המגבלות האוניברסליות של ההכרה

14/03/2008 ב- 18:00 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על המגבלות האוניברסליות של ההכרה

עודני זוכר בבהירות את היום ההוא עת התקרב אליי אינדיאני, נופף בידיו כלפיי והשמיע כנגדי קולות רמים. נרתעתי מעט ובחנתי היטב את הסיטואציה המוזרה שבה נמצאתי פתאום. באופן אינסטינקטיבי ייחסתי את התנהגותו לעוינות וחששתי מפני הבאות. הלה המשיך לנער את זרועותיו, אף התקרב אליי והביט אל תוך עיניי ממרחק זעיר, כל זאת לתדהמתי, ואז פסע אחורה שני צעדים, והתכופף על רגליו. הוא החל לחפור באדמה, ובכל פעם שנטל חופן עפר בכף ידו, השמיט אותו בחזרה אל הקרקע. כך עשה שוב ושוב, בתקווה שאבין את המסר. נהיר היה לי כי הוא מאותת לי דבר מה, אבל התקשיתי לפענחו. הפעלתי את כל תבונתי: מה יכולה להיות משמעותה של חפירה בקרקע ואחר כך פיזורו של העפר על הארץ. ניסיתי לחשוב בשיקול דעת, על אף שהדופק שלי לא פיעם בנחת. לבסוף התייאש האינדיאני ממני ופנה לדרכו.

אני נסוגותי כמובן ושבתי על עקבותיי. לא ידעתי מה היתה כוונתו, אבל הסבר אפשרי היה שהנני מסיג גבול, ועם פירוש שכזה לא אביתי להתמודד לבדי. כשהשתרעתי מחדש על הערסל בחצר הפאוזדה יכולתי לתהות על כוונותיו מחדש. משהו הציק לו כל כך, בזאת הייתי בטוח, אבל מהו הדבר. האם היה זה אתר בעל חשיבות טקסית והוא רטן על כך שדרכתי שם ברגליי? שמא זרע שם צמחי ירקות וחשש שאולי ארמוס אותם בכובד משקלי?

מאוחר יותר נתבררה לי התמונה במלואה. אותו אינדיאני סבל מגירודים בידו. הוא נופף בזרועו כדי להמחיש לי את בעייתו. עצם היותי אדם לבן הפיחה בו תקווה שמא יש בידי מזור רפואי לצרתו. מדוע חפר בקרקע? זו דרכו להרגיע את הגירויים הטורדניים. הוא נוהג למרוח בוץ על פרק ידו.

היתה זו אחת ההמחשות המכריעות שידעתי בחיי ואשר הטתה את הכף לטובת חשיבות הלמידה וההתנסות. בכוח המחשבה לא הייתי מגיע אי פעם למסקנה הזו, ואילולא היתה מתגלה לי זו מפי אורח ותיק בפאוזדה, ודאי שעד אחרית ימיי הייתי סמוך ובטוח שנתקלתי בפרא בלתי שפוי או שלבטח הצלחתי להרגיזו מאד. לעולם לא הייתי מנחש שהוא בא אליי בכוונות שלום והתחנן לעזרה.

איננו באים לעולם עם לוח גדוש רעיונות ומושגים. אנו נולדים עם לוח בעל שטחים ריקים. האם ניתן להחליף את כל הכתוב בלוח עימו נולדנו ברבות השנים? האם אפשר למלא את השטחים הריקים בידיעות אמיתיות על העולם?

בני אדם, וכמותם גם שאר היצורים, תופשים את סביבתם באמצעות החושים. קרוב לוודאי שלא כל רשמי החושים הינם אינדיבידואליים המאופיינים בשונות. אם לפי ראות עיניו של פלוני רוחב החלון שנמצא מולו הינו מטר וחצי, ואילו רעהו מבחין כי רוחבו מטר אחד בלבד, אזי היה נוצר בלבול רב בקרב הבריות. כפי הנראה, כל בני האדם תופשים מבחינה ויזואלית את מידת המטר כפי שהיא, בלי שינויים זה מראותו של זה. דהיינו, פוטונים של אור פוגעים בקולטנים של עיניהם, המשמשות כהתקנים אופטיים, מומרים לאותות עצביים והופכים לתמונה מנטלית של אובייקט באורך מטר, על ידי מכלול של תהליכים מוחיים שיוצרים את התפישה החזותית.

בני אדם שאינם עיוורי צבעים מבחינים בכל צבעי הקשת. את כולם מלמדים כי השמיים תכולים והדשא הוא ירוק, וכך לכאורה ישנה סבירות שפלוני רואה את השמיים בצבע שונה מעט מאשר רעהו, ורק בגלל הלימוד המשותף אשר לו זכו השניים, מכנים הם צבע זה בשם תכול, על אף שמצויה האפשרות שכל אחד מהם רואה למעשה צבע אחר. ברם, סבירות זו ככל הנראה איננה קיימת. עם זאת, ניתן להניח כי בני אדם אינם רואים את העצמים השונים באותו גוון. אפשר כי פלוני קולט תפוז מסוים בגוון כתום כהה ואילו אחר בגוון בהיר יותר. הנחה זו אינה בלתי הגיונית. אפילו אצל פרט כלשהו ייתכנו שינויים של תפישת הגוון על פי מצב רוחו, תחושת הרעב וכיו"ב. רשמי החושים שלנו כלפי הסביבה אינם זהים בכל שעות היממה, ואנו אף לא חשים בהבדלים הללו. כמובן, ניתן לתהות לגבי צבעו האמיתי של התפוז. האם כולם רואים את התפוז באותו גוון כאשר התנאים זהים?

אשליות אופטיות גם הן מתעתעות בחושינו, אבל אלו משותפות לכל בני האדם באשר הם, ומשום כך גם נמצא להן פשר, ואנו יכולים לתקן את העיוות הנגלה לעינינו באמצעות מחשבתנו. התבונה משמשת לנו כביקורת. אנו מסוגלים לנחש נכונה כי פאטה מורגנה איננה אגם בלב המדבר, אלא השתברות של קרני האור.

סביר להניח כי בני האדם נבדלים זה מזה במספר קולטני הריח וגם באיכות קליטתם. בעוד אשר ישנם כאלה הסבורים שמדובר בניחוח חזק, אחרים טרם חשו בו כלל. אך עד כמה משותף הריח לכולם? אין כוונתי להתרשמות הנלמדת. אפשר כי לדעת פלוני יש לחפץ כלשהו ריח נפלא ואילו לדעת רעהו מדובר בריח רע למדי. שוני זה בתפישתנו מעוגן בהקניית הידע הנבדלת אשר לה זוכה כל אחד ואחת. כוונתי היא, כמובן, לתפישה האובייקטיבית. האם כל בני אדם תופשים את אותו ריח לפני שהם מפעילים אינטרפרטציה לגביו? מה עוד שבחלוף השנים משתנה איכות קולטני החושים שלנו, ואין לדעת האם בעקבות שינויים אלה משתנה גם האינטרפרטציה שלנו לגביהם. האם היא תלויה בהם? האם היא משתנה באופן אוטונומי עם התקדמות הגיל?

התבונה של בני האדם, אם נכיר בכך ואם לאו, מוכוונת על ידי הסביבה מעת שנולדנו, ואולי אף טרם לכן, בזמן היותנו עוברים ברחם אימנו. על כן, אפילו לתאומים זהים עשויים להיות הרגלי תבונה שונים. הווה אומר, גם אם רשמי החושים של כולנו זהים זה לזה, הרי האינטרפרטציה שלנו לגביהם שונה ולכן מבחינת התוצאה הסופית מתחוור שכל אחד מאיתנו תופש את העולם סביבו בצורה אחרת.

על מנת להתמודד עם הנתונים הדוחקים הללו, שלפיהם אין האינטרפרטציות שלנו זהות זו לזו, אנו יכולים להחליט על קריטריונים מדוקדקים ולהשוות את האינטרפרטציות שלנו אליהם, ואז, דרך התנסויותינו, לכייל אותן. אך מה אם רשמי החושים עצמם אינם זהים בין פרט ופרט, ואף משתנים במהלך היממה ובחלוף השנים? זאת אומרת, דף לבן מוחזק במשך חמישים שנה תמימות כדף לבן, אבל יום בהיר אחד הוא עשוי להיראות אפרפר אצל פרט אחד באוכלוסיה, ודי בכך כדי להעיד שאנו תופשים את העולם בצורה אינדיבידואלית הן ברשמי חושינו והן באינטרפרטציות שלנו לגביהם.

להבחנות מעין אלו של התפישה האינדיבידואלית, יש השלכות רבות ובעיקר על המדע. אנו מפתחים תיאוריות מדעיות על סמך ניסיונות. אם רשמי החושים והאינטרפרטציות אינם זהים זה לזה בקרב הפרטים השונים, אז מאין לנו לדעת כי תיאוריה מדעית מסוימת אכן מגדירה את טיבה של תופעה. תיאוריה מדעית היא פרי פיתוח של מספר אנשים מצומצם ואילו חסידיה עשויים למנות מיליונים רבים. מאחר שתבונה היא מוכוונת במידה כלשהי, ניתן בהחלט להניח כי כלל הסטודנטים לפיסיקה מסגלים לעצמם אינטרפרטציה מסוימת על פי איך שלימדום מוריהם, וכך הלאה והלאה במעלה הדורות. מכאן, שלהדיוט עשויה להיות אינטרפרטציה שונה לגבי תופעה, ואולי היא האמיתית דווקא, ורק בגלל היעדר הזדמנויות להציגה, איננו יכולים להתוודע אליה.

המדע, כאמור, מנסה להבין את העולם באמצעות רשמי החושים והאינטרפרטציה לגביהם. הבה נניח שכל רשמי החושים זהים בין בני האדם וכך גם האינטרפרטציות. אם כן, ברי כי תפישת העולם שלנו תוגבל על פי יכולתן של התכונות הללו. למען האמת, הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו להתגבר על מגבלות החושים. אנו יכולים לקלוט באמצעות מכשור צלילים בעלי תדירות גבוהה, קרני אינפרא אדום ושאר מדדים פיסיקליים שאינם נקלטים בחושינו הבלתי מזוינים. יתכן כי בעתיד נוכל באמצעים משופרים יותר לקלוט את כל המדדים האפשריים, אבל תמיד נהיה מוגבלים מבחינת האינטרפרטציה שלנו. אומנם אנו משתייכים למין הקרוי בשפתנו הומו סאפיינס, אבל נהיר לכול כי ישנה דרגת תבונה גבוהה יותר משלנו. כלום לא יכולנו להיות נבונים יותר בדרך אבולוציונית אחרת?

זאת ועוד, לפי הבנתנו העכשווית נבראו היצורים הקיימים בדרך של השתלשלות מאבותיהם על ידי ברירה טבעית, אולם מה היה מתחולל אם היינו נבונים יותר, האם גם אז היינו תופשים כך את פני הדברים? האם תבונה עילאית יותר היתה מאפשרת לנו להבין כי מינים נבראים בדרך אחרת? השאלה היא לפיכך, האם טיבן של התיאוריות המדעיות מוגבל בשל יכולת התבונה שלנו?

יש לתת את הדעת כי אין דבריי מכוונים להתקדמות המדע במהלך הדורות, אבל גם זאת צריך לבאר. עובדה היא כי מוחו של האדם הנבון לא השתפר מאז תלמי ועד ימיו של אלברט איינשטיין. אולם, תלמי לא יכול היה לפתח את תורת היחסות הכללית, הואיל ולא היו ברשותו נתוני מידע מתאימים לכך. על פי הנתונים שהיו ידועים לו בתקופתו הוא פיתח את התיאוריה הגיאוצנטרית. ואילו איינשטיין לא יכול היה לפתח את תורת הכבידה שלו ללא ידיעת התיאוריה ההליוצנטרית. לא תהא זו הנחה פרועה אם יטען פלוני כי ביחס לאיינשטיין היה תלמי מוכשר אף יותר. את זאת אין לדעת.

ברם, לא להתקדמות המדע מדור לדור כוונו דבריי. הנני מתכוון לכך שאנו מוגבלים בגלל עצם היותנו בני אדם. אין כל ספק שאנחנו נבונים יותר ממין המוצא שלנו, הומו ארקטוס. אף אם היה מתקיים עד ימינו, מבלי שינויים, לעולם לא יכול היה לפתח את תיאוריית הקוונטים. משום כך אפשר להניח כי היצור הבא שישתלשל מאיתנו יהיה אולי נבון מבני האדם, ואולי אף יתפוש את הסביבה באופן אחר, מדויק ונכון יותר. יתכן שיתברר להבנתו כי לא רק שלא מתקיימת אבולוציה של המינים, אלא שגם ההגדרה האנושית לגבי מין הינה שגויה מיסודה. אולי מה שנתפש בעינינו כיקום איננו יקום כלל, אלא דבר-מה אחר שנבצר מבינתי להעלות אותו על הדעת. במילים אחרות, על מנת שתוברר אם תיאוריה מדעית משקפת את האמת, יש לדלג אל מערכת גבוהה יותר, וכך הלאה עד אינסוף, כיוון שאין בינה המסוגלת לחבוק את הכול.

בהנחה שישנן צורות חיים בפלנטות אחרות ביקום, וכמה מהן אינטליגנטיות יותר מאיתנו, אולי מה שנראה בעינינו באופן מסוים, איננו כזה כלל וכלל, בגלל יכולת תפישתנו המצומצמת, ואילו צורות החיים האחרות הן אלו שקולטות את המציאות הרחבה ברבדים עמוקים יותר. עם זאת, אולי גם צורות חיים פחות מתוחכמות מאיתנו יכולות לתפוש את העולם בצורה מיטבית יותר. בסופו של דבר, אנו מוגבלים על ידי מערכת העצבים שלנו, על יתרונותיה וחסרונותיה. אולי מערכת אחרת, לא משוכללת ממנה, מסוגלת לתפוש את העולם כפי שהינו לאמיתו או בקירוב יחסי אליו.

למותר לציין כי אף אם לדידן של כל צורות החיים האחרות היה קיומו של היקום שריר ותקף, הרי בהחלט סבירה האפשרות שלא כולן תופשות את היקום באותו אופן. אולי אחת מהן היתה מצליחה להשיג בתבונתה את המבנה האמיתי שלו, ואולי אף אחת מהן אינה יכולה להשיג זאת. ובכלל, גם אם אנו רשאים לתהות אם ניתן להעמיד את כל התפישות הללו זו מול זו ולהשוות ביניהן, אל לנו לשכוח שהדבר, קרוב לוודאי, אינו בר-ביצוע הואיל וכל צורת חיים מתבססת ודאי על מערכת אחרת, לאו דווקא מערכת עצבית, ולכן לכל אחת תהיה תמיד אינטרפרטציה ייחודית משלה. כל אחת מהן תתקשה או לא תוכל כלל להשיג בתבונתה את מהות התפישה של צורת חיים אחרת.

ומה היה אם יכלו כמה מצורות החיים הללו או כולן, להשוות בין כל התפישות האמורות, והיו מסוגלות לרדת לעומקן של התיאוריות השונות על טיבו של יקום בפלנטות אחרות, האם יכלו להכריע ביניהן איזו תיאוריה הינה עדיפה? לא ולא. האינטרפרטציה היא יכולת מולדת וגם מוכוונת ולעולם לא תהיה זהה בין צורת חיים אחת לרעותה.

הנה כי כן, מצוי לו יקום שמכיל אותנו בתוכו ולעולם לא נדע בעצם מהו טיבו – לא אנו ולא שאר צורות החיים האחרות. אומנם, ניתן להגדיר את היקום כמרחב מסוים שנתפש על ידי חושינו ומפוענח באמצעות האינטרפרטציה שלנו, וכשנקבל עלינו הגדרה פשטנית שכזו, יצטנן להט הוויכוחים וידעך. אולם, הגדרות שכאלו נוכל ודאי להחיל על כל דבר פעוט ככביר, ואם נסתפק בזאת תחת לחקור ולגלות, לא נגשים את תכלית המדע. ברי כי ליקום יש מבנה כלשהו, ואפילו אם איננו יכולים לתפוש את תצורתו בשכלנו, תצורה זו בכל זאת קיימת. אז מי יכול אם כן להבחין בה כפי שהיא לאמיתה?

לפני שהמראנו לחלל ממעטהו החיצוני של כדור הארץ, הסקנו שזהו גוף כדורי הנע סביב השמש. השערותינו התאמתו בעקבות המסעות בחלל, אבל אם היינו דבוקים לעד לאדמה, אולי לעולם לא היינו מוצאים דרך להיווכח בזאת לאשורה. עזיבת הפלנטה למשך זמן מה העניקה לנו אפשרות להשקיף עליה מנקודת המבט הכוללת. לפיכך, אם ישנה צורת חיים כלשהי שיכולה לתפוש את היקום כפי שהוא לאמיתו, היא חייבת להימצא מחוצה לו. מי שמצוי בתוכו לעולם לא יוכל לתפוש אותו במלואו.

אנו לא מסוגלים לצאת אל מחוץ ליקום, ובאותה מידה מי שמצוי מחוצה לו, ככל הנראה, איננו מסוגל להיכנס אליו. כל שנותר לנו הוא לגלות את החוקים שחלים בחלקיו הפנימיים, אבל לא נתפוש לעולם מהו טיבו האמיתי של היקום. למשל, האם היקום שלנו נע סביב יקום אחר במרחב רב-יקומי? ודאי, אם אי פעם תהיה לצורת חיים כלשהי ביקום שלנו אפשרות לצפות על יקום אחר, במידה שאף זה קיים, תוכל היא להיווכח אם היקום השכן סובב סביב יקום אחר, ואז להשליך זאת על יקומנו, אבל עדיין זאת תהיה רק אינטרפרטציה ולא אמת מוחלטת. אכן, טבעו הסקרני של האדם מבקש תמיד לחקור את הסובב והמדע אינו אלא צורך קיומנו, אך לעולם לא נוכל להגיע לאמת הנחרצת.

מהצהרה שכזו אנו למדים כי איננו מסוגלים להגיע למיצוי חקר היקום, ואפשר כי ידיעה מקפת אודותיו גם אינה ברת חשיבות גדולה. אך ודאי מצפים אנו להכיר את עצמנו עד תום, על מנת שנוכל להתמודד עם שאלות פחותות משקל. לשם כך עלינו להכיר את מוחנו לפרטיו, אלא שאותן הנחות שהוצגו לגבי צורות החיים המתקיימות בתוככי היקום תופסות גם במקרה דנן. כל עוד אנו חיים בתוך גופנו, לעולם לא נצליח לרדת לעומק מהותו של המוח האנושי. לשם כך נזדקק לצורת חיים אחרת שתחקור את מוחנו, ואם היא אינטליגנטית דיה, היא לבטח תדע אודות מוחנו עושר פרטים רב יותר מאשר יש בכוחנו לגלות. אולם הואיל וצורת חיים אחרת בנויה ממערכת שונה משלנו, היא לעולם לא תצליח להעביר אלינו את כל פרטי המידע על מוחנו, וכך למעשה לעולם לא נדע רבות על עצמנו, וכל הפקפוקים לגבי ידיעותינו אודות הסובב אך ילכו ויתגברו.

יתרה מזאת, לא נשגה אם נטען כי בגלל תוצאות השפעתה של הסביבה האנושית על כוונון האינטרפרטציה שלנו, אפשר כי כמה תחומי מדע כבר אינם מצויים במסלול הנכון על מנת להשיג את מאווייהם. אם נרצה ואם לאו, המדע בנוי מהצטברות עובדות, קרי רשמי חושים והאינטרפרטציה לגביהם, ואם פסענו בשחר המדע בנתיב מוטעה, אף מהפכה מדעית לא תוכל עוד להשיב את הגלגל אחורה או ליצור אלטרנטיבה אחרת.

אפשר, כמובן, לחיות ללא כל הקושיות הללו ולבלות בנעימים את החיים, אבל מי שמתחיל להתעניין בהן עשוי לשאול לאן חותר המדע הטהור, ואם בכלל אי פעם צדק פילוסוף בדבר כלשהו? וכל מה שניתן להשיב הוא כי אין לדעת.

והתשובה היחידה שאפשר להעלות על הדעת הינה, שאי שם, לפני אלפי שנים, חי לו בן אנוש כמו אותו אינדיאני, ובגלל שלא כולם הבינו אותו כהלכה, והקישו מהתנהגותו פירוש אחר מאשר אליו התכוון, אזי הדרך שבה בחר המדע להתקדם התמקמה מראשיתה בנתיב הלא נכון. מכיוון שהסיכוי לכך אינו כה מזערי, ניתן לומר כמעט ללא עוררין, כי למעשה קיימת רק דרך ראשית יחידה אשר לה הסתעפויות רבות. ואם היה מתאפשר לנו לחזור אחורה בזמן ולבדוק כל הסתעפות שבה פנה המדע, ולתהות בדבר העילה לבחירה ומה היה מתחולל אם היתה מועדפת הסתעפות אחרת, או אז אולי היינו משתוממים כיצד סמכנו ידינו על התיאוריות המדעיות הקיימות.

הערה: תעתיק מתוך כתב יד מלפני תשע שנים. פה ושם, שינויים קלים.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.