הניחו לחיות השדה לכלות את גופתי

07/06/2008 ב- 11:56 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הניחו לחיות השדה לכלות את גופתי

לפעמים ישנם רגעים כה מביכים בחייה של אומה, עד שבניה מתים מבושה. גם כחלל מלחמה שטרם מילא את שבועתו למולדת, הייתי מת מבושה. אולי הייתי אף מקצין ומזדעזע מצחוק על איוולתם של היהודים, אך לא הייתי מתהפך בקברי. אדם מת יכול למות כאוות נפשו כמה פעמים שירצה, אפילו מבושה ומצחוק, אבל להתהפך, להתהלך, או לקום לתחייה, לא יוכל.

רגע מביך שכזה פקד את ישראל בימים האחרונים, לאחר ששייח' נאסראללה הואיל באדיבותו המרושעת להשיב שיירים מפוחמים, מבשרם של חללי היסעור שנספו במלחמת לבנון השנייה. קרקס המתים הזה, התקשורת המלבה את היצרים, המשפחות הבוכיות, כל אלה יצרו מחזה חריג ביותר, בלתי פרופורציוני כלל לתגובה המצופה מעם שעוד עלול לאבד רבים מיקיריו במערכה הבאה.

מחול המתים המקודש הזה – ששיאו המזוויע הגיע לאחר אסון הנגמ"ש בציר פילדלפי, עת חירפו חיילים חיים את נפשם בליקוט שערות וציפורניים של חבריהם – חולש על רגשותינו כבר שנים אחדות, וככל ששליטתו בנו מתגברת, כך אנו נחלשים ודועכים. בכל ההיסטוריה הצבאית של אומות העולם נפלו לוחמים בגאון כדי שקרוביהם יחיו ויתחזקו, ואילו אצלנו חדלו זה מזמן לכבד את רצון הקרבנות. במקום להתחזק, אנו הולכים ורפים. וכבר נעשה היגון על חייל מת, רב ערך מן הצער הכרוך במניין אזרחים ברי מינן. ועדיפים בעינינו שמונה פועלים הרוגים באזורי הקטל של שדרות וחיפה, על פני ארבעה חיילים מתים בשדות הקרב של עזה ולבנון.

והלוחמה הפסיכולוגית שנוקט נגדנו חיזבאללה מצליחה כהרגלה. והרי כולנו כבר היינו צופים פעילים בשידור המחזה הקודם. גם אז נחטפו גופות, גם אז נכנסו המשפחות השכולות למאבקים מרים על דעת הקהל, ויצאו מהם כשידם על העליונה. יקיריהם שבו הביתה בתוך ארונות, וישראל שילמה תמורתם מחיר כבד, ובין השאר שיחררה גם את הפסיכופת שכלא את רון ארד במשך שלושה ימים רצופים, בתוך תא מטען של מכונית.

ואני מביט אל קרנית גולדוואסר, כה יפה ואצילה, ושואל עצמי מתי תגיע נקודת השבירה, אימתי תתפוש כי אהוב ליבה כבר נמצא שנתיים בין המתים המבורכים, והאם גם אחר כך תמשיך להילחם, והפעם על מילוי התשוקה לפקוד את קברו. האם יעמוד לה כוחה להילחם במשפחת הרן, ובביקורת הציבורית שהולכת ומתפתחת למרבה האימה.

באופן א-רציונלי ניתן להבין את הכמיהה לקבר, בגלל התחושה שמעניקה קרבת העצמות, אך אהיה מוכן לקבור את עצמי מרוב כלימה (בתנאי שלא תשאירוני קבור לעד), אם יתברר שאחד הטרוריסטים ייענה לערגתה של קרנית, וישיב את גופת בעלה ללא תמורה. האם תהא מסוגלת להתמודד אל מול הדילמה המוסרית, שדורשת עונש בעולם הזה – ולא רק בעולם הבא.

רצח משפחת הרן הוא המאורע החבלני החקוק ביותר בזיכרוני, ולא יימחה ממני גם כשאגיע לגיל האלצהיימר. לעולם לא אשכח את הידיעה אודות האם שגוננה על בתה עד שנחנקה למוות, ועל האב שהוליך את בתו המפוחדת – מפני הפרצופים המבעיתים ואיום הרובים – אל חוף הים התכול, בחשכת הליל, וכיצד מצאו אחר כך את ראשיהם המרוצצים על גבי הסלעים.

עשרות פעמים פקדתי את חוף נהריה בחיי, מתרחץ במימיו הזכים או מתהלך לאורכו בחסות אור הלבנה, ואף שדיאנה היתה נלווית אליי, תמיד כיבדתי את זכר המקום, ואף לא הייתי מסוגל לנשקה שם נשיקה תמימה. לא נזקקתי לעצמות אדם על מנת להוקיר את הקרבנות הטהורים. וכשלאחרונה ביקרתי בשאר-ישוב, חשתי בכל קרביי את נצר אסון המסוקים, רק משום שמו של המקום. לשווא הייתי מצפה להתרגשות דומה ליד קברם של החללים, כל אחד ומנוחתו אי שם בארץ.

אינני יכול לנחם את קרנית. יכול תוכל להסתפק באתר נפילתם של חללי ההאמרים כמקום לעגן בו את זיכרונותיה, תיטע אילן על שמו ותשב בצילו. אך אם תדרוש בכל זאת לשחרר את מרצץ הגולגולות, צריכה זו להיות הפעם האחרונה שבה ישראל נושאת ונותנת על השבת גופות חייליה. אחר כך תצלחנה תעצומות הנפש של עם ישראל לרסק אחד אחר אחד מאויביו.

אני לכשעצמי מוצא היגיון בקבורה, רק אם הרג פלוני אדם אחר בחטא, ונגזר עליו להסתיר מעיני החוק את דבר העבירה. את בשרי שלי לא ארצה להפקיר לטובת תולעים רעבתניות. אם נבצר ממני להגן על עצמותיי מפני יצורי היבשה, הניחו נא לחיות השדה לכלות את גופתי. אולי בדרך זו אביא מעט נחת לגורי השועלים שחיבבתי כל כך בימות חיי.

דברים שכתבתי על לוח עץ בשאר-ישוב:

חושך קר לרגע
מייבש את טיפת האומץ האחרונה
ומשב הלהבים נאבק ללא הצלחה
ברוחות הטבע

אל בטן המכונה פנימה נכנסים
לינוק חום של חברים
ולמטה השקט דומם יותר
מרעש המנוע

חיוכים ופטפוטים על עייפות וגעגועים
אך רעש עז לפתע
ואור גדול מחמם בהבזק
את הלב שקפא

עוד שניה של מחשבה
עד להבנה הכוללת את שאירע
ואז כבר לא נותרה עת לחשוב
על מה שפתאום קרה

הרהורים חולפים בין עבר ועתיד
אל זיכרונות וחלומות
שבעוד שניות מספר
יתפוצצו יחד עם אפר ועפר

ובין המחשבות מתגנבת במהירות
תחושת החמצה אדירה
ופספוס מתנת החיים לפני שחוזרים
אל החושך הקר לתמיד

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.