כבר לא מזמנים אותי למילואים

09/12/2009 ב- 16:47 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על כבר לא מזמנים אותי למילואים

כפי הנראה, תם פרק ארוך בחיי. בשנתיים האחרונות זומנתי אך פעם אחת לשירות המילואים. אינני עצוב ואינני שמח. למעשה, אינני מרגיש דבר. וכשאני מהרהר על כך, גם אינני יודע אם אני אמור להרגיש דבר מה.

כשאני מתבונן אל מול המראה, אני מתקשה להבין את שיקולי הצבא: אומנם אינני בחור צעיר, אך מנגד טרם נפרדתי משנות ה-30 של חיי. השיער המלא עדיין מפאר את גולגולתי, אותם קמטי עור זעירים כבר חקוקים על פניי מזה שנים רבות וכמעט אינם מורגשים. אני שוקל 88 קילוגרם, גובהי 184 סנטימטרים (אמיתיים!), בטני הכריסה מעט, אך שרירי גופי נותרו מוצקים כפלדה במלוא מובן המילה. מעודי לא הייתי חזק מבחינה גופנית כמו עתה, ואני נמצא בשיא הכושר של חיי, מסוגל לגמוא קילומטרים אחדים בים ואף יותר ביבשה, בפרק זמן מחמיא למדי. מעודי לא אחזתי סיגריה, מעולם לא שתיתי אלכוהול למעט פעמיים, וקרביי נקיים מכל רעלים. ברם, הצבא כבר אינו מסתמך עליי, והסלוגן "העתיד שייך לצעירים" מקבל לפתע משמעות מזווית חדשה – מלמעלה, ממרום שנותיי.

אינני זוכר אפילו פעם אחת שלא ניסיתי בדרך כלשהי להתחמק משירות המילואים. כמו כולם כמעט, אינני מחבב את הזימונים הללו, כך באמצע החיים. במרבית הפעמים נאלצתי להתייצב ביחידה בסופו של דבר. מעולם לא הגעתי ממורמר. מתמיד הבנתי את חשיבותה של השליחות שהוטלה עליי. עם זאת, בתפקידים אותם מילאתי לא ליקקתי דבש. לפעמים גם סבלתי מאד, וחרקתי שיניים על מנת להמשיך.

לפלוגת המילואים שובצתי עם רבים מחבריי ששירתו איתי בסדיר, כך שחסרוני בשנים הראשונות היה מורגש בהחלט, הן מצידי והן מצידם. כשהייתי מגיע לביקורי מולדת, הקשבתי לשלל החוויות שסיפרו עליהן וחשתי לגמרי מנותק. היו אלה שנים שערבוביה גדולה שררה בחיי: שהיות ממושכות באמריקה הדרומית, לימודי הנדסה, מגורים ועבודה בקיבוץ, ותחזוק רומנים בלתי אפשריים בכל מיני פינות בעולם. כתובתי במחשבי הצבא היתה לפרקים סניף אל-על בקופנהאגן, הקונסוליה הישראלית בריו דה ז'נירו, ושאר מוזרויות.

כשנמצא חלון ההזדמנויות ונקראתי לשירות המילואים הפעיל בפעם הראשונה, מצאתי עצמי כבר מתחילתו במרדף אחר מחבלים נמלטים בפאתי חברון. כל מיני קצינים רמי דרג צרחו עליי, ואני לא הבנתי מה בדיוק רוצים ממני. רק ביקשתי שיניחו לי. לא זכיתי כלל לתקופת הסתגלות קצרה, אשר לה ציפיתי כאזרח שרק בבוקר ההוא לבש מחדש את מדיו לאחר שנים מספר. כך שורבב שמי, שלא באשמתי, כאחד האחראים למחדל הגדול, ושולחתי לחופשה בת שבוע כעבור שעות אחדות. אותה חוליית מחבלים רצחה אחר כך 11 ישראלים עד אשר חוסלה על ידי כוחות הביטחון. למרבה המזל, היה זה האירוע החמור ביותר במהלך שני העשורים בהם עשיתי מילואים, והמועקה הלכה ודעכה.

אינני חייל לתפארת. כל עוד המשימה אינה כרוכה בסיכון חיי אדם, נהגתי מדי פעם לסטות מן הדקדקנות שמאפיינת אותי ולעגל פינות. כך למשל, כשהוטל עליי לפקד על צוות בתרגיל ניווט ולהגיע עימו לנקודת ציון מסוימת, היה ברור לכולם שאנחנו נתברבר ממנה במהרה, לא מפאת חוסר ההתמצאות אלא מחמת עיוות הפקודות. וכל זאת עשיתי ללא ברדק ובתיאום מוחלט עם שאר הכוחות – אני: "קודקוד, אנחנו נמצאים בשדה פורח, 2 ק"מ צפונית לנקודת הציון השוממה, עבור". מפקד הפלוגה: "קיבלתי, אני משנה את נקודת הציון הישנה שלכם לשדה החדש, תיזהרו על הפרחים, סוף". מנגד, במטווחים הצטוויתי לבדוק לשאר חיילי הפלוגה את כלי הנשק בין מטחי הירי, והקפדתי תמיד על משמעת נוקשה. המנהג הרווח להפנות, בלי משים, נשק דרוך לכל עבר, היה מוציא אותי מכליי.

המפגשים שלי עם חיילי הבסיסים בהם עשיתי מילואים, מתמיד היו טעונים. אינני יכול לאכול את כל סוגי המזון בגלל ליקויים לא סדירים בתפקודי הכבד. כך למשל נאסר עליי להכניס אל פי אוכל מומלח או מטוגן יתר על המידה. אי לכך, אני נאלץ לפנות בכל פעם אל המב"ס כדי לקבל גישה חופשית לקופסאות השימורים ולמזונות הטריים המצויים במחסני המטבח. אולם, גם אינני משתמש בנעלי צבא בגלל בעיית יציבות בכפות הרגליים, ואז, בלית ברירה, אני נאלץ לחשוף לעיני המב"ס ופקידותיו את כפות רגליי "הנשיות", בטרם תאושרנה כל בקשותיי, אחרת איננו מאמין. כמה ימים אחרי כן אני מזומן שוב ללשכתו, בעקבות טענותיו של רס"ר המטבח, על כך שאני עושה במחסניו ככל העולה על רוחי, ומחלק לחבריי אוצרות מזון ושאר מטמוני מטבח. ואז, בדרך כלל, הוא קוצב את מזוני היומי בפירוט רב, כאילו הייתי פושע מועד.

בגלל בעיה בראייתי, אני צופה אל העולם הניבט סביבי כאילו היה מוחשך. בשעות האור אני מסתדר היטב, אך בתנאי אפילה אני עיוור כמעט מוחלט. לפיכך, אינני יכול להשתתף בפעילויות ליליות של פלוגתי, ובגלל זאת, ולמען הסדר והשוויון, נערמות עליי במשך היום כל מיני מטלות מעצבנות, שאת רובן אני דוחה עד שהשמש תרד, מלבד דברים דחופים ממש. מכל מקום, בגלל לילותיי החופשיים וגישתי החופשית אל המטבח, אני תמיד נדרש לספק תוספי שתייה ומטעמים למיניהם עבור הצוותים הפועלים לאחר שאני כבר נרדם.

דרך הקריאה בוודאי תתקשו להתרשם מאישיותי, ולכן אספר עליה מעט. בצבא אני נוטה לפגוש הרבה אנשים שתקנים, אולם אני אינני כזה. אומנם עשוי אני לבלות שעה תמימה בחברתו של צב יבשה, תוך התעלמות מוחלטת משאר הנוכחים, אך אינני אדם מופנם, וקשה מאד עד בלתי אפשרי להתעלם מנוכחותי. בדרך כלל, מוקף אני חבורת מאזינים שמקשיבים עד בלי די לכל סיפוריי ומעלליי. איש מעולם לא התלונן עד כה כי השתעמם בחברתי, אך רבים היו המילואימניקים שהתלוננו כי באוהל שבו אני נמצא לא ניתן לנוח ולישון בכלל, מחמת האורחים המרובים שמגיעים אליי בכל שעות היממה. אין ספק כי תרומתי הגדולה ביותר לצה"ל היא "להעביר לחבר'ה את הזמן". והם די נהנים.

והנה, מאז מלחמת לבנון השנייה, בה לא השתתפתי, גיליתי שהצבא כבר אינו זקוק אפילו לתרומתי זו. הוא ממעט לקרוא לי אל השירות, וכשהוא עושה זאת לפעמים, הוא דוחה את המועד או מבטל. מרוב ביעותים התקשרתי בעצמי, לא ייאמן, לראשונה אי פעם בחיי, אל קצינת הקישור כדי לשאול אותה מה נשמע. ואז היא ענתה: אתה יהודה בלו? אחרי כל הסיפורים עליך, אני כבר מתה לפגוש אותך, בקרוב אני מקווה.

ואז, בבת אחת ירד לי האסימון והבנתי איזו טעות קריטית עשיתי: "אני אשמח, אבל בבקשה, רק לא מילואים בחורף, בבקשה ממך, אנא".

אבל, הצבא, כפי שנהוג לומר, אינו תוכנית כבקשתך. הבוקר הגיע הצו. אוי, כמה שזה נורא וכמה שיהיה קר.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: