אפילו הסוסים והחמורים בכו

13/05/2009 ב- 18:14 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על אפילו הסוסים והחמורים בכו

יואב קרא את הרשימה "בגלל גלויה קטנה", ולאחר מתן תגובתו התפתח בינינו דו-שיח מעניין למדי, שכלל תהיות מרובות מצידי, עד כי החלטתי להביאן בפניכם:

כאדם מן השורה אני מחויב לומר כי חרף השנים הרבות שהתעמקתי בחקר ההיסטוריה – משנאת ישראל בעת העתיקה, דרך תיעוב היהודים בקרב הנוצרים לרבות עלילות הדם, ועד האנטישמיות של העת החדשה באירופה – טרם הצלחתי לרדת לעומק הדברים הבאים:

האם האנטישמיות הנאצית היא המשך ישיר לשנאת ישראל בכל הדורות?
האם ישנו אדם יחיד או גוף מצומצם שאחראי לשואת היהודים, או שמיליוני גרמנים ובני עמים אחרים נושאים באחריות הנפשעת?
האם רק אנטישמים מובהקים יכלו לרצוח יהודים, או שגם אזרחים רגילים מן היישוב?
האם השואה היתה מין כורח מציאותי של התגלגלות הדברים, או מתוכננת היטב לפרטים, ואם כך, אימתי תוכננה לראשונה, האם לפני המלחמה או בעיצומה?
האם התנגדות פיזית כוללת של היהודים יכולה היתה לצמצם או למנוע את השואה, והאם התנגדות זו לא התקיימה בגלל אי ידיעה, או פחדנות, או אנוכיות ואי דאגה לקולקטיב, או כי הרדיפה הפכה את היהודים למין יצורים פסיביים שאינם יכולים עוד להתנגד?

אינני מצפה שתשיבו לי על כך. אני רק משתף אתכם בלבטיו של ישראלי שנולד 25 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וחפץ להגיע לכלל ידיעה מספקת בסוגיות אלו.

מאיר נכח בהרצאה שלי על "הספרות בשירות התיאולוגיה", הוקסם מחיבתי המרובה לספר מלכים, ופנה אליי:

ספר מלכים שבה את ליבי רק משום התקופה שבה הוא עוסק בתולדות ישראל. ואכן, פרשות אחרות המופיעות במקומות נוספים במקרא אינן פחותות ערך סיפורי מאלה שבספר מלכים, אולם הן אינן מתייחדות, לפי ראות עיניי, בנופך היסטורי המצטיין בדרמטיות מלאת קסם, כמו התקופה שבה חי עם ישראל בארצו תחת שלטון המלכים ומוסר הנביאים.

דומה שנקודת השיא במקרא, ואולי בכל קורות ישראל, היא הקמת בית המקדש בירושלים, וכל האירועים שמתרחשים אחרי כן, אינם אלא הידרדרות רצופת עליות מתונות וירידות תלולות, שבסופן מגיעה הגלות. רק תקומת מדינת ישראל השיבה את העם לתחייה אמיתית. ימי בית שני, הגם שהינם מרתקים למדי, אינם ממצים, בסופו של דבר, את רוחו של עם ישראל, כפי שאפשר לחוש בה מחדש מאז העלייה הראשונה טרם הקמת מדינת ישראל. דהיינו, אני רואה בדפי הציונות המשך כמעט ישיר לספר מלכים.

ורדית, פנתה אליי בעקבות הרצאתי "הספרות בשירות התיאולוגיה", והתעניינה, אולי שלא במקרה, בדברים שנשאתי בזכות 'שם הוורד':

'שם הורד' יצא לאור בעברית בשנת 1987. את פרקיו הראשונים קראתי כשנה וחצי לאחר מכן, בעת שעבדתי ב'סטימצקי' לפני גיוסי לצה"ל. אחרי שרכשתי אותו זנחתיו על המדף למשך מספר שנים. ואז, בדמדומיו של יום סתיו התחלתי לקרוא אותו במלואו. מצאתי ספר גדוש ועמוס בפרטי מידע מתקופה שלא הכרתיה כיאות, אולם בסופו של דבר, מיאנתי להתאמץ יתר על המידה בכדי לתהות על קנקנה. שפע הפרטים בעלילה היה לרועץ בעיניי, הכביד על הקריאה ואף לא אפשר לדמויות ברומן להתפתח דיין. מסקנתי בתום הקריאה הראשונה היתה כי הספר איננו מנוכר, אך קיים קושי אמיתי להזדהות עם גיבוריו. חלפו שנים אחדות עד שפתחתי בקריאה שניה של הספר, אבל זו היתה בלתי רצופה. בפעם הזו הצלחתי להתעמק יותר בכתוב, ויצירתו המהוללת של אומברטו אקו הוארה לפתע באור שונה. מסקנתי בתום הקריאה השנייה היתה שאין להסתפק בקריאה אחת של הכתוב, וכי רבדים חדשים מתגלים אך בקריאה חוזרת.

באחד הלילות נקלעתי לשיחה אודות המבוך של 'שם הורד'. נתברר לי אותה שעה שבהיעדר תיאור ויזואלי של מבנה הספרייה מעומעמת ההנאה באופן ניכר. בשובי הביתה ביקשתי להמחיש את המתואר בעלילה באמצעות שרטוט המבוך, אולם הניסיון לא צלח. ביום השבת שלאחריו הקדשתי מאמצים חשיבתיים עד שעלה בידי לפצח את התרשים שהוסתר באופן מילולי. מוטב כי אומר שסברתי במשך זמן רב כי ישנן שתי אפשרויות: האחת היא שאקו לא נעזר בשום מבוך, וכי סמך על בלבולו של הקורא על מנת שיתהה כי אכן ישנו כזה. השנייה היא שאקו השתמש במבוך של ממש, אך לא סיפק את כל הפרטים המאפשרים את בניית המבוך על סמך תיאור הכתוב. לשמחתי הרבה שגיתי, ודומני שהיה עליי לסמוך על אקו שלא יחמיץ אף פרט דל בעלילה כולה, כדי להרעיף עוד ועוד מידע על אודות מבנה המנזר שבלב סיפורו. יהא עליי להודות כי בקריאה שלישית של הספר כבר יכולתי לסייר במשעולים נעלמים ודרכים חבויות אשר בעלילה, ומשום כך היתה ההנאה צרופה ומיוחדת.

– למתעניינים לדעת: זו היתה הרצאה חד-פעמית. הסיבות לכך כתובות בדף זה. אולם, מדי פעם חשים געגועים לקהל. אני משתדל להיגמל…

תמר כתבה לי: יהודה היקר, קראתי את רשימתך "במחיר של בגידה איומה". מה קרה בסוף עם מוכרות הפטרוזיליה?

הן מעולם לא שבו בחזרה. מאוחר יותר נודע לי כי שירות הביטחון הגיע אליהן ותשאל אותן. הן סיפרו כי הנערה הודיעה להן לפני שהתפוצצה. אני עד היום משתגע מכך שהן ברחו משם. ודאי שלא ציפיתי שתישארנה, אבל הן יכלו להזהיר את עוברי האורח. רובם היו לקוחותיהן המסורים. זה היה הפיגוע האזרחי היחידי שחוויתי בחיי, ונהיר לי כי יכול היה להימנע אם לא היתה מתרחשת בגידה שכזאת.

בוריס דרש דוגמה נוספת כיצד השתבשו דברי חז"ל במרוצת הדורות, רק מפני שמפרשיהם התייחסו ברצינות תהומית לדברים הכתובים בתלמוד, מבלי להתחשב ברוח התקופה בה נאמרו:

הנה, כך מדווח ספר בראשית על מות יעקב:
"ויעל יוסף לקבור את אביו… ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד, ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (פרק נ' ז-י)

חז"ל חשו – בין אם זה מוצדק ובין אם לאו – שהתורה לא לשווא בחרה במילים "מספד גדול וכבד מאד". דהיינו, היה זה הספד מיוחד במינו, ולא הספד שגרתי שנאמר על אדם שנפטר, גם אם היה מכובד ביותר. לכן אמרו בהפרזה:
"אפילו סוסים ואפילו חמורים בכו" (תלמוד בבלי, סוטה י"ג א)

ברור לכל בר דעת שסוסים וחמורים אינם בוכים כשם שאינם צוחקים. אלה הן תכונות אנושיות מובהקות. דברי חז"ל היו בבחינת דברי מליצה ותו לא. ברם, מפרשיהם התייחסו ברצינות גמורה לכל דבריהם, מבלי להבחין בין פראזה מנופחת לבין דברי טעם. כיוון שידעו כי בהמות אינן בוכות, חשו חובה להבהיר את כוונתם הנסתרת של חז"ל, למרות שלא היה בה צורך. היה עליהם להיטפל לכתוב בתורה – לא לדברי חז"ל. לא כך הם עשו. הנה כמה דוגמאות:

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס: "הלבישו הסוסים שחורים כאילו גם הם בוכים" (ספר המהרש"א). בלשון פשוטה, הלבישו את הסוסים ואת החמורים בגדי אבל שחורים, כאילו היו אף הם מתאבלים על מות יעקב.
רבי אברהם בן יעקב סבע: "ואולי רמזו על כנען ועל המצרים, שלעיתים מדמים אותם לחמורים וסוסים. כלומר, גם עמי מצרים וכנען בכו" (צרור המור).
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק: "דכיון דיעקב מת חזר הרעב למקומו… ולזה אמרו דגם סוסים וחמורים הרגישו במותו של יעקב" (משך חכמה). בשפה פשוטה, משמת יעקב שב הרעב אל הארץ, וגם הסוסים והחמורים חשו בחזרתו, כי המרעה נעשה דל.

האם הבנת? תחילה ביקשו חז"ל לפענח את דברי הכתוב בתורה על אודות קבורת יעקב, כפי שנהגו לעשות פסוק אחר פסוק. בביאוריהם השתמשו לפעמים במימרות שהיו שגורות בדורם. הרי איש אינו מניח כי התכוונו לטעון שהסוסים היו אכן בוכיים. גם מפרשי חז"ל לא היו תמימים כל כך. אולם, אותה המימרה כבר לא היתה ידועה בימיהם, והם הניחו, שלא בצדק, כי חז"ל רמזו על דבר מה שנסתר מהם. הם לא העלו בדעתם שהיתה זו אך ורק מליצה. בניגוד אליהם, אני יודע זאת, אבל חלפו מאות שנים עד שנתגלתה המשמעות האמיתית של הדברים.

מכל מקום, אני סמוך ובטוח כי גם בקרבנו שוכנים בורים ועמי ארצות שייתייחסו לדברי חז"ל, כאילו התכוונו באמת ובתמים להודיענו שהסוסים והחמורים הציפו בדמעותיהם את השדות. דתיים כסילים יאמינו כי כך אכן קרה, ואילו חילונים ריקים יטענו כי חז"ל היו טפשים גמורים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.