האומנם ישנה זיקה בין השירה באמבטיה לבזבוז המים?

12/12/2009 בשעה 08:53 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על האומנם ישנה זיקה בין השירה באמבטיה לבזבוז המים?

היה זה לילה גשום במיוחד. בשתי ידיי אחזתי כוס תה לוהט ושאפתי לריאותיי את ניחוח הנענע. ג'ואי הרימה מעלה את זנבה והתקדמה אליי. על המרקע ממול שודר סרטון פרסומת בשחור-לבן: גבר נטול בגדים מפזם להנאתו במקלחת, אז משתתק כליל, ובדממה קורעת לב מרשה לעצמו לפתוח את ברז המים ולהתרטב. הרמתי את החתולה על ברכיי וגיחכתי בהנאה. הפרסומת המשעשעת לא הצליחה להפתיע אותי. לאחרונה הציע שליט ונצואלה, בבדיחות הדעת האופיינית רק לו, לבל יפתחו אזרחי ארצו את ברז המים במקלחת בטרם יסיימו לזמר את כל זמירותיהם. יוזמתו זו אף זכתה לברכת נשיא המדינה, שמעון פרס, ברגע נדיר של תמימות דעים. גם הארגונים למען שמירת הסביבה משתמשים באותו הקשר משונה: השירה באמבטיה גוררת אחריה בזבוז מים משווע. האומנם?

הזיקה הכורכת את שירת האמבטיה לבזבוז המים, בין אם זו קיימת ובין אם אינה, ידועה מזה שנים רבות לקהל המתרחצים שבינינו. ומי מאיתנו לא נבהל לפתע, כשבאמצע השירה בקולי קולות, נשמעות מכיוון הדלת נקישות רמות, וגערה קולנית עוד יותר מצווה עלינו: תפסיק/י לבזבז מים! כשגרתי ברחוב נחמני, שותפתי לדירה היתה תמיד מאיימת: אם לא תפסיק לשיר ולבזבז מים, אני אסגור מבחוץ את הברז הראשי! כשהייתי יוצא מחדר הרחצה, היתה מטיחה לעברי את שובר התשלום של חשבון המים בחמת זעם. הגדיל לעשות אחד מחבריי, הגר ביישוב מעבר לקו הירוק, כשביקש את עזרתי בהתקנת בריכה לילדיו. לאחר שחפרתי במשך שעה ארוכה, ביקשתי לצנן את גופי באמצעות צינור המים. לפתע חשתי כי רגבי אדמה מושלכים כלפיי: תפסיק לבזבז מים, הוא קורא לעברי למרבה האירוניה, ואני אפילו לא שרתי.

מובן מאליו שהתחלתי לתהות האם קיים קשר בין שירה באמבטיה לבזבוז המים. פניתי לעיין במחקרים העוסקים בתחום המלבב של שירת האמבטיה. רובם דנים ברפרטואר השירים שמשמיעים זמרי האמבטיות. בדרך כלל, אין זה רפרטואר מרשים למדי. גם את הרפרטואר שלי ביקשתי לבדוק בזמנו באמצעות סדרת הקלטות. נתברר לי שאני חוזר ושר קטעים מתוך "באה מנוחה ליגע", "בשדות בית לחם", "החיטה צומחת שוב", וגם שיר מקורי שלי – הן התמליל והן הלחן אני עצמי חיברתי – והוא כולל בית יחיד בן שלוש מילים: הו סטפאני, סטפאני… הו סטפאני, סטפאני. על מילים אלו יש לשוב ברצף 20-30 פעמים עד המעבר לשיר הבא, או עד שנשמעת גערה בקול נשי מחוצף: "אתה מבזבז לי את כל המים החמים. אם אתה לא מפסיק לשיר עכשיו, אני מכבה לך את האור".

חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי אפילו מחקר מדעי אחד, בעל קריטריונים מדידים, שאישש – מעבר לכל שיגיון הסתברותי – כי אכן ישנה זיקה ישירה בין שירה באמבטיה לבזבוז של מים. וככל שחקרתי כך גיליתי כי זאת פשוט המצאה עלובה, של אנשי שיווק מרושעים, ששרים בסתר בקול של עורב, וזוממים להשתיק בבת אחת את כל זמירי העולם, בגלל צרות אוזן.

בדיקות בלתי מעמיקות נעשו בכל מיני מקומות, ולפיהן נתברר שאין ולא היתה זיקה ישירה כזאת, ואפילו נתגלה פה ושם, כי דווקא אלה שנאסר עליהם ביודעין לשיר באמבטיה, בזבזו הרבה יותר מים, ובשפע רב. ואין להתפלא על כך. המים החמימים שזורמים עלינו ברכות, מצניחים אותנו לתוך רפיון גמור, שם משתלטות עלינו המחשבות האיטיות, ואנו נודדים עימן בשלווה נצחית, חסרי כל רסן, עד שאנו מקיצים מהן לבסוף, בחלוף דקות ארוכות, ולאחר שמאות ליטרים של מים מתבזבזים להם לשווא.

ואילו אלה ששרים במקלחת, אינם נופלים למלכודת המחשבות, נותרים ערניים בזמן הרחצה, וכשמסתיים רפרטואר השירים המצומצם שלהם, הם נוטלים מיד את המגבת ויוצאים החוצה. הווה אומר, במקום זיקה ישירה, נמצאה זיקה הפוכה בין שירה באמבטיה לבזבוז המים: מי ששר מבזבז פחות – וזה בדוק!

כמו כן, נתברר כי כשאנו מוזמנים להתארח בבתים אחרים, של ידידינו וקרובינו, אנו נוטים במודע שלא לבזבז להם מים רבים, וזמן הרחצה אצלם מתקצר מאד ביחס למעונותינו. אולם, במקומות בהם הלינה היא בתשלום, כמו בבתי מלון, איננו מהרהרים כמעט כלל על חיסכון במים, וזמן הרחצה שם דומה למדי לזמן הרחצה בבית. הנה כי כן, מרבית האנשים המתארחים במלונות מנסים לנצל כל דבר שהוא תמורת כספם, למעט המקלחת – הם אינם משתהים בה במתכוון.

קרוב לוודאי שאיש אינו פוצח בשירה קולנית בזמן המקלחת אצל דודתו או כשהוא מתארח אצל חבריו, אולם מתמיה הדבר, כי למרות שהיו כאלה שטרחו וביררו מהי כמות המים המתבזבזת באמבטיית בית מלון, אף אחד מהם לא סקרן היה לדעת האם גם שם מושמעות זמירות בשעת הרחצה, שמא אולי יימצא בכל זאת מתאם חיובי בין שירה ובזבוז. לפיכך, לא נותר לי אלא לדווח באופן חלקי וממקור ראשון, כי אף בבתי הארחה איני מעז לעצור את גרוני, וכשנפתח זרם המים, נפרץ גם סכר השירה. למעט פעם אחת, הזכורה לי היטב.

לינת אורחים במעונות סטודנטים נעשתה מקובלת ושגרתית בסופי השבוע, אך כל אוניברסיטה מציגה דרישות ייחודיות משלה: ישנם מעונות שכדי להיכנס אליהם מחויבים להציג תעודת סטודנט בשער הכניסה. ישנם מעונות שבהם נדרשים להירשם באחד המשרדים או אפילו להפקיד תעודה מזהה. האוניברסיטה בבודפסט מגדילה לעשות: שם אין לינות חינם. האורחים נדרשים לשלם עבור שהייתם. כיוון שכסף לא מושים מהדנובה, הבחור ההונגרי שעימו פסעתי במעלה הדרך, שקל להקיף את המבנה מכל עבריו על מנת לאתר פתח כלשהו, אולי כזה שאינו נתון להשגחה. לאחר סיבוב מלא הוא מצא אותו: שער הכניסה! ודרכו נכנס כמה רגעים אחריי. בדלפק הקבלה רשמתי את פרטיי האישיים, מיעוטם אמיתיים, רובם כוזבים, ושילמתי את דמי הלינה.

לקראת ערב ביקשתי להתרחץ. בקומה בה שהיתי ובקומה מתחתיה שכנו מגורי הבנות. יהא עליי לרדת שתי קומות על מנת להגיע למקלחות הבנים. אין צורך, נאמר לי, אתה רשאי להתרחץ בקומת הבנות. כשנכנסתי פנימה הבנתי את הסיבה. תאי הרחצה הנפרדים היו בנויים בצורה כזו שהאדם הנמצא מעברם אינו יכול כלל להציץ לתוכם. חיש נפתח הברז, וכשהמים שוטפים את גופי בזרם חזק, התחלתי לשיר בקולי קולות ובעברית: הו ונסה, ונסה, הלילה הוא הלילה, הלילה לא נישן, הו ונסה.

יהודה? נשמעה לפתע קריאה מקרוב. נשימתי נעצרה. סגרתי את ברז המים וכריתי אוזן. הקול המשיך לפנות אליי. זו היתה בחורה. "יהודה, אני צריכה את עזרתך", אמרה בעברית צחה, "אני חושבת שיש אצלי בחדר עכבר קטן, האם תוכל לתפוס אותו? אני נמצאת בחדר הרביעי אחרי חדרה של ונסה". המום לגמרי השבתי באנגלית: "אין בעיה, אעשה כמיטב יכולתי". שמעתי צחוק מתגלגל, ואז תפשתי במי מדובר: את מיכל? שאלתי בעברית, הסטודנטית הישראלית שלומדת כאן? הצחוק הלך ונעלם במסדרון.

כששבתי אל חדרה של ונסה מצאתי אותו ריק. כתבתי לה היכן אהיה ופניתי לחדרה של מיכל. פתוח! קראה אליי כשהקשתי על הדלת. ואז לתדהמתי הרבה, מצאתי מולי קבוצה גדולה של אנשים צורחת לעברי "סורפרייז". על פי הקישוטים סביב והמוסיקה שהתגברה, הבנתי כי הכינו לי מסיבת הפתעה. אינני מחבב סוג זה של מסיבות, אך הפעם היתה הפתעתי גדולה עוד יותר. על מה ולמה? יום הולדתי עוד לא נראה באופק, לא היתה כל סיבה לחגוג. ניסיתי להיזכר במועד כלשהו הקשור לתאריך זה ולא הצלחתי. מתברר כי אצל ההונגרים זה אחרת. מסיבת הפתעה היא באמת הפתעה מוחלטת, ולא כמו אותן "מסיבות הפתעה" צפויות בימי ההולדת.

אבל זאת לא היתה ההפתעה הכי גדולה בלילה ההוא. השעה היתה אחת עשרה, והתחלתי להיות עצבני. ביקשתי להוציא את ונסה מהחדר הזה, והנה מתברר כי החדר שאליו הגעתי קודם לכן היה חדרה של סטודנטית אחרת, והמסיבה נערכה למעשה בחדרה של ונסה, קרי החדר שלנו. ניגשתי להביא את תרמילי, והתחלתי לתהות באיזו דרך אוציא את כולם החוצה.

בינתיים נקפו הדקות. איש לא הראה כל סימן שברצונו לעזוב. האם לגרור אותם אל הדלת, האם להתיז עליהם מים מצינור הכיבוי? פתחתי את החלון והתבוננתי מטה. גבוה מדי! האפשרות להשליך אותם מן החלון גם היא נפסלה. ואז הבליח בראשי רעיון כביר, שאפילו מגייוור הגדול לא היה מסוגל לחשוב על אחד כמותו.

כיביתי את המוסיקה המרגיזה, הרמתי את קולי כדי להשיג את תשומת הלב של כל הנוכחים, והודעתי כי בכוונתי לומר דבר מה. כולם התבוננו בי, שתויים ונדהמים, וראו כיצד אני כורע ברך לפני ונסה ומבקש את ידה: התינשאי לי, אהובה? פניי נראו המומות לחלוטין כשהשיבה בלאו מוחלט. קמתי ממקומי, רגליי מתייצבות בקושי, ונסער כולי הנחתי את התרמיל על כתפיי, ויצאתי את החדר מבלי לומר דבר.

כעבור דקה שמעתי את הקולות בעקבותיי. מישהו הגיע גם למקלחת, אולם בגלל מבנה התא היטבתי להסתתר בו. נאלמתי דום והתאפקתי לא להוציא הגה. לא נתגליתי. כשדעכו הקולות במורד המדרגות, הזדרזתי לצאת משם והגעתי במרוצה אל חדרה של ונסה. היא המתינה לי בציפייה ובחיוך רחב. "תמיד יש מוצא", אמרתי לה בשמחה. מאוחר יותר נשמעו נקישות רפות על הדלת, אבל כבר לא שמנו לב לכך. מכל מקום, שעת הלילה ההיא היתה הפעם האחרונה בהחלט ששתקתי במקלחת, וכך היא תישמר.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.