ערעור על מהימנותה של עדות ראייה

05/12/2009 בשעה 13:42 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על ערעור על מהימנותה של עדות ראייה
תגים:

הסיקור התקשורתי המורחב על פרשיית האונס המזוויע ליד נמל תל אביב – מעת שנתברר כי התוקף האכזר הוא לא אחר מאשר אחד מקציני האבטחה של הרמטכ"ל – הביא שוב לידיעת הציבור מונחים השגורים בחדרי חקירות המשטרה ובאולמות בתי המשפט, כגון עדות ראייה, מסדרי זיהוי, טביעת אצבעות וממצאי דנ"א.

כך נודע לנו על אודות עד ראייה שחש לעזרת הנאנסת ונאבק במנוול, על אי זיהויו באמצעות תצלום פניו, על חיפוש אחר טביעות אצבעותיו בחפציה של הקרבן, ועל דנ"א השייך לו שנמצא על גופה. מכל הממצאים האלה ברי כי עדות ראייה היא פחותת תוקף אובייקטיבי מאשר השאר, וברצוני לספר על מעשה שימחיש היטב עד כמה רבה הבעייתיות ביחס לאמינותה.

בהיותי תלמיד בבית הספר התיכון, נהגנו, חבריי ואני, לבלות בעתות החורף את ההפסקות שבין השיעורים במשחקי כדורגל שנערכו בכיתות עצמן. הכדור היה כדור טניס, את הדשא החליפו המרצפות, והשערים בכל קצה היו שולחנות הכתיבה. בכל משחק השתתפו שני שחקנים בלבד, ומותר היה לבעוט בכדור אך פעם אחת בכל תור. הנהלת בית הספר אסרה את קיום המשחקים הללו בכתב, אך לא עשתה מאומה כדי למנוע אותם בפועל, למרבה החדווה.

באחד הימים, בתום השיעור הראשון, נודע לנו כי השיעור הבא הוא בגדר "שעה חופשית", כיוון שהמורה חלה ולא הגיע. לאחר ששככו צווחות השמחה יצאנו החוצה בדהרה, על מנת להתרחק מן הכיתה ככל האפשר, שמא תגיע חלילה מורה מחליפה וניקרא לשוב בחזרה. בקצה המסדרון בקומה השנייה, נמצאה כיתה ריקה ואליה נכנסנו בחופזה שלושה בתחילה, משחקים זה כנגד זה, כשאחד מאיתנו נמצא בעמדת המתנה עד שיגיע תורו להחליף את המנוצח.

לקראת השמעת הצלצול המבשר על הפסקת האוכל, נכנסו אל החדר עוד שלושה מחברינו לכיתה. בכוונתם היתה לברר מי מאיתנו רוצה להצטרף אליהם בהליכה אל הסופרמרקט, על מנת לקנות משקה שוקו ולחמניה. ברגע ההוא הגיע תורי לשחק וביקשתי לעכבם דקות מספר. אך אלה, מחמת נטל ההתמהמהות, התקשו לצפות בנו מן הצד, וכשהבחינו בארגז קלמנטינות המונח על אחד הכיסאות, גמרו אומר להשתובב מעט, פתחו חלון, והשליכו את פירות ההדר לעברם של תלמידים אומללים שאיתרע מזלם לחלוף בחצר באותה השעה.

פרצי הצחוק היו רמים מנשוא, ולמרות התאפקותי בזמן המשחק, נתתי דעתי עליהם ועקבתי בדריכות כיצד לאחר כל הטלה מוכוונת והתכופפות זריזה, הגיעו לאוזניי קללות עסיסיות מפיות הנפגעים. לא חלפו כמה דקות, והנה דלת הכיתה כמעט נעקרה מציריה. אחת המורות הוזעקה אלינו, ובמרוצה בלתי מובנת פנתה תחילה ליטול לידיה את הכדור, ורק אחר כך החלה להמטיר עלינו איומים וצעקות. לשמע ההמולה הרבה, נכנס לחדר תלמיד נוסף מכיתתי, ובינתיים רשמה המורה את שמותינו, וכיוון שלא הכירה אותם הזהירה אותנו לא לבלף, כדי שלא תיאלץ להעמיד את כל תלמידי בית הספר במסדר זיהוי על מנת לחשוף את פנינו. כשהגיעה אל התלמיד השביעי, הוא מיאן למסור את שמו, והבהיר לה היטב שלא נכח במקום עד היכנסה. היא התעקשה, וזעמה כה התגבר, עד שנאלצנו לומר לה מהו השם, בניגוד לרצונו, ובאותה נשימה גם להודיע על אי מעורבותו ועל חפותו.

לקראת צהרי היום זומנו, כל השבעה, אל חדר המנהל. המורה שכבר נמצאה שם, סקרה אותנו היטב במבטים חדים, שהתרככו ככל שנתמשכו דברי הנזיפה מפי המנהל וסגנו. העונשים עליהם התבשרנו היו  ניקוי קפדני של חצר בית הספר ביום למחרת, והבעת חרטה אישית בכתב כלפי אותה תלמידה שקלמנטינה התנפצה לפלכים על ראשה. אלה היו מטלות בלתי נעימות, אך נסבלות מבחינתנו, במיוחד לאור החשש המוקדם שמא יטרח המנהל לברר מי היו משליכי הפרי, ויכפה להלשין עליהם באמצעים מרתיעים. הן ידוע כי בקבוצה מגובשת מוכנים גם אלה שאינם נושאים באשמה, ליטול על עצמם עונש קולקטיבי שמידתו סבירה, ובלבד שלא יפגע המרקם המחבר בין חבריה.

ברם, חברנו החף מכל חטא, חש כי אי הצדק ממשיך לרדוף אותו, והודיע כי כיוון שאיננו מעורב באותה תקרית, הוא אינו מסוגל לכתוב מילות חרטה, כי בדרך זו ישקר לעצמו, לנערה ולהנהלה. אני הזדרזתי לומר מיד בעקבותיו כי הששה מודים בעוון, אך חברנו הגיע לאותה הכיתה רק לאחר מעשה, והוא באמת חף מכל אשמה. עוד בטרם פנה המנהל לברר עובדה זאת מחדש אצל המורה, היא קראה בחירוף ממש, שעיניה אינן מטעות אותה, וכי ראתה אותו בכיתה ההיא מיד כשנכנסה אליה. זה אחר זה הודענו שזוהי איננה האמת, אך המורה התייצבה מאחורי דבריה, ולעדותה ביכר המנהל להאמין, וקבע כי מפני שאינו יכול לכפות את כתיבת החרטה, ייאלץ חברנו במקום זאת, לנקות את חצר בית הספר לבדו גם ביומיים שלאחר יום המחרת.

לא עזרו כל ההשתדלויות מצידנו על מנת לשנות את רוע הגזירה, אף שפנינו בנפרד אחר כך הן למנהל והן לאותה מורה, וסיפרנו שוב ושוב כי עוול כבד נעשה לתלמיד ההוא. כיוון שהפצרתי במנהל לשאת את העונש המוגזם ביחד עם חברי לכיתה, הוא החל לתהות שמא מתייסר אנוכי בגלל נקיפות מצפון ורגשות אשמה, וזימן את התלמידה הפגועה ואותי אל חדרו, כדי לברר אחת ולתמיד מי השליך על ראשה את הקלמנטינה. היא העידה שלא ראתה אף אחד מאיתנו בשעת מעשה, גם לא אותי, אך יכולה היא לומר שמכתב החרטה שהבאתי לה איננו נושא חן בעיניה. בעוד השאר הסתפקו במילים: "אני מצטער שפגעתי בך ומבקש את סליחתך", אני הרהבתי לכתוב אליה ארוכות ובלשון מליצית מדי להבנתה, ובגלל כך דרש ממני המנהל להגיע לכיתתה, להודות באשמה בפני כל התלמידים, ולהביע בפומבי ובקצרה את בקשת מחילתי.

ביום ההוא כעסתי מעט על חברי שלא חטא, כי לא השכיל לסכור את פיו, וסיבך אותי ואותו ביתר שאת, וכל זאת בגלל רדיפתו הבלתי מתפשרת אחר הצדק. בדיעבד, אינני יכול לרגוז עליו בכלל, כי גם אני מסוגל לנהוג כמותו. ברי כי יש לזעום רק על השיטה: המורה שטפלה עליו אשמת שווא לא חזרה בה – אף שכנראה תפשה כי טעתה – ובלבד שלא תתערער כליל כל מהימנות עדותה. עדות הראייה שלה היתה בחלקה בדויה, משום שלא קלטה את כל התמונה.

לפיכך, בזמן שהציבור כולו עוסק בעדות הראייה המרשיעה, אותה מסר עובר האורח שהניס את התוקפן, אני מבכר לפנות אל ארוסת האנס ולומר לה: עדות הראייה שלך שווה כקליפת השום. את שבה ומתארת מעל גלי האתר כי בכל הימים שהיית איתו ראית את מעשיו הטובים, ראית את נימוסיו הנאים, וראית את הלכותיו הנעימות, אולם, לדאבונך, מעולם לא ראית את התמונה כולה, ולכן אין תוקף אמיתי לעדות הראייה שלך. למרבה התושייה, בכל הנוגע לחשיפת האמת, ישנה משמעות רבה יותר לטביעת אצבעות ולממצאי דנ"א, וכפי שבאמצעים אלה יכול היה להתגלות משליך הקלמנטינה, כך בדרך זו נתברר כי בפינה אפלה של התמונה, פעל יצור נאלח ובזוי, שלא התכוון לחוס על קרבנו, וקרוב לוודאי שגם היה חונק אותה לאחר שהיה מבצע בה את זממו.

ארוסך, שאיתו בחרת ללכת באש ובמים, כדברייך, הוא השטן בחרפתו ובעצמו, והמים שתטבעי בתוכם הם מימיו המזוהמים של הירקון, והאש בה תיצלי עימו היא אש הגיהינום.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.