פודקאסט חדש, המרד בעיתון, ומה יהיה עם הסרבנים

01/05/2009 ב- 15:30 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על פודקאסט חדש, המרד בעיתון, ומה יהיה עם הסרבנים
תגים: , ,

כתובת הדוא"ל שלי, שמוצגת בכל דף בצד ימין, משכה אליה המון ספאמרים, אך גם קוראים רבים, וכך גם הקישור של "כתבו אלי". חלק מהם כתבו לי באופן חד-פעמי, וחלק מהם כתבו לי באופן קבוע ובתדירות משתנה. ברצוני להודות להם על תגובותיהם, שאלותיהם והערותיהם. נוכחתי לדעת ברבות השנים, כי השבתת מנגנון התגובות האוטומטיות מאפשרת לפעמים דיון רציני מאחורי הקלעים עם קוראים מזוהים, ובעיקר מנטרל את זכויותיהם הבלתי לגיטימיות של הטרולים לזהם את האתר בהגיגיהם המטופשים. וטרולים, כידוע, יש כביטים על פני הכונן.

אין זה מובן מאליו שסטודנטים ותלמידי תיכון פונים אליי בבקשת עצות במקום לפנות למרצים ולמורים שלהם, אבל כבר התרגלתי לכך. אחת הקוראות המיוחסות הסבירה לי שצורת כתיבתי האישית מזמינה זאת, אף שרוב התוכן נגיש לאליטיסטים בלבד, לדבריה. ואכן, חלק ניכר מן הכותבים אליי הם אנשי אקדמיה ואישי תרבות, שטוענים כי 'התיבה הלבנה' היא עוגן של איכות באינטרנט. האין זה מקסים?

מפתיעות עוד יותר הן הפניות העוסקות בדעותיי. אנשים זרים לי ממש מתעניינים לברר את הלך מחשבותיי בנושא זה או אחר, כאילו יש להן משקל בכלל. ישנן, כמובן, גם התגובות הקבועות למאמרים אחדים כאילו היו הם מאמרים פורצי דרך. נו, באמת. אני הרי עדיין רחוק מלכתוב את השערותיי החשובות ביותר. היכונו למהומות.

סוג אחר של תגובות קוראים מתאפיין במימד הכרונולוגי, ובו פונים אליי בעקבות הרשימות האחרונות שהתפרסמו ב'תיבה הלבנה'. חלק לא מבוטל מן הפונים הללו משתייך לכותבי 'רשימות', שאינם מתאפקים ומגיבים, עד כי לפעמים אני שואל עצמי אם האכסניה הזו היא למעשה כבר קהילה קטנה. אולי.

לפניכם מבחר פניות שנשלחו אליי בתקופה האחרונה ותגובותיי להן:

פודקאסט חדש מבית היוצר של "עושים היסטוריה"

לפני שבועות אחדים פנה אליי כתב מדע פופולארי בשם רן לוי, וסיפר לי על שיטת הפצה הקרויה פודקאסט – מעין תוכנית רדיו מוקלטת המופצת דרך האינטרנט. חדשות לבקרים פונים אליי ממשרדי ממשלה, מאוניברסיטאות, ממכללות, מבתי ספר, ממכונים לתרגול בחינות פסיכומטריות, מעיתונים ומגזינים, ומבקשים להשתמש במאמר זה או אחר שחיברתי לצרכיהם. בדרך כלל אני ניאות לאשר.

נפרית אל-אור

כמה מן הפניות היו חריגות: למשל, סופרת ילדים ידועה רצתה לחבר ספר שגיבורו הוא אני בימי ילדותי, בימאי טלוויזיה רצה ליצור סרט על דונאטו מנדוציו דרך מסע חיפושיי בעקבות הפרשה, ואפילו הוצעה לי פינה קבועה ברדיו אזורי שתעסוק במחקרים משונים שאני נוהג לערוך, בנוסח מבחן הרס ארמונות החול. ודאי שלפניות הללו ולפניות דומות סירבתי. לפיכך, כשהציע רן לוי להכין פודקאסט המבוסס על תכני 'התיבה הלבנה', הייתי מעט ספקן. מיד שייכתי אותו לקטגוריית הפניות החריגות, אולם הוא התעקש ואני השתכנעתי. מן הפודקאסט אני מרוצה למדי, ומשום כך חובתי להודיע כי תרומתי להכנתו היתה דלה ביותר, ואת מיטב המחמאות יש לשגר לרן על שעשה מלאכה נאה. הפודקאסטים של "עושים היסטוריה", אגב, הם הפופולאריים ביותר בעברית (על פי כמות ההורדות).

הדילמה של הצמחים (בקולו של רן לוי): להורדהלהאזנה

זו גם ההזדמנות להודות לזמרת נפרית אל-אור, ששיריה המקסימים מעטרים את פרקי התוכנית. בכוונתי לפנות לכמה שדרני רדיו שנמנים על קוראיי כדי שישימו לב אליה. הקשיבו נא לשיר Beautiful lies. זהו רוק אקוסטי במיטבו.

קוראים שיש באפשרותם לסייע לה או שמתעניינים במוסיקה המרתקת שלה, מוזמנים לבקר בדף הבית שלה במייספייס: Nefrit El-Or

ג' (שמו שמור במערכת) קרא בעיון רב את רשימתי על אודות העוול שנעשה לעיתונאי יאיר לפיד וביקש להוסיף. הנה תגובתו בעריכה קלה:

מבלי להתייחס לעצם ההדלפה של המכתב, לאתיקה של פרסומו, ולשאלת "יאיר לפיד הוא עיתונאי או לא עיתונאי", אני רוצה להסביר למה יובל דרור, או דוקטור דרור כלשונך, בחר להתייחס לגופו של המקרה. בזמן שאתה ראית את הצד הצר של הדברים, ובאמת אפשר לראות את זה כמתקפה בוטה, יובל בחן את המקרה גם מהבחינה הסוציולוגית, שאותה כנראה החמצת, כי אולי אינך מכיר את עיסוקיו של יובל. הוא מצא הזדמנות להראות שבגלל הקיצוצים בשכר יש ניצני התמרדות שעומדים לפרוח מעל הקרקע – נגד העיתונאים הכוכבים, ובגלל כך לא היה יכול להתעלם מן המקרה הספציפי הזה. אם הוא "מחפש" את יאיר לפיד אז אולי באמת כדאי היה שיחפש הזדמנות אחרת, אבל לא היתה לו ברירה באותו רגע, כי לך תדע אם הזדמנות דומה כזאת תחזור עוד פעם כדי שיוכל לנתח אותה כמו שרצה.

תגובתי: אינני יודע אם הניתוח הצליח, אבל לילד החולה ודאי שכל זאת לא הועיל. ומבלי להמעיט בכושר שיפוטו של ד"ר יובל דרור, מעת שמעורבת בפרשה אם שזועקת לעזרה, היה עליו לחוס עליה או לפחות לגנות בפומבי את השימוש שנעשה בסבלה לצורך הניגוח ביאיר לפיד. על כך יכול היה לכתוב טור כפי שעשיתי אני. ד"ר דרור איננו "העיתונאי הקטן" משירו של אריק איינשטיין. את כתבותיו קראתי עוד כששירת את ציבור קוראיו ב"הארץ". מן הנאמר בהן הצטייר אדם אכפתי ובעל עמוד שדרה מוסרי. לכן אי אפשר היה לצפות שינהג כפי שנהג.

אין לי גם מושג על איזה מרד ב"ידיעות אחרונות" אתה מדבר. אני קורא קבוע של "המוסף לשבת", בעיקר בגלל נחום ברנע, שהוא אחד הקולות השפויים בעיתונות, ובגלל טורו המושחז של ב. מיכאל, שהוא אחד הקולות הנאורים בארץ, אבל בין השאר תמצא שם כתבות מבולבלות של אורלי אזולאי, שכדרכם של יואב טוקרים בוושינגטון, איבדה לחלוטין את חוש הכיוון, ושלא נדבר על הטור של חנוך דאום. מיהו הכותב המשוחד הזה? איך נותנים לו לכתוב בכלל? יושב שם סנגור מטעם המלך ביביהו ה-2 ומברבר ומברבר עד בלי די. על איזה מרד אתה מדבר? העיפו קודם כל את חנוך דאום הביתה. אחר כך נבחן את התיאוריה הסוציולוגית החדשה.

מ' (גם שמו שמור במערכת) כתב לי: תגיד, אתה השתגעת, אין לך מה לעשות חוץ מלהילחם בכתבי אינטרנט. הם יאכלו אותך לארוחת בוקר בלי מלח.

אל דאגה, כל מה שיכתבו כנגדי ימחק מן הרשת בעקבות באג 2000. הלא כך אותם אנשים הבטיחו לנו מעל כל עץ רענן במשך שנתיים, שכחת?

מרי (שם בדוי) מ'רשימות' כתבה לי: תסביר לי ביתר פירוט למה התכוונת על מונה הכניסות בבלוג.

אם את כותבת רק על מה שמתחשק לך, אז לכמות הצופים ברשימותייך אין משמעות רבה, מלבד סקרנותך הטהורה. אולם, אם את מתאווה להיות כותבת פופולארית, אז מן הסתם תנסי לכוון לטעם הקהל. מונה הצפיות עשוי לסייע לך רבות במקרה שכזה. ב'רשימות' מונה הצפיות אינו מבוסס על "עוגיות", כפי שהדבר נהוג כמעט בכל אתר אינטרנט (אותה רעה חולה מצויה גם בקפה דה מרקר). לפיכך, לא תוכלי לדעת מה מספר הנכנסים האמיתי לכל דף, במיוחד אם את מתירה כתיבת טוקבקים. דיון משולהב בין עשרה קוראים יכול לייצר חמש מאות כניסות, ובפועל עשויים להיות עשרה נכנסים לכל היותר. כמו כן, לכותבי 'רשימות' אין אפשרות לדעת את כמות הכניסות הכללית לאתר, כי איננו מקבלים נתונים על מספר הצפיות בדף הראשי. אולם, אין זה משנה רבות, כי המונה המוצג לכותבים, כאמור, אינו מבוסס על "עוגיות", ולבטח היה מציג נתונים מופרזים.

בישראבלוג ובתפוז נמנות גם הכניסות לדף הראשי, ומחושבות בסך הכול הכללי, כך שאין להתרשם ממספרים מנופחים המוצגים שם לראווה. בפועל, מספר הצפיות האמיתי של הדפים הכתובים הוא נמוך בהרבה. מאידך, הכותבים שם יכולים לדעת את מספר הנכנסים האמיתי לכל דף, כי המונה אצלם מבוסס על "עוגיות".

איתמר כתב לי: אני לא חסיד גדול של יאיר לפיד.

כן… המשך בבקשה. כן, איתמר, אנחנו מקשיבים… כן, מר איתמר, אתה רוצה להוסיף עוד משהו? אנו דרוכים וממתינים למוצא פיך… נו… אתה רשאי לדבר…

ובכן, רבותיי, ניאלץ להסתפק בשורה אחת, אבל איזו שורה מחכימה. פניי קורנות.

לירון כתבה לי: אל תתלהב מעצמך, הכתיבה שלך מה זה משעממת. אני במקומך הייתי מפסיקה לכתוב כבר מהיום הראשון.
גם נטע כתבה לי: יאללה יאללה, מה אתה תופס מעצמך. תסתכל מסביב ותבין לבד איזה בלוג זניח יש לך.

נטע ולירון שלום, אז מה אתן ממליצות, שאמחק הכול? אני מציע במקום זאת שתפיצו בכל אתר בלתי זניח את האזהרה: סכנה! המקום הכי לא מומלץ ברשת הוא 'רשימות מן התיבה הלבנה'. מי יודע, אולי זה יעבוד.

איתן כתב לי: אתה תמיד מתבטא כפטריוט יהודי. זה מאד מיוחד. ממה זה נובע אם מותר לי לדעת. אתה בן למשפחה ניצולת שואה?

במלחמת העולם השנייה משפחתו של אבי, שמקורה בבולגריה, היתה נעה ונדה בין טורקיה לבולגריה, ומשפחתה של אימי, שמקורה בצפת, נעה בין סוריה לטורקיה, ובין ארץ ישראל לארגנטינה. מלך בולגריה לא הרשה לנאצים להשמיד את יהודי ארצו, כך שמשפחת בלו ניצלה מציפורני הגרמנים. כזאטוט תל-אביבי הייתי מפוחד למדי מכל גרמני שהוא, אפילו שלא נתקלתי בהם, וכשפגשתי איש גרמני בפעם הראשונה נדהמתי לגלות שמדובר בבן אנוש ולא בשד מזוויע.

אבי נפצע במלחמת יום הכיפורים ונותר נכה (מצבו הלך והחמיר וכיום הוא נעזר במקל הליכה). משום כך חלפו למעלה משנתיים עד שהחליט לבקר בקיבוץ אפיקים בו גדל, ואני התלוויתי אליו, בשעה שאימי נותרה עם התינוקת הקטנה בבית. על גברת לוניה מאפיקים שמעתי סיפורים רבים, הן מאבי, הן מבת דודתי שעדיין מתגוררת בקיבוץ, והן מפי פרופ' שלמה בן עמי, בן כיתתו של אבי. כשביקרנו אצל גברת לוניה היה שם גרמני. אומנם חלפו להם שלושים שנה מאז השואה, והוא נראה צעיר מכדי ליטול בה חלק, אבל אני הייתי מזועזע. הנה כי כן, אין צורך להיות קרבן אמיתי של השואה כדי לחוש קרבן.

כשהייתי בכיתה ט' הגיעה משלחת תלמידים מגרמניה לבית הספר, והתבקשתי לארח בביתי נערה גרמניה. שנים אחרי כן, בקיבוץ שבו התגוררתי עבדו מתנדבות גרמניות שעימן הייתי בקשר קרוב, ובגרמניה עצמה, כבר בנמל התעופה, הכרתי צעירה מלהיבה. לתומי סברתי שנרפאתי מפני האנטי-גרמניות, אולם כשהיתה לי חברה ברזילאית ממוצא גרמני, שוב חשתי שלא בנוח בגלל העבר הנאצי של משפחתה. תולדות השואה והמסקנות הנלוות לה הן נושא סבוך מכדי שאביע את דעתי כאן בקצרה. רב סרן וילהלם טראפ ניסה לעשות זאת בשעתו: "אם העסק היהודי הזה יזכה אי פעם לנקמה על פני האדמה, אז ירחם אלוהים עלינו הגרמנים". אינני מציע לטמון פתק כזה בכותל, ומאידך, ימים יגידו.

מכל מקום, לא הייתי מסוגל לבקר בפולין עד עצם היום הזה, ואפילו בתמונות שצילמה שם אחותי מיאנתי להתבונן. אוכל רק לומר שאם הייתי נולד באירופה בתקופה ההיא, הייתי כנראה בורח הרחק משם. קרוב לוודאי שלא הייתי נעשה פרטיזן. מאידך, כישראלי אני מוכן להקריב את חיי למען עמי ומולדתי. כשנפצעתי כמה מילימטרים מעיני השמאלית בזמן אבטחת פשיטה על כפר עראבה, חששתי לרגע שאיבדתי אותה בגלל כמות הדם הרבה שניגרה מן החתך העמוק. באותן שניות התעצבתי מאד כפי שלא עשיתי כן בכל ימות חיי, אבל יחד עם זאת, גם התעודדתי שאת מחצית מראייתי הקרבתי עבור הארץ בה נולדתי. ישראל, על נופיה ותולדותיה, היא נדבך בלתי נפרד מחיי. היו לי אפשרויות מהותיות לגור בדנמרק, בברזיל ובארצות הברית, ובחרתי להישאר כאן.

נדיה כתבה לי: יהודה שלי, אני מתגעגעת.

גם אני מאד מתגעגע אלייך, נדיה. התוכלי לומר לי מי את, ומהיכן את מכירה אותי?

אביבה כתבה לי: יהודה היקר, אתה אף פעם לא תישאר בלי קוראים כל עוד אני פה. פשוט תענוג לקרוא אותך. אני נהנית מכל רגע.

אם כך, אביבה, נותרנו רק שנינו כאן לבדנו. חלפה לה תקופת השיא. אולי לעולם לא אגיע שוב לששה קוראים כמו לפני שנה.

שלומית כתבה לי: אתה אומר שלאונס אין בסיס אבולוציוני. גיל אומר שלאונס כן יש בסיס אבולוציוני. יכול להיות שהאמת באמצע ושניכם צודקים?

אם בתי המשפט בכל מדינה ומדינה ישלחו את האנסים לרצות עונש מאסר של שלושים שנה, כפי שמגיע להם, היי נא בטוחה שהסוגיה הזאת לא תטריד אותך יותר, וגם לא את אף אשה אחרת. האונס ייכחד מן העולם.

עירא כתב לי: היי יהודה, אני עירא מנתיב הל"ה, זוכר אותי?

לא.

אלעד כתב לי: אם אתה לא רואה ערוץ 2, אז מה אתה רואה בטלוויזיה. תגלה לי. אולי אני מפסיד משהו.

כשיש שידור ספורט חשוב בערוץ 2 אני צופה בו, לא לפני שאני מכסה במדבקה את המספר 22 בממיר. הבה לא נגזים. אינני מחרים את הערוץ לחלוטין.

חזי כתב לי: פתח כבר את הטוקבקים. אתה הורס לנו חגיגה ענקית שיכולה להיות.
לאה כתבה לי: בבקשה בבקשה תפתח את הטוקבקים. אני כבר סובלת מכל הבלגן שלא קורה.
ציפי כתבה לי: תפתח כבר את הטוקבקים לפוסטים שלך. אתה מונע ממני בכוח את זכות התגובה.

ציפי, האם לא אמרת שאת עוזבת, שלא תבואי לכאן לעולם?

שמואל השיב לי בעקבות דבריי אליו בנוגע למופרעים מעיר האבות: מדינת תל אביב שלך קיימת רק מאה שנה. יהודים גרים בחברון ארבעת אלפים שנה. תעשה לפחות כבוד להיסטוריה.

אני אומנם בעד פירוק מיידי של כל המאחזים הבלתי חוקיים, ואחר כך אתמוך בתוכנית ההתכנסות לגושי יישובים, אולם אני נגד החזרת יהודי חברון לגבולות הארץ. שיישארו שם.

עוזי כתב לי: אתה באמת קונה "ידיעות" ולא קורא "שבעה ימים"? ואם כבר, איך הגיב יאיר לפיד?

יאיר לפיד ואני שוחחנו עד השעות הקטנות של הלילה… עוזי, אינני מכיר את יאיר לפיד. קרוב לוודאי שטרם נודע לו על אודות 'התיבה הלבנה', וקלושים הסיכויים שיקרא אי פעם את הבעת תרעומתי על העוול שנעשה לו.

גנאדי כתב לי: אני צריך לשאול אותך שאלה בגיאולוגיה. מתי אתה פנוי ויש לך זמן.

המממ… הבה נראה. היום אני כמובן לא יכול, ואף בשבוע הבא לא אוכל. גם בשבועיים אחרי כן אתקשה למצוא זמן פנוי. אולי באוגוסט. כן, אוגוסט הוא זמן מצוין. שלח לי את השאלה שלך באמצע אוגוסט. אני מאמין שאז יהיה לי פנאי להשיב לך.

סוזי כתבה לי: המאמר שלך על משפחת בורג'ה מאלף. לא נבהלתי מהאורך שלו. רק שלא ינדו אותך מהכנסייה.

לאאאאאאא! רק שלא ינדו אותי מהכנסייה! אנא!

נילי כתבה לי: חבל שלא הרחבת יותר על ליאונרדו דה וינצ'י בסיפור על בורג'ה. אני בטוחה שיש הרבה לספר.

הדבר הכי מעניין שמצאתי קשור לאדם הוויטרובי שצייר. התברר כי לא רק הוא התחקה אחר ויטרוביוס בזמנים ההם. היתה חבורה גדולה שנהגה כמותו ואליה השתייך.

אריק כתב לי: מבחן הנגיעה בצבע טרי פשוט ענק. אין עליך, בחיי.

שתה מים, נשום עמוק, הירגע.

מריה כתבה לי: אני קוראת חדשה שלך וקצת קשה לי לפענח אותך. אתה נורא חכם ומוכשר מצד אחד ומצד שני, אם המאמרים המרתקים שלך לא היו מעידים על כך, אני באמת לא יודעת מה הייתי חושבת עליך. אבל בינתיים אני כאן. אני לא עוזבת לשום מקום.

לא הבנתי כל כך. בלעדי המאמרים שהרשימו אותך, היית חושבת שאני סתום? אולי את צודקת, בעצם.

אותו איתן כתב לי: הפוסט שלך על דילמת ההתרחקות מן הקרח הוא הדבר הכי מטומטם שקראתי וגם הכי מקורי שנתקלתי בו. איך אתה מצליח לשלב כזו מקוריות וידענות בסיפורים הכי הזויים שיש, את זה אני לא מצליח להבין. אבל תמשיך ככה. אני נהנה.

זה היה באמת תרגיל הזוי. האימונים בדרך כלל מפרכים, אבל בתרגילים לא עושים כמעט כלום. יש אנשים שדי מתחרפנים אחרי יומיים לבד במדבר מבלי כל תעסוקה. למזלי הרב, אני נותר שפוי לגמרי אפילו לאחר שבוע ימים. תמיד יכולתי למצוא שפיפון או עכן כדי לבלות עימם את הזמן.

אלכס כתב לי: יהודה, אתה בכלל חושב שזה ריאלי לחלץ את גלעד שליט מתוך עזה?

אני מכיר מקרוב מבצעי חילוץ מסובכים יותר. מבחינה צבאית הסיכונים ברורים: החטוף עלול להיפגע בעת החילוץ, הצוות המחלץ עלול להיפגע גם כן, ואולי בעצמו ליפול בשבי. אולם, מבחינה מדינית ומבחינה ציבורית, ישראל יכולה לעמוד בתרחיש הגרוע ביותר. הווה אומר, רוח העם לא תיפול בגלל כישלונו של ניסיון החילוץ, כפי שלא נפלה בעת חילוצו הכושל של נחשון וקסמן ומותו הכואב של ניר פורז מסיירת מטכ"ל. גם לא תהיה הסתבכות מדינית, כפי שעשויה היתה להיות אם היו מנסים לחלץ את אלי כהן ממאסרו. קרוב לוודאי שסוריה היתה שוקלת לפתוח במלחמה, אם הנסיבות היו מאפשרות לה זאת, כמובן.

תיקי כתבה לי: גם לחייל ששבר שמירה לא מגיע עונש כזה.

אני מסכים איתך. אולם בל נשכח, לא מדובר בשמירת מאהל. גלעד שליט נרדם בטנק על קו הגבול. בכך שלא התאפק להישאר ער, הוא סיכן את עצמו ביודעין. מי הולך לישון באמצע משימה צבאית? הוא עדיין בחיים, אך שני חבריו נהרגו בגלל אותה שינה חטופה.

מ' (שמו עדיין שמור במערכת) כתב לי: אל תיעלם לנו. יש לך בלוג מעניין.

מתישהו איאלץ להיעלם כדרך כל בשר. גם התיבה הלבנה הלכה לעולמה כדרך כל מחשב, אבל התיבה האפורה שהחליפה אותה תישאר איתכם לנצח. כך אמרו עובדי הארכיון העברי של אוניברסיטת הרוורד.

ניר כתב לי: מה דעתך על הדברים של שלמה זנד שהפלשתינים הים יהודים לשעבר שהתאסלמו והיהודים הם כוזרים שהתגיירו. תודה.

אני מציע לא להתייחס ברצינות לכל נודניק תורן. אני מניח שגם אדם פיקח ומניפולטיבי כמו זנד אינו מתרשם מדברי ההבל של עצמו. חבל שכל מיני אנשים מן התקשורת התבטלו לפניו ושיתפו עימו פעולה. מכל מקום, הפרשה המגוחכת הזאת כבר מאחורינו.

אלעד אחר כתב לי: למה אתה מפקיר את 'רשימות' לשכנים שלך שכל הזמן מצדיקים את ההפגנות בבילעין. אתה צריך להתחיל להשתיק אותם.

אלעד, האם אינך חושב שקודם כל אתה צריך לשמוע מה דעתי בסוגיה ורק אחרי כן לתת לי הוראות. ראשית, בג"ץ הורה להעתיק את גדר ההפרדה מערבה, וסירובה של מערכת הביטחון להישמע לצו זה גוררת בעטייה את ההפגנות הללו. שנית, אינני מכיר את תורת הלחימה בגדוד המופקד על שמירת הסדר שם. מכאן, שלא אוכל לקבוע האם תורת הלחימה היא שגויה והחיילים פועלים לפיה, או שהחיילים אינם מיישמים את תורת הלחימה הברורה ופועלים על דעת עצמם. במקרה שכזה יש לבחון את הסיבות לדבר. כמו כן, אולי יש לשקול בכל בוקר שישי מעצר מנע של האנרכיסטים מאירופה, על מנת שאיש מן הערבים לא ייפגע בשעות הצהריים. מן האירופאים האלה לא אכפת לי כל כך, אבל הערבים גרים לצידנו ועלינו לחיות עימם ביחסי שכנות טובים.

ביחס להסתות הקוראות שלא לשרת בצה"ל, אני סבור שאלה הן עבירות כנגד בטחון המדינה. אני מניח שלא מטפלים בהן ביד קשה, כי הרשויות הבחינו שמחנה השמאל הולך ומתכווץ, ואחרי לכתה של טניה ריינהרט בטרם עת, אין כבר מסיתים בסדר הגודל שלה. כזכור, היא דיברה על טיהור אתני שיעשה צה"ל בפלשתינים. עליך לדעת כי לא מעט מן הטיפוסים הקיצוניים אינם צלולים כל כך בדעתם. למשל, מרדכי וענונו סיפר שחיל האוויר מבצע את אימוניו מעל התא שלו בכלא, ובמבצע 'עופרת יצוקה' סיפרו כמה לוחמים דתיים כי שרה אמנו שוחחה עימם ברחובות עזה.

על כל פנים, אל תתרשם לרעה מכותבי 'רשימות'. ישנה כאן תחרות עזה על תשומת הלב של הקוראים, ובדיוק כמו בדוכן העיתונים, כל אחד יוצא בכותרות בומבסטיות על מנת למשוך עניין. הקוריוז הוא בכך שחלק לא מבוטל מן הכותבים הם אנשים מפורסמים בזכות עצמם, והנה אפילו הם נזקקים לאותה שיטת פרסום אגרסיבית על מנת שיקראו את רשימותיהם.

שירלי כתבה לי: שלום, אתה יהודה בלו מהדינוזאורים. אני מקווה שכן. בכוונתי…

צר לי, שירלי. אני יהודה בלו מהפרימטים. אולי תנסי אצל משפחת טירקס מרחוב היורא. מישהו שם ודאי יוכל לסייע.

זהר כתבה לי: האתר שלך הוא שמורת טבע באינטרנט. אל תשחית אותו בדיווחים על מריבות עיתונאים. הנושא הזה לא מעניין את הקוראות שלך.

זוהר, אני כתבתי רק אודות העוול שנעשה ליאיר לפיד על גבה של אשה מסכנה. אין לי כל עניין בקטטות המתרחשות בעולם התקשורת הישראלי. ראשית, איאלץ להסתפק רק בכמה מאות קוראים, במקום רבבות אנשים שונים שקוראים את מאמריי כאן, באתרי אינטרנט גדולים ובדפוס, ואפילו נבחנים עליהם (ועתה גם מאזינים להם). שנית, הזירה התקשורתית היא ודאי לא מעניינת ולבטח לא חשובה כמו הזירה המדעית. תומאס פרידמן הוא העיתונאי המפורסם ביותר בעולם. הוא כותב ב"ניו יורק טיימס". רק שני אחוזים ידעו מיהו האיש במשאל שנערך בניו יורק על דמויות מפורסמות. את שמות המדענים הכירו מאה אחוזים מן הנשאלים.

בוב סיימון, גם הוא אחד העיתונאים המפורסמים בעולם, התהלך לאחרונה ברחובות תל אביב, ולדבריו איש לא זיהה אותו, גם לא תיירים אמריקנים. העיתונאים, מעצם טבעם, ואולי גם בגלל אנושיותם, שואפים להתפרסם. יאיר לפיד הצליח בזאת, ואז מישהו החליט לתהות אם הוא עדיין עיתונאי. התהייה היא לגיטימית. המקרה שבו השתמשה התהייה לצרכיה איננו לגיטימי בעיניי. ולהזכירך, היא לא נעשתה בבלוג של ד"ר יובל דרור, אלא ב"עין השביעית". רק משום כך בחרתי לטפל במקרה המדאיג.

בבית ספרי למדה מישהי בשם זהר פז, ילידת 1971, שהיתה בשנת 1984 ידידתי. האם זו את, אולי?

נורי כתב לי: חג עצמאות שמח, יהודה.

תודה, נורי. בארץ ישראל חיו תמיד כמה עמים שונים בו-זמנית. על כל אזרחי ישראל לחגוג את עצמאות המדינה, לאחר שסילקנו מכאן יחדיו את הכובשים הבריטיים (מלבד אלה שנשארו לשחק עם ביבי כשהיה ילד קטן, אך גם הם עזבו בשנה האחרונה את דמיונותיו).

הילה כתבה לי: יש לך הוכחות שפעילותה של טניה ריינהרט גרמה לשריפת בתי כנסת באיפה שהוא מקום בעולם או שאתה ממציא את זה רק כדי להכפיש.

הסופר אלי ויזל בקיא ממני בפרטים אלה. מוצגים לפניו נתונים של מכוני מחקר שונים. הוא עצמו אמר שפעילותם הרעשנית של יהודים – ובמיוחד ישראלים – מן השמאל הרדיקלי, מלבה את גילויי האנטישמיות ברחבי תבל. אני סבור שהוא יודע על מה הוא מדבר, אבל את, כמובן, מוזמנת לתחקר אותו בעצמך.

כל הזמן, במי בחרת? למי הצבעת?

תמכתי בשרת החוץ ציפי לבני. אם היא לא היתה עומדת בראש 'קדימה', לא הייתי תומך במפלגה הזאת. קרוב לוודאי שבמקרה כזה הייתי תומך בתנועתו הירוקה של הרב מיכאל מלכיאור. עבור מפלגת העבודה לא יכולתי להצביע כל עוד חסיד ההתנחלויות אהוד ברק עומד בראשה, ועבור 'מרץ' לא יכולתי להצביע בגלל טינתי הרבה לזהבה גלאון. ביקשתיה בשיחת חולין ברחוב להתנער משיגיונותיה של ענת בילצקי, ובמקום זאת שליחת הציבור החצופה שייצגה אותי בכנסת, גערה בי בקולה המרגיז. עכשיו היא למדה את הלקח. עד הבחירות האחרונות הצבעתי תמיד 'אמת' או 'מרץ'. אולם, אם אריאל שרון היה נותר בחיים, הייתי מצביע עבור 'קדימה' כבר בבחירות הקודמות. האם יש מישהו בקהל שסבור כי ציפי לבני אינה מייצגת בכנסת את השמאל השפוי?

ריקי כתבה לי: שלום, אני יכולה לשאול אותך שאלה?

כן. זוהי התשובה הסופית. חסכתי לך את השאלה.

לימור כתבה לי: אתה די בור בכל הקשור למאבק בכיבוש. תלמד את הנושא ואז אולי תוכל להביע דעה.

ובכן, לימור, נפלת בגדול. חוה קלר, ממייסדות "נשים בשחור" ושאר ארגונים פרו-פלשתיניים למען מחבלים, היתה המורה שלי לאזרחות. במשך שנים רבות, עוד לפני שהנושא נהיה לבון טון, היא ייצגה כמעט לבדה את השמאל הפנאטי, שלא לדבר על בנה, אדם קלר, שהקצין עוד יותר. המודעות הפוליטית שלי התפתחה לה לא מעט בעקבות הדיונים האין-סופיים ביני לבינה בכיתה. חוה קלר היא אומנם אנטי-ציונית אך אשה נעימה ושלווה, ואני, כפי שניתן להיווכח, אדם אנרגטי מדי, ומשום כך, רונית תירוש, סגנית המנהל דאז וחברת כנסת כיום, היתה צריכה שוב ושוב להפריד בינינו על מנת שיתקיים שיעור. באחת הפעמים, כשסיפרה כי דוד בן גוריון היה איש בלתי נעים, הושעיתי לאחר שקראתי לה: "קומוניסטית, שובי לקיבוץ שלך בגליל". צחוק הגורל הוא שאני, בסופו של דבר, עברתי לגור באותו קיבוץ שבו התגוררה לפנים. זהו קיבוץ של עולי אמריקה הלטינית.

גם הניסיון להפוך אותי לפוליטיקאי בלתי מלומד אינו דבר חדש. בספר המחזור של בית ספרי נרשם אודותיי, על פי הפעם האחרונה שבדקתי:

את עיתון חדשות לתבוע רצה
משום שטענו כי בפוליטיקה גילה בורות מדהימה
בקורס הפסיכומטרי את מבחן "המסטר" גנב
ולהיכנס לויכוחי סרק תמיד נלהב.

באיור הסמוך אני נראה רוכב על סוס ושם כתוב אל "ועידת השלום באמזונאס".

הימים היו ימי ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס, ואני, כחובב טבע מושבע, וכאחד ממקימי 'נוער העבודה' (בחסותו של פרופ' מיכאל בר זוהר, הביוגרף של בן גוריון), לא חדלתי מלפטפט על ועידת השלום (שלימים התכנסה במדריד) ועל נפלאות האמזונאס. את מבחן ה"מסטר" של הקורס הפסיכומטרי אכן גנבתי. כיוון שתלמידי המגמה הריאלית היו כלולים בפרויקט סמילנסקי (לימודים באוניברסיטת תל אביב אחר הצהריים), חויבנו להיבחן בבחינה פסיכומטרית. באותם ימים הבחינה היתה קשה יותר מכפי שהיא כיום, וכללה גם מבחן ידע כללי ומבחן צורות. כשראיתי כי שאר התלמידים מתקשים לפתור את השאלות בקורס ההכנה, גמרתי אומר לגנוב את ה"מסטר" של הבחינה ולמסור את התשובות הנכונות לכולם, מעין "רובין הוד" לשמיניסטים מעוטי יכולת, אם תרצי. היות שהצלחתי מעבר למשוער, עלו לבסוף על עקבותיי. חוויית הלכידה לא היתה מרנינה, ואני ויתרתי על קריירה מזהירה בתחום הפריצה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.