החיזיון הלילי של קאדמון

22/02/2009 ב- 15:12 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על החיזיון הלילי של קאדמון

קאדמון (Caedmon) הינו המשורר האנגלי הקדום ביותר ששמו נודע לנו. ידוע כי פעל במחצית השנייה של המאה ה-7, ולפי עדותו של התיאולוג בדה ורנביליס (Beda Venerabilis) לא היה אלא רועה בקר נבער מדעת, שכלל לא היה מסוגל להביא עצמו לכדי פיזום ברבים. בעת חיזיון לילי, כשישן לצד הפרות, פקדה אותו דמות מסתורית שציוותה עליו לתת קולו בשיר. קאדמון השיב כי אינו יודע לשיר, אך הדמות ציוותה עליו שוב. כששאל אותה: מה אשיר? היתה תשובתה: שיר נא על ראשית הבריאה; ובו ברגע, פצח קאדמון בשיר תהילה על בורא עולם, ודקלם אותו בפני כול. הילדה מו'יטביי (Hilda of Whitby), כה התפעלה ממילותיו עד כי הזמינה אותו לבוא אל מנזרה. כך נעשה קאדמון לנזיר ופזמונאי, ולא חדל מלחבר שירים על מוטיבים מכתבי הקודש: סיפורי בראשית, יציאת מצרים, כניסת בני ישראל לארץ המובטחת, קורות ישו ואחרית הימים. אולם השיר היחיד שאפשר לייחס לו בוודאות הוא 'המנון לבורא'. השיר בן תשע השורות תורגם ללטינית בידי בדה בספרו "תולדות הכנסייה של האומה האנגלית", אולם ישנם כמה כתבי יד המכילים את השיר בצורתו האנגלו-סקסונית, כנראה המקורית, וזו אכן קרובה מאוד לגרסה הלטינית. הרי הנוסח העברי בתרגומי:

עתה יש לשבח את מגן מלכות השמיים,
תעצומות הבורא ותכליתו,
מלאכתו של אב התהילה, כל פלאותיו,
האל הנצחי, מכונן הראשית.
תחילה הקים את הארץ לצאצאים,
השמיים כגג, הבורא הקדוש;
אז עולם מתחתם, מגן האנושות,
האל הנצחי, אחר כך ברא
יבשה לבני האדם, האל הכול-יכול.

עיבודו של ראובן גרוסמן אבינעם מאנגלית בת-ימינו:

נכתירה הלל את אדון השמים,
עזוז הבורא, מורשי לבבהו,
מעשי אב רחום. אלוהי נצחים הוא,
יצר את מקור הפלאים מני קדם:
אלוה קדוש, שתלה שחק-זוהר –
קורת גג רקע עלי ראש כל אנוש.
ולכל בריותיו הוד המלך ברא אז
עולם כליל-יפעה ויפרוש תחתם ארץ –
אלוהי-נצחים, אלוהים כל יכול הוא!

חרף פשטותה, ליצירה זו חשיבות מרובה מבחינות אחדות, אף שאינה כה נערצת ומוכרת בימינו. אנשי דת עודם מוצאים בה תכלית אחת: לפי ראותם זהו בראש ובראשונה שיר הלל לבורא עולם. מילותיו מתארות בטבעיות את הפסוקים הראשונים במקרא, וזוהי כל משמעותן הנכבדה. עבור היסטוריונים של תרבויות, הדוחים את אמיתות סיפורי בראשית, מהווה ההמנון מצע תשתית שממנו יוכלו לפתוח בחקירותיהם. חוקרי ספרות מודרניים בגין הרגלם המשונה, מתווכחים ביניהם על לא כלום, ותוהים ביישוב הדעת אילו חיבורים קדומים השפיעו על קאדמון, זולת התורה כמובן. יש להניח שמגדלי בקר בגבעות המשתפלות של אנגליה מוצאים במזמור תקווה לשינוי בייעודם עלי אדמות, בכל פעם שנזיר עב בשר חולף לידם. אולם כל אלה אינם עומדים כלל על ייחודה של היצירה, כפי שמשתקף מן המילים הכתובות בה.

מלאכה נוחה היא לתור אחר נקודות השוואה בין מילות השיר לחיבורים קדומים ממנו, או לבלוע את הפיתיון הפולחני ולסבור כי אומנם דנים אנו בהמנון לכבודה של הבריאה. עיון מדוקדק ולאו דווקא מעמיק יגלה לכל קורא כי קאדמון, בשהותו בשדה בשעת לילה אפלה, שקע בהתבוננות אל כיפת השמיים, וביקש בדרכו המגושמת להביע התפעלות מן החיזיון הנשגב שנחשף לעיניו. בשל עליבות ידיעותיו והיעדר דמיון פורה, נותרה לו הברירה לשחזר במשפטים גולמיים את מעשה בריאת השמיים ככתוב בתנ"ך, ולהוסיף עליהם שבחים לבוראם. זוהי תמצית הפרשה בכללותה, ולפיכך רב הקושי לתפוש מה עצומה היתה טרחנותם של הפרשנים, שמרוב סיבוכיות עצמית התקשו להבין באמת ובתמים כיצד נרקם השיר.

הנה משלים רועה הבקר את עמל יומו, ובאין לו עיסוקים נוספים הוא משתרע על הארץ בחשכת הלילה ומתבונן אל המרומים. לפתע דוחקת בו רוח היצירה לפאר את מראה השמיים הנפלא. בקושי רב הוא מצליח לדלות מזיכרונו פסוקים אחדים מן המקרא, ובסגנונו הבלתי מעודן הוא מביא לידי גמר המנון המתאר את התרשמותו ותחושותיו. הרועה כה מרוצה מן השיר שעלה בידו לחבר, עד כי אינו חדל מלפזמו ביום ובליל. באחד הימים נתקלה בו אם המנזר, ומשום שנשא חן בעיניה הזמינה אותו אל משכנה. מאז לא ידוע כמעט דבר אודותיו, ולמרות מכשול מכביד זה הצליחו המומחים לבנות תלי תלים של ביאורים מרהיבים וטיעונים מורכבים, ואינם מתכחשים שהם בקיאים בכל תולדותיו של "המשורר הנולד".

מאז היות האדם נפעם היצור האנושי ממראה הרקיע הלילי. מעט מאד אנשים מבלים את יומם בהסתכלות אל השחקים, גם בשעה שהשמש ניצבת בצידם הרחוק וכלל לא מטרידה את עיניהם. אולם עת יורד הלילה, תמיד תימצאנה בריות רבות אשר תתבוננה אל הרקיע האפל ונפשן תתפעם. זוגות צעירים מבלים לילותיהם בצפייה משותפת אל כיפת השמיים, ונשיקות ראשונות חבות את עיתוין לחוויה המרטיטה. אימתי שימשו שמיים תכולים רקע יאה לפתיחת סיפור אהבים?

הניגודיות הקיצונית בין חשכת הלילה לשמיים המוארים טומנת בחובה הופכיות מרתקת: לכאורה פותח האור בפנינו מקומות חדשים שאינם נראים כלל בעלטה, אולם ביחס לשמיים השפעת פעולתו הינה חריגה. אור היום הופך את השמיים למכסה תכול שכולא אותנו בתוך עולמנו ושולל מעימנו את המרחבים העצומים של היקום, ואילו עלטת הלילה היא שפותחת בפנינו אשנב המשתרע מאופק לאופק אל היקום כולו. קרי, האפלה היא שמגלה לעינינו את המקומות שהסתיר מאיתנו האור. היטיב להמחיש תכונה זו אייזק אסימוב בסיפור 'שקיעה', ולפיה, לולא ירדה החשיכה סבורים היו אבותינו כי הם לבדם בעולם.

קאדמון איננו היחיד שליבו נמשך אחר קסמם של שמי הלילה, ונזקק לספר בראשית כדי לשרטט את תחושותיו. בקטנותי חיברתי שירים כדי לדקלמם במפקד הבוקר של בית הספר, ורבים מהם שיקפו את הרהוריי הכפייתיים על כוכבים נידחים. לאחרונה רשמתי מחדש כמה וכמה נוסחאות ליצירת ילדות שהעליתי על הכתב באותם ימים. אף שזכורות לי מילות מפתח בלבד, הצלחתי בעזרתן לשקם ממצולות השכחה את הרעיון הכללי, ולהרכיב סביבו את הקומפוזיציה המתאימה. לא אכחיש, ההנאה הגלומה בעשייה זו לא תסולא בפז. לפניכם גרסה משוחזרת המבוססת על אחד מעיבודיו של הסיפור המקראי על ידי:

בראשית ברא הכול-יכול את החושך ואת המים,
ואחר ברא ביחד עם הרוח את הארץ והשמיים,
ותהום שלא מצא לה מקום.
והארץ היתה תוהו ובוהו והחושך טייל על פני תהום, והרוח ריחפה מעל פני המים.
והכול-יכול בחר לגור למעלה בשמיים, כי לא אהב כל כך את החושך ואת המים.
ויאמר הכול-יכול: יהי אור ויהי אור!
ואת האור הפיצה האש,
וזו האש, אשר ייבשה את פני הארץ, דחקה את המים למקום שנקרא ים,
ולמקום שאין בו מים קרא יבשה.
ובאותם ימים, טרם נברא הלילה.
וירא הכול-יכול את האור כי טוב הוא וסגולותיו רבות ויאמץ אותו אליו,
ויבדל בין האור ובין החושך ויתלה באמצע הרקיע כדור אש גדול,
שישמש לו למאור וימשול על היום.
וללילה אשר ברא נתן את החושך.
והרוח, אשר חיבבה קור, לא אהבה כלל את האש ולא את האור,
על כן טיפחה לה את המים ואת החושך.
ומאז ועד עולם מנסה הכול-יכול להשליט אור, והחושך מנסה להתפשט בעזרת הרוח,
ותהום עמוקה מצאה את מקומה בין השניים, וכדרך הטבע היו גם ילדיהם מתכתשים ביניהם,
ולאלה קראו בני אור ולאלה קראו בני חושך.
ויהי ערב ויהי בוקר, ועוד יום חלף.
האור אהב חום ושנא להתרטב, והחושך אהב קור ורעד מפחד ההתייבשות.
בבוקר היו בני אור מביאים איתם את האש.
ובני חושך חובבי הלחות היו נמלטים מפניהם,
ומבקשים בערב את הרוח שתביא עימה קור.
פעם אחת בני חושך היו צריכים עזרה ובני אור נחלצו לעזרתם,
ומאז, בשעות הדמדומים של כל בוקר וערב,
נפגשים בני אור ובני חושך ומשחקים יחדיו,
עד אשר עולה היום או יורד הלילה.
ובאפלה השוררת מביטים בני חושך למעלה,
ורואים במרחקים את המאור הקטן התלוי בשמיים,
והמון אורות קטנים, הם בני אור,
הצופים אליהם וממתינים לקראת עליית היום הבא.

אם ישנה בין הקוראות אשה ושמה הילדה (Hilda), שמילות השיר הסעירו את רגשותיה ושלהבו את רוחה, מוטב כי אקדים ואודיע כי לא מתקבל על הדעת שאהפוך להיות משורר, ועל התנזרות כלשהי אין על מה לדבר.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.