יאיר לפיד וצרות העין של עיתונאים קשי לב

28/04/2009 ב- 08:25 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על יאיר לפיד וצרות העין של עיתונאים קשי לב
תגים:

לפני ימים אחדים השליכני מנוע החיפוש של גוגל אל "העין השביעית". לאחר שסיימתי לעיין בדף המוצג, השתהיתי מעט בסקירה קצרה של כתבות נוספות, ומצאתי עצמי מתעכב גם באחד מטוריו של ד"ר יובל דרור, שכותרתו 'הלפיד שהצית להבות' הדליקה את עיניי (כמתחייב מן הקלישאה). בתום קריאת דבריו וקריאת שני הדפים המקושרים מהם, בער גם ליבי מחמת הזעם על העוול שנעשה ליאיר לפיד – מושא שלוש הכתבות בהן ביקרתי.

הפרשה מתחילה רחוק מכאן ובזמן אחר, אצל אם שתיינית שהרתה. גם בזמן הריונה לא חדלה מלצרוך אלכוהול, אף כי די בכוס אחת מדי שבוע כדי להזיק לעובר, ולגרום לצאצא לסבול מ'תסמונת אלכוהול עוברית'. תסמונת איומה זו מאופיינת בפיגור שכלי ובריבוי עיוותים של הפנים והפה, כפי שנוכחתי לראות. למרבה הצער, הבן היילוד לא נמלט מן הגורל שציפה לו, וסבל בתשע שנותיו מהתקפים קשים. הוא אומץ לפני ארבע שנים על ידי אשה ישראלית, ורק כשהובא ארצה נודע לה על האמת המרה. מזה יותר משנה מאושפז בנה במחלקה סגורה בבית חולים כלשהו, בגלל היותו מסוכן לעצמו ולסביבתו.

האשה האומללה הזאת, אם יותר לי לכנותה כך, עובדת ב"ידיעות אחרונות". נתברר לה מפי מומחים יודעי דבר על אודות תרופה ניסיונית שעשויה לרפא את הסובלים מתסמונת זו. כשהיא ניאותה לאשר את הטיפול המסובך למען הילד, ודאי לאחר לבטים רבים והתייעצויות ארוכות, עוצרת בעדה העלות היקרה. את מרבית ממונה כילתה כבר עבור הטיפולים הקודמים, ועתה נותרה ללא יכולת לפרוע את תשלום הטיפולים הניסיוניים. בצר לה היא פונה בבקשת עזרה למכריה, בהם נכלל גם יאיר לפיד, והוא נרתם לסייע לה.

את יאיר לפיד ראיתי לנגד עיניי פעם אחת ויחידה כשחלף על פניי. בפעם האחרונה שצפיתי בו בטלוויזיה, הוא הגיש תוכנית בידור בליל שבת בערוץ הראשון. בערוץ 2, שם הוא מגיש חדשות, אינני צופה כלל מתוך בחירה שפויה, וגם את הטור שלו ב-7 ימים, אינני קורא מחשש שאקלע בטעות לאחת מן הכתבות על מלכות יופי, זמרים של שיר אחד, והורוסקופים מנבאי רעות. אינני מכיר את האיש.

יאיר לפיד הוא אדם מפורסם בישראל. סטטוס זה טומן בחובו קנאה מצד הזולת. ישנם המנסים לחקותו ולעלות גם כן על נתיב הצלחתו, וישנם הסולדים ממנו כמו מאימת מגיפה. אינני מזדהה עם האחרונים, אולם אני יכול לתפוש את מניעיהם. אולי זו אשמתו הישירה של יאיר לפיד, ואולי הוא נושא על כתפיו ובניגוד לרצונו את קלונה של הסלבריטאיות הרדודה. כפי שאמרתי, אינני מכיר את האיש ואת מעשיו.

פרסומו של יאיר לפיד מקנה לו יוקרה רבה, כוח שכנוע, מעמד בכיר ויכולת השפעה. מתוקף מאפיינים אלה פנה אל ציבור העובדים ב"ידיעות אחרונות", והפציר בהם לתרום מכספם למען הטיפול הניסיוני בילד. הוא עשה זאת ברוח טובה ונטולת רגשנות מעיקה: ישנה אפשרות שבה תוכלו לתרום חלק משווי הערך של ימי חופשתכם – הוא מציע להם במכתבו – ובעוד שרובכם תתקשו לחוש את נטל התרומה בשכר החודשי, מבטיחני לכם כי המשפחה המיוסרת תדע נחת מן השינוי המיוחל.

מכתבו של יאיר לפיד, שהופץ בתכתובת פנימית, הגיע לידיו של עיתונאי בשם עידו קינן, וזה פרסם אותו בבלוג שלו מנימוקים שנעלמים מבינתי, אלא אם איאלץ לחשוד בו כי חפץ לחולל מהומה רבה, שבה מעורבים בהכרח גם האם המאמצת ובנה החולה. ואכן, התחוללה לה סערה שהגיעה אל טורו של ד"ר יובל דרור ב"עין השביעית" ומשם עד לכאן. לפיכך, אני מתנצל בפני האם הזקוקה לעזרה, אך דומני שההגינות מחייבת אותי להציל מעט מכבודו של אדם שכוונתו היתה טובה, ובדרך כך גם לערב אותה בעקיפין.

מקריאת התגובות לפרסומו של עידו קינן קמים ומתייצבים שני מחנות ברורים: חבורת הזעף וחבורת החמלה, המתנגדת לה. את חבורת הזעף מייצגים עיתונאים שקיצצו בשכרם, ורוטנים כלפי יאיר לפיד אך משום משכורתו הגבוהה. סיבה עיקרית אחרת לא מצאו עדיין. איך הוא מעז? ניגר הקצף מפיהם. למה הוא מטריח אותנו, האיש העשיר הזה? ומה לו ולנו – לעיתונאים העשוקים? הם שואלים בזעם. שיתרום מכספו שלו ויניח לנו לנפשותינו.

מנגד, טוענים עמיתיהם וגם קוראים נוספים, כי הביקורת הגסה כלפי יאיר לפיד אין זה ראוי שתיעשה במקרה הייחודי שלפנינו, וטובת הילד קודמת את סקירת ליקוייו המדומים של שולח המכתב, יהיו אשר יהיו, יהא אשר יהא. אולם, העיתונאים הזועמים אינם מתרשמים מגילויי החמלה ומחמיצים להם פנים. עתה הם פונים לנתח את סגנון הבעתו של יאיר לפיד במכתב, ומגלים בו, למרבה הפתעתם, פגמים מרובים. בהמשך, הם תוהים מדוע יאיר לפיד, אם הנושא בוער בעצמותיו, אינו טורח להעלותו ב-7 ימים, או פונה בעצמו ללשכתו של נוני מוזס ומקורביו העשירים, בבקשת עזרה כספית, במקום לרוקן את כיסיהם המדוללים של הקולגות. שמא אינו אלא צבוע מתחסד? לאחר כל זאת, הם אינם נרפים ותמהים מדוע בעצם לא נשלח המכתב דרך תיבת הדואר האלקטרוני של יאיר לפיד, ובגלל כך קובעים חד-משמעית, כי מדובר בטיפוס מתנשא שגם מתנכר לסביבתו. כך הפכה שליחותו היפה של יאיר לפיד למין מעשה מרושע, שאיש לא יכירהו.

בגלל רפיון שכלי לא הצלחתי לרדת לנבכי הגיונם המשונה של אותם עיתונאים. אם קיצצו חלק משכרם, ובמשכורתו של יאיר לפיד לא נגעו, כיצד הוא נעשה לבר הפלוגתא שלהם. האם בעליו של העיתון הוא שהורה לקצץ בשכרם, והוא אויבם המציאותי, או היה זה יאיר לפיד שלחש על אוזנו והביא אותם לכדי מצוקתם הנוכחית. האם יאיר לפיד, בגלל היותו מפורסם, מחויב להטיל על עצמו מגבלות אזרחיות כמו חופש הביטוי ולהימנע מלשלוח מכתבי בקשה, או שהחוק, וגם המוסר, מתירים לו לבקש מעמיתיו, לתרום את מנת חלקם כדי לרכוש אפילו מתנת יקרת ערך לעורך האחראי. האם לא נהיר כי בגלל היותו מפורסם, קל לקהל קוראיו להזדהות עימו מאשר עם כתב אנונימי. האם לא ברור שפנייתו לציבור העובדים ב"ידיעות אחרונות" נעשתה מתוך סולידריות כנה בנוסח "אתם תעזרו לה היום – מחר נעזור לכם". והאם מישהו מהם שאל עצמו שמא מחלקת משאבי אנוש החליטה לשגר את המכתב מתיבתה, מבלי להתייעץ עם יאיר לפיד, כי כלל לא עלה בדעתה שאחד העובדים המרירים ישתולל מזעם כי שכח ליטול תרופת ארגעה. האם גם הוא זקוק לתרומה כדי להשיג גלולות כנגד חמיצות לב, או אטימות לב במקרה דנן?

ד"ר יובל דרור, עיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות", הוא מבקר תקשורת חריף שכל העושה את מלאכתו נאמנה. אם נחוצה "עין שמינית" על מנת לפקח על כתביו, לא תהא זו אחת מעיניי, אולם בפעם הזו התקשיתי לעצום אותן. ד"ר דרור תוהה בטורו האם בקרב עיתונאים התפתח מדרג של מעמדות: מעמד אצולה, שאליו משתייך יאיר לפיד, ומתחתיו מעמד העשוקים, שאליו משתייכים רובם המכריע של הכתבים האנונימיים. בעקבות מבוכה זו הוא מחליט לשוב בו מתהייתו, ובמקומה תמה אם יאיר לפיד ראוי להיקרא עיתונאי. בדרך זו ינסה לפתור את הניגוד הקיים בין משכורת העתק של יאיר לפיד לבין המקצוע שבו הוא עוסק. הרי אם יוכח שיאיר לפיד אינו עיתונאי מן השורה, כי אז אל להם לעיתונאים הזוטרים להתקנא בו – הוא בכלל משהו אחר, כוכב טלוויזיה אולי. וכך יבוא הכול על מקומו בשלום.

רשאי ד"ר דרור לתהות על קנקנו המקצועי של יאיר לפיד. הזדמנויות רבות יוכל למצוא בשל פועלו הרב של מושא בדיקתו, אולם הוא נטפל דווקא לרשומה השערורייתית של עידו קינן, ונתלה בתגובות לה על מנת למצות את חקירתו. בנוקטו בגישה זו נופל ד"ר דרור אל הבור שכרו לו עמיתיו קשי הלב, ומציג את עיי השפוכת לראווה, במקום שבו קיים גם טוהר. אלא אם מייחס ד"ר דרור ליאיר לפיד כוונות זדון בלבד. כיוון שאינו, כמדומני, שגה כשמצא לו את ההזדמנות דווקא במקרה מאיר פנים זה.

לשם ההוכחה הנדרשת שמא יאיר לפיד הוא לא עיתונאי מן המניין או שאינו פועל על פי נורמות עיתונאיות כמצופה ממנו, מצטט ד"ר דרור את דבריו של יואב יצחק, עורך האתר "מחלקה ראשונה", ובהם הביע את רחשי ליבו כלפי מעשיו של יאיר לפיד במשפט דיבה המתנהל נגדו. לטענת יואב יצחק, הפקיר יאיר לפיד את פרטיותו של מקור הידיעה שבגינה נתבע, כשחשף את שמו ברבים באותו המשפט, וכי זה ייחשב למעשה שאין בו כבוד, אפילו אם מקור המידע הסכים לכך. אני, כמובן, חולק על טענתו של יואב יצחק. חשאיותו של מקור מידע תקשורתי אינה ערך עליון, אם כי היא ערך חשוב. הכללים הבסיסיים של עיתונאים מתנגשים לעיתים עם כללים הנהוגים בין בריות, ואם מקור הידיעה עומד על דעתו כדי שייחשף שמו, ובלבד שהעיתונאי לא יינזק בגללו, אזי יש לשקול את פרסום השם. מנימת הציטוט שהביא ד"ר דרור עשויים ללמוד שמא יאיר לפיד מעל בדיבר ה-11 במונחים מודרניים, ומה חבל שלא טרח למגר מעליה את כסות הערפל, כדי שכולנו נדע לבסוף האם יאיר לפיד הוא עיתונאי, או שאיננו עיתונאי, ובא לציון גואל.

לעיון נוסף:

הלפיד שהצית להבות – ד"ר יובל דרור

ראו גם:

תשובותיי לכמה מן התגובות לרשימה זו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.