קראו לי ישמעאל

22/05/2009 ב- 17:33 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על קראו לי ישמעאל

את 'מובי דיק', יצירתו האלמותית של הרמן מלוויל, קראתי לאחרונה בשנת 2007 מתחילתה ועד סופה, בזמן שחיברתי את המאמר על הלווייתן המבעית שהקדים את מובי דיק. לדעת עשרות קוראים, זהו הסיפור ההיסטורי המדהים ביותר ב'תיבה הלבנה'. אני יכול להזדהות עימם.

מובי דיק עבורי אינו יצירת מופת נוספת על המדף. לא לחינם אני מעיין בדפיו מדי חודש בחודשו. הכתוב בתוכם משקף דברים רבים המתרחשים בחיי הבלתי שלווים:

אני אוהב את הים במידה האפשרית הרבה ביותר. בימות הקיץ אני שוחה במים העמוקים מדי ערב, ובסופי שבוע גם בשעות הבוקר.

מעולם לא ויתרתי על הפלגה בספינה כשזו הוצעה לי.

במקום לבקר את משפחת אמי בבואנוס איירס, שכחתי מקיומה והמשכתי דרומה על מנת לצפות בלווייתנים. למרות שבשנות חיי ראיתי אינספור בעלי חיים בלב הטבע הפראי, עדיין לא דעכה התלהבותי מלספר על המחזה המרהיב ההוא שוב ושוב.

חלק לא מבוטל ממחשבותיי התיאורטיות עוסק בלווייתנים. התפתחותם האבולוציונית מחיות יבשה ליצורי ים, פוענחה זה מכבר על שלל קורותיה. לסברתי, זהו אחד הפרקים המאלפים ביותר בתולדות הטבע, ומה נכלמתי כשנתברר לי כי הצעתי היתה חסרת תעוזה לעומת פרשת ההתהוות המשוערת.

כמו כן, איש בתבל כולה טרם הציע תיאוריה מוזרה כל כך לגבי נסיבות התאבדותם כפי שעשיתי אני, אף שספק רב אם הינה נכונה. אף על פי כן, טפילות כגורם התאבדות בעולם החי עודנו המאמר הפופולארי ביותר שחיברתי עד כה.

מעט מאד דברים גנבתי בימי חיי. בהיותי בן ארבע נגנב מן הגן דגם קטן של נמר עשוי פלסטיק. חרף הכחשותיי הנמרצות כי בי האשמה, אפשר שתשאלו מדוע עשיתי זאת? על השטיח בחדרי הייתי מנהל קרבות בין חיות טרף כמיטב דמיוני, ואביתי לראות מי מבין השניים ינצח: הנמר מן הגן או הלווייתן שלי. מי ניצח לדעתכם?

רק בגיל שבע שבתי לגנוב. שיסלחו לי אלוהי הספרים, תלשתי מן הספר 'פינוקיו' שמצאתי בספרייה את הדפים שסיפרו כיצד בלע הלווייתן את סבא ג'פטו, ונטלתי אותם לביתי. הגניבה פחות מטרידה אותי מאשר תלישת הדפים. ברי כי לא נהגתי כך עוד לעולם, אולם זהו כתם בל ייטהר בקורות חיי. כל ספר, יהא אשר יהא, הוא מקודש בעיניי, גם אם יצא לאור בהוצאת 'שלגי' ולעולם לא אפתח אותו. על כל פנים, בגלל פינוקיו חיברתי את המאמר על קורותיו של יונה המודרני בבטן הלווייתן.

אם לא שכנעתי אתכם מספיק, מוטב שאספר כי במסעי הראשון ליער האמזונאס נטלתי עימי ספר יחיד: 'טאי פי' מאת הרמן מלוויל. עתה, דמיינו לעצמכם סיטואציה אמיתית לגמרי, שבה אני קורא את הספר בחברתם של אינדיאנים אוכלי אדם. לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הטמנתי אותו בקרבת עיירת ג'ונגל נידחת, כי לא רציתי שיכביד על תרמילי. שנים אחר כך שבתי לאתר ההוא, ומצאתי את הכרך במקומו !!! היה זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי.

אז אנא, עם כל הכבוד למלאכת התרגום החדישה של גרשון גירון, אני רוצה שמובי דיק שלי יפתח במילים: קראו לי ישמעאל… את ההמשך כדאי לקרוא בתרגומו היפה של אהרן אמיר.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.