עוד שיא על האוורסט עשוי להיות בהישג יד

13/12/2009 בשעה 15:34 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על עוד שיא על האוורסט עשוי להיות בהישג יד

אני נאבק בריבה הדביקה באמצעות כפית מתכת. שוב ושוב אני שולח את הכפית אל תוך המערה, כדי לרוקן אותה מתכולתה. אחר כך, כעבור כל נגיסה, אני מציץ בסופגניה כדי לבדוק אם פערתי חור בקירות המערה. גם אני לא מסוגל להיאבק ביצר המציצנות שלי: איך נראה חלל המערה, מה גודלה, והאם נותרה בה עדיין ריבה.

מוחי מקשר תמיד את ימי החנוכה עם לפידים, לזכר המצעדים הליליים שארגן בית ספרנו לרגל החג. לפידים קשורים תמיד עם מערות. מעודי לא נכנסתי עם לפיד לתוך מערה, אך הסצנות האלה שגורות בסרטי הקולנוע והתודעה איננה יכולה להינתק מהן. מערות כרוכות, כמובן, עם אוצרות. לא היתה אפילו פעם אחת שלא הרהרתי על מטמון נסתר כששהיתי בתוך מערה. לכאורה, אם פלוני מבקש להחביא אוצר, מוטב שיבחר לעשות זאת במערה אפלה.

בילדותי הדהדו כמה וכמה חלומות בראשי. ביקשתי לשוט על נהר האמזונס ולסייר ביערות העד. זה היה חלומי הכביר ביותר. רציתי גם להיות חוקר טבע, והרהרתי פעמים רבות על פרס נובל בפיסיולוגיה, כפי שקיבלו שלושה מגיבוריי: קונראד לורנץ, קארל פון פריש וניקולאס טינברגן. חלום נוסף היה למצוא אוצר, לא בגלל הרצון להתעשר, אלא משום ההרפתקה הכרוכה בדבר. ידעתי כבר בגיל רך כי גילוי מטמון עשוי להיות רגע השיא של חיי. אני זוכר עצמי בלילות לפני השינה, אוחז בחוזקה את הספר 'אי המטמון' ומאמצו לליבי. "בבקשה, אלוהים, בבקשה", הייתי ממלמל לבורא עולם, "עשה נא שאמצא אוצר".

בריאן בלסד, השחקן הבריטי יוצא הדופן.

אלוהים לא נענה לי כל כך מהר, ואני כבר הלכתי ובגרתי. בינתיים החלו חלומות אחרים להירקם במוחי. דיאנה, חברתי לכיתה, אף היתה מספיק נועזת כדי להציע לי לחלום עליה, ואז נעלמה עם משפחתה לאמריקה במפתיע. היתה זו ראשית התקופה, שנמשכת עד מוות, ושבמהלכה כמעט כל אשר יעשו הזכרים בחייהם מעתה והלאה, יהא כפוף בסופו של דבר לאילוצי המיניות האנושית, והשפעתה המוזרה כפתה עצמה גם עליי בגיל ההוא. אולם, למרות השינוי החריף והפתאומי, המשכתי לקרוא בקביעות ספרות העוסקת בתרבות האינקה, ולחלום בסתר על אוצר נסתר הקשור אליה. כששודרה בטלוויזיה הסדרה 'בחזרה לאי המטמון' הייתי מרותק אליה בצורה יוצאת דופן. השחקן בריאן בלסד, שגילם את ג'ון סילבר, לא הותיר אותי אדיש, ואני התחלתי להגות בפומבי על עידן האוצרות, בחקותי באופן מוצלח את קולו המרטיט.

אמריקה הדרומית מימשה את מרבית חלומותיי, גם את הכמוסים ביותר. למרגלות האנדים פגשתי את לארי וחברתו המכסיקנית. עודני זוכר כיצד הציג עצמו: "לארי, כמו לארי בירד". בת זוגו היתה מטפסת הרים. כבר אינני זוכר את שמה. במקום היפהפה ההוא אי אפשר היה שלא לשוחח על אודות ההרים העצומים שהקיפו אותנו מכל עבר, ופתאום, בלי כל קשר לנאמר בשיחתנו, לארי קבע: המכסיקניות רובן מכוערות, אבל אם יש בהן יפות, אין יפות מהן.

אחד הפגמים שאני לוקה בהם, לדאבוני, הוא הקושי להקשיב לזולת בשיחות חולין, כשדבריו אינם מסקרנים אותי במידה מספקת. זהו פגם שלא ניתן לתיקון. מגיל קטן אני מציף עצמי בכמויות מידע אדירות עד שאין לי ברירה אלא לסנן אותן בעוצמה לא פחותה, אחרת אצא מדעתי. בדרך כלל, בלתי אפשרי להסוות את ההתנהגות הזו, וכל הסחות הדעת מצדי, המוכוונות לשנות את נושא הדיון, מתגלות כמסורבלות, נחשפות מיד, ואפילו נתפשות כפוגעניות. מאידך, כשאני סקרן במידה מספקת, אינני מניח לזולת עד שאני שואב מתוכו את כל המידע שיכול היה לספק. התנהגות זאת נתפשת ככפייתית, בצדק או שלא בצדק. דבריה של המכסיקנית היפה לא עניינו אותי כל כך. פה ושם שוטטתי במרומי ההרים, אך כל שיחה אודות העפלה אל פסגותיהם נראתה לי עקרה ובטלה באותם ימים. היא נעלבה כפי שמכסיקנית טיפוסית עשויה להיעלב: האם עד כדי כך אני משעממת אותך? היא צרחה. המכסיקניות רובן חמומות מוח, אבל אם יש בהן חמומות מוח במיוחד, אין בעולם כולו חמומות מוח מהן.

משיכתי העיקרית להרי האנדים, מלבד אל נופם המהמם, היתה לשם גילוי אוצרות האינקה בקרבם. כשהייתי בחברת תרמילאים, הקדשתי מאמץ מיוחד כדי להתחקות בעזרתם אחר מערות נטושות ביישובים עתיקים, אלא שכולם סביבי עודם היו לועסים קוקה, ותוהים ברצינות גמורה כיצד ישפיעו העלים המשככים על כוח הגברא ואונם המיני. היה זה הנושא הבלעדי שעמד ברומו של עולם, תרתי משמע מכופל. נפוצה אז שמועה כי לעיסתם בליווי משקה אלכוהולי, תשנה את דעתם האמיתית כלפי הנשים המקומיות, שמראן החיצוני לא הותיר רושם רב, בלשון המעטה. בן יום כולם הסתפקו בלגימת אינקה קולה בלבד, שטעמו דומה למסטיק. ואז התגלגלה שמועה חדשה כי עלי הקוקה עצמם הינם האחראים היחידים לשינוי הדעת, וכל התיירים, מרוב אימה, כמעט איבדו את דעתם בכל פעם שאחת מצאצאיות האינקה היתה מחייכת לעברם.

אינני יודע כיצד מכל התיירות הצ'יליאניות, דווקא הכי פחות יפה מהן דבקה אליי, וזאת נותרה דעתי גם לאחר שהאבסתי את לחיי במנות הגונות של עלי קוקה. ברם, התאהבתי בה באופן מוחלט, וזוהי ראיה מספקת דיה, שיכולתי להימשך אל סגולותיה האחרות מלבד היופי שבו לא ניחנה. בתמימות מעושה, היא ביקשה באנגלית רהוטה להצטרף אליי ואל השוויצרית שליוותה אותי, ואני הייתי כה מהופנט מאורחותיה, עד שהסכמתי להימלט מיד עימה, כשהעניקה לי לפתע נשיקה חטופה והציעה ליזום "אחורה, ברח" כשנגיע לסמטה הומה.

עשינו יחדיו מסע רגלי בן כמה ימים ברום של אלפי מטרים, כשראשי מסתחרר כל העת, לא רק מפחד גבהים, אלא ממחלת גבהים הולכת ומחריפה, ולמרות מצבי הרעוע והקור מקפיא, הצ'יליאנית הלוהטת כלל לא התחשבה, ביודעה כי זוהי הזדמנות שאין להחמיצה. רק לאחר שבועיים בלעדיה ובגובה פני הים התאוששתי קמעא, ולמרות הסבל הבלתי יתואר, לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד עליה. אך ככל שתשוקתי אליה גברה, כך דעכה הערצתי אל הרי האנדים, יהא האוצר שמוסתר בקרבם אשר יהא. אני אדם נמרץ ופעיל מאד, ובשיטוטיי בהרים הגבוהים נעשיתי אדם איטי ולאה, שלא הכרתי ולא יכולתי לחבב.

רצה הגורל המתעתע שאתחיל לקרוא את "כיבוש אברסט" בבית ספר שדה – עין גדי. ציפיתי לקרוא את דפיו בשקיקה רבה, אך ספרו של ג'ון האנט הרשים אותי במידה מועטה, והרי ההימלאיה לא הצליחו להסעיר את חושיי. עובדה היא שעד היום הזה טרם ביקרתי במזרח אסיה. אבל משהו נשתנה. לאחר שסיימתי לקרוא את "אוורסט 2006", פניתי לקרוא את "מוות באוורסט" שחיבר ג'ון קרקוור, ובעקבותיו גם את "החזרה מפסגת המוות" שכתב מאט דיקינסון. הספרים המופלאים הללו הותירו אותי המום ונפעם. שניהם עוסקים בסופה הקטלנית שפקדה את פסגת האוורסט בשנת 1996, אולם האחרון מספר גם על אחד מגיבורי המסע, הלא הוא בריאן בלסד, אותו שחקן כבד גוף ומזוקן, שהחריד זאטוטים כה רבים בדמותו של ג'ון סילבר הארוך, וחרף כל הקשיים והסכנות, הצליח להעפיל אל הנקודה הגבוהה ביותר על פני האדמה – רגע השיא של חייו.

אם ברצוני אי פעם להעפיל על האוורסט, לאחר מאות מטפסים שכבר הצליחו, כדאי שאפסיק לזלול סופגניות בחג הזה. אפילו עלי הקוקה אינם ממכרים כמותן. נכון הדבר שנקבעו כמעט כל השיאים האפשריים בהעפלה אל ההר, אבל כשאני נזכר בצ'יליאנית ההיא, נהיר היטב כי שיא אחד טרם הושג. אין לי ספק, אם היא תהיה שם, היא בהחלט תנסה להשיג אותו. הכרתי כמה וכמה נשים עיקשות בחיי, אבל לא כזאת שהאיצה בי וקראה: "אנחנו לא יורדים מכאן בשום פנים ואופן. אתה הבטחת לי גם בגובה של 5000 מטרים, ועכשיו אתה תמשיך לטפס מעלה". באותו רגע איבדתי את ההכרה. כשפקחתי את עיניי מצאתי לידה בחור אוסטרי שרכן לעברי ואחר כך סייע לי לרדת. מתוך מבוכה רבה, הודעתי לו בשחוק: "אם כך הוא המצב, אוותר על האוורסט". האוסטרי המשועשע השיב בקצרה: "במצבך, גם גבעה בגובה מאה מטרים עשויה להיות מסוכנת". מיד הצ'יליאנית הנחרצת התערבה: "לא יעלה על הדעת בכלל! בגובה כזה אני כבר הייתי מספיק פעמים". אינני מתלוצץ, מתבדח, מרמה או משקר: כששמעתיה אומרת זאת, התעלפתי שוב.

עדכון (4/12/2011): איתרתי את דיאנה. היא בקושי זוכרת אותי, ועתה התחלנו לספר זה לזו את קורותינו מאז נפרדנו בנעורינו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.