ברוך שעשני אנאלפביתית

22/03/2009 בשעה 16:29 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על ברוך שעשני אנאלפביתית
תגים:

כשיש חשמל באוויר עלולות להתרחש הפסקות חשמל. לא ידעתי זאת עד שלשום. נכנסתי בחטף למרכז קניות מקומי, בשעת צהריים מוקדמת, מסוקרן לראות במו עיניי האם הדיווחים על ההאטה המסתמנת במשק הישראלי אומנם נכונים ביחס לאופנת הקיץ הקרב. ובעודי מבקש לעלות במדרגות הנעות הרגשתי לפתע תחושת מחנק. אשה יפהפייה עד כאב החלה יורדת בכיוון הנגדי, ובמקום שתסיט את עיניה ממבטי הקפוא, המשיכה להתבונן בי בחפץ לב על מנת להותירני עם ליבי המפרפר. ואז זה קרה. המדרגות הנעות נאלמו דום בדיוק כשעמדנו לחלוף זה על פני זו.

לא יכולתי להתאפק. "רצה הגורל שניתקע פה וניאלץ להעביר את שהותנו יחדיו בנעימים", אמרתי לה בנימה חייכנית. היא החלה לרדת בכוחות עקביה הגבוהים וענתה: "מעניין איך זה יכול היה להתפתח אלמלא הייתי נשואה", ואז שלחה אליי חיוך כובש והוסיפה: "ואם היתה זו מעלית, כמובן". הנה כי כן, מזלה לא שיחק לה, וכשנעלמה מעיניי הפעורות, החל מצפוני לייסרני עד שביקשתי לקנות דבר מה לארוכת השיער. למרבה צרתי נתברר לי כי הקדמתי את המיתון הכלכלי בכמה ימים לפחות. "את בטוחה שזהו המחיר, חוששני שאינני רואה טוב", שאלתי ביובש את הבחורה שליד הקופה. "אתה אולי רוצה שלוק מהמשקפיים שלי", ענתה בחוצפה ונטלה ממני את הכסף. שלוק מהמשקפיים? הנה למדתי ביטוי חדש.

זרימת החשמל התחדשה כעבור שניה, אבל המדרגות הנעות רק עתה שבו לסורן. זאטוט התחבא לאמו בין השמלות, וכשהיא ביקשה להוציאו משם, הוא כבר איבד את דרכו בסבך הבדים, ואז חילץ את ראשו הזהוב ושאל אותי: "איפה אני?" הנה נקרתה לי הזדמנות. עניתי לו: "אני באמת לא יודע, אבל אתה אינך נמצא כאן". הילד נדהם: "מה, אני לא כאן? אז איפה אני?" אמו מצאה אותו וגערה בו, והוא המשיך לשאול אותה: "אמא, איפה אני? אמא, איפה אני?"

כשהייתי בגיל בו הסתכלתי על ידיות הדלתות מלמטה, אבי היה פוטר עצמו מבקשותיי במשפט: "לך תראה אם אני במטבח". כילדון זעיר סברתי לתומי כי בהחלט ישנה אפשרות כזו, שלפיה אבא שלי מסוגל לשבת בניחותא על הכורסה וגם להימצא בו זמנית במטבח. וכך לא הייתי מתעצל ופוסע אל המטבח, נוכח לדעת כי אבי אינו נמצא שם, ואז הייתי חוזר אליו ואומר לו בתום לב: "אבא, אתה לא שם. אז איפה אתה, בחוץ?" זכורה לי פעם אחת שהחלטתי לבחון את העניין בעצמי: אני אשאר בחדרי ובו זמנית גם אלך למטבח. כששבתי בחזרה עם צלחת עוגיות וכוס מיץ, לא מצאתי את עצמי יושב על המיטה כמקודם, ולכן פתחתי את דלתות הארון, ואף התבוננתי אל מתחת למיטה, להיווכח היכן אני עשוי להימצא. החקרנות היסודית שלי לא פעם התנגשה עם ההיגיון השכלתני. כבר מאז הייתי ספקן לגבי אמיתות ידועות, כל עוד לא בדקתי אותן בדרכי שלי.

יצאתי אל הרחוב. נערה מדוכן החתמה למען שחרורו של גלעד שליט חוסמת את דרכי. לפעמים אני נדהם מחוסר הסובלנות שלי כלפי נודניקים כמוה. חייל צה"ל נמק בשבי האויב, ואני כבר לא מסוגל להקדיש רגע מזמני למענו. אני מתקשה להשלים עם התנהגותי המחפירה. אולי היא נובעת ממסכת ההסתרה. האמירה כי גלעד שליט נפל בשבי בזמן משמרתו היא הרי שקרית. צוות הטנק מנה ארבעה לוחמים. הם נשלחו לגבול עזה והחליטו על דעת עצמם להפקיר שמירה ולהירדם. לא מפני שהיו תשושים, לא בגלל שהיו שאננים, אלא משום שהיו חיילים רעים. במתקפת המחבלים ההיא שניים נהרגו, אחד נפצע, וגלעד שליט נשבה. למרבה המזל, הסתיים האירוע בכי טוב עבור מדינת ישראל. בגלל גלעד שליט וחבריו היתה אפשרות אחרת יכולה להתקיים: המחבלים שחדרו לשטח ישראל, יכלו בנקל להשתלט על גן ילדים, ולהשאיר בעקבותיהם עם זועם ומוכה תדהמה, בלוויית עשרות הורים שכולים.

גם לגלעד שליט שיחק המזל. במקרה של חטיפת חייל מצווים כל שאר החיילים בזירת האירוע לירות לעבר החטוף והחוטפים על מנת לסכל את מזימת החטיפה. פקודות חוקיות יש למלא במלואן עד תומן. אני הייתי יורה לעברם ללא היסוס. אינני אדם רע כל כך. להגנתי אומר כי הססנות אינה תכונה שמאפיינת אותי. זה מכבר אין לי כל שליטה על כושר הביצוע של החלטותיי המהירות.

בסופו של דבר נעתרתי לנערה. רשמתי שאני מוכן להתחלף עימו בשבי החמאס. אני מתכוון לכך במלוא הרצינות. המחבלים המחזיקים בו רוצים ישראלי חי בידיהם ותו לא. אם כך, מדוע שאזרח אחד ייטול על עצמו את כל המטלה המכבידה? מדוע שלא תוקם בישראל חוליית בני ערובה, שחבריה יתחלפו ביניהם מעת לעת? אם ניתן היה להגשים זאת, הרי היה זה נהדר: שבוע בבור בעזה – שבוע בחוף הים! מכל מקום, אותי לא יפחידו הפרשנים ששירתו בגלי צה"ל ביחס למוראות השבי. כפי שאני מתייחס בביטול למרפאים אלטרנטיביים שמעולם לא צפו בחיידק, כך אינני מתרשם מעיתונאים שיושבים באולפנים ממוזגים ומברברים עצמם לדעת, מבלי שפגשו מחבל פלשתיני מימיהם.

אני עוזב את הדוכן וממשיך בדרך. בעודי תוהה על חוסר סובלנותי, אני נתקל באדישות מסוג אחר, מטרידה אף יותר. אל מול עיניי מתנוססת הכתובת "רבין רוצח". היו זמנים בהם כל אזרח היה מתקשר למוקד העירוני ומצווה למחוק כתובות מעין אלו. ואילו כיום חולפים על פניהן אזרחים אדישים ולא עושים דבר. לכולם אבד החשק להילחם בתופעה המכוערת. יש לומר כי טרם נתקלתי בכתובת "רבין נרצח". והרי לזאת היינו מצפים לנוכח האירועים הידועים.

מדוע לא קם אדם כמוני בבוקר ומתחיל ללכת… להתנחלויות ביהודה ובשומרון, ומבקש להפיק טקס אזכרה חלופי לרצח יצחק רבין. במקום שנביא את המתיישבים אל הכיכר, נביא את הכיכר אליהם. את הטקס אבקש לערוך באחת ההתנחלויות, תחת הסיסמה 'יהודים לא רוצחים ראש ממשלה', ומבלי כל הברברת על הדרך שציווה לנו רבין במותו. הדיבורים המיותרים על אותה "דרך", אך ורק גורמים לפלגנות בעם, ואינם מועילים במאומה על מנת ללכד את השברים ולאחות את הפצע השותת. אני עצמי לא יודע באיזו "דרך" מדובר? האם בכניעה ללא תנאי לטרוריסטים היא הכוונה? את זאת יצחק רבין ז"ל מעולם לא ציווה לי. אולי רק אוזניים שמאלניות שמעו את הדברים. לדאבוני, נולדתי כאדם מן המניין, עם אוזן אחת ימנית ואוזן אחת שמאלית. שתי אוזניים הקבועות בצדה האחד של גולגולתי גם אינן משאת נפשי.

באמת שאינני זוכר ממתי התחלתי לא לחבב את המתנחלים כישויות פוליטיות. זכורני כי ההתנגשות הראשונה שלי עימם אירעה בזמן שמירת ישובים, ותוצאתה היתה ריתוקי לבסיס. מפקדי אף טען כי היוויתי דוגמה מצוינת לדרך שבה אין לבצע את השמירה. אולם מדוע שלא אפתח בסיפור מראשיתו: נשלחתי ליישוב זעיר בהרי שומרון ביחד עם חייל נוסף מיחידתי, על מנת להחליף את הצוות הקודם. כבר מן היום הראשון שם הבינותי כי נשלחתי לגן עדן ממש. צב יבשה קידם את פניי וכשרדפתי אחריו אל בינות לשיחים, כי היה זריז כשד משחת, הגיחה מולי מבין הגבעולים בחורה אקזוטית שמלמלה כמה מילים בעברית. היתה זו עולה חדשה מאוזבקיסטן שנחה לה בצל אחד העצים, והיא אינה יראה מדבר. באותו רגע ידעתי כי זוהי אהבה ממבט ראשון, מצידי כמובן. היא היתה נשואה.

כדרכם הנאה של המתנחלים, הוזמנתי על ידם בערב ההוא לפגישת היכרות עם אחת המשפחות. כשעה לפני מועד ביקורי נעלם בנם הקטן. לאחר חיפושים קדחתניים שנמשכו פחות מדקה, מצאתי אותו מנסה לרדת מאחד האילנות. אמו הגיעה במרוצה וקראה לעברו: "זאביק, איפה היית, הצלחת להוריד לי עשר שנים מהחיים". זאביק זה, כך נתברר, היה ילד שובב במיוחד. רגיל היה להיעלם ולשוב ולהיעלם, וחוזר חלילה, וכך היה מטריח את החיילים השומרים בחיפושים אחריו. בליל שבת מצאנו אותו מנסה לתקן את אופניו במחסן, מבלי שהודיע להוריו על כך. במהלך הסעודה הודתה לי האם וגערה שוב בבן הסורר: זאביק, אני לא מרשה לך להיעלם כך שוב. אתה מוריד לי בכל פעם כזו עשר שנים מן החיים". את תגובתו של הילדון החכם לא אשכח: "אמא, אני יכול לשאול אותך שאלה, כמה שנים בכלל תכננת לחיות?" הוא חייך ואז המשיך: "אם  ירדו לך השבוע כבר כמה פעמים עשר שנים, אז בטח התכוונת לחיות הרבה זמן, נכון?"

על דעת עצמי החלטתי להיכנס למיטתי בזמן משמרת של שמירת הישוב. הלכתי לישון לא מפני שהייתי עייף, אלא מכיוון שהתחשק לי. יכולתי להיחטף על ידי מחבלים, וייתכן גם כי החייל שנלווה אליי ליישוב, היה יורה בנו על מנת לסכל את אירוע החטיפה. במקרה הטוב הייתי נופל ומת, אולם בתרחיש הגרוע יותר, אפשר והיו נרצחים עשרות זאטוטים בגן הילדים שבהתנחלות, והמון הורים שכולים היו כואבים וזועמים. היה גם תרחיש אחר, רע אף הוא: אלמוני הלשין עליי, וכששבתי ליחידה, נשפטתי על ידי מפקד הבסיס בעוון הפקרת עמדת שמירה.

במשך השבועיים לשהותי ביישוב לא עזבו עיניי את האוזבקית היפה. בעלה שירת אף הוא בצבא, בשירות מקוצר לעולים חדשים, ואולי משום כך אהדה את לובשי המדים. יממה לפני שעזבתי בבושת פנים את ההתנחלות, כבה הגנראטור הראשי, ונשלחתי למלא ג'ריקן ממאגר דלק צבאי בראש הגבעה. הצעתי לה ללוותני והיא הסכימה. בדרך למעלה פגשנו כמה אמהות שירדו לקראתנו, ילדיהן מסתתרים לסירוגין בין שמלותיהן, וקוראים לעברי קריאות משעשעות בטרם התחבאו שוב. כשהגענו למתקן הדלק חשכו עיניי. על הדופן נכתב באותיות גדולות "מוות לערבים". הפניתי את היפהפייה אל הכתובת המזוויעה. "אני לא יודעת לקרוא עברית", היא התנצלה בפניי. מן היום ההוא ועד עתה, אני חש עוינות מסוימת כלפי ההתנחלויות. הנוף הפסטוראלי, צחוק הילדים, השלווה הרוחנית, כל אלה אינם יכולים להתקיים לאורך זמן ללא ערבים מתים. ואני מעדיף אנשים חיים באשר הם, על פני מספר בתים השוכנים באחת הגבעות, ומזוזות מקשטות את פתחיהם.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.