עומדים ומשתאים מדוע אני רוקע בקרקע, מכווץ את שפתיי, ואפילו משמיע איומים כלפי כל מיני ישויות נעלמות. בסך הכול שאלנו אם זהו קוץ של קיפוד, הם נעלבים. התשובה היא לא! אני עונה להם, הרי זהו גולם של פרפר דוקרני הקרוי צביוס נוירולוגיוס. אולי אינכם מכירים אותו בשמו, אבל זהו הגולם המפורסם שקם על יוצרו.

מסקנה: אם אדם חייכני ישאל אתכם בלבביות, מהו הדבר היחיד שתרצו לשמר בזיכרונכם לנצח, אנא, אל תהססו! עזבו אותו שם וברחו ממנו כל עוד נפשותיכם בכם, אחרת לא תצליחו להימלט לעולם מפני התשובה והיא תרדוף אתכם לעד.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.