בית העלמין נושם ומתפתח

13/03/2008 בשעה 07:18 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על בית העלמין נושם ומתפתח

שורות שורות של ברושים ניצבו מעל רגבים ישנים
אדמה שאיבדה תקווה כרעה תחת הרוחות
ליד הדרך נחו אבנים בהירות
ופה ושם בצבצו ענפים יבשים
מעידים על רפיונו של הטבע

זרוע כבדה ניערה עלים דקים
מנתקת קורי עכביש רכים
ומוסיפה זעם לתחושת הרוגע
מצליחה לשכוח לרגע את כל האבדון
אף קרן אור לא תצלח להבקיע את חומת הצל

עיניים מלאות צמא עוקבות אחר טור נמלים
והרהור חולף פתאום על סדר ועולם
חשוך כאן והיום עודו מאיר
הרגליים מתרחקות אל צידה של השמש
שם אין פרחים ולריח יש אופי אחר

בחורף מתקבצים מים בין הגזעים
ועננים עבים משתקפים על פני השלוליות
בוץ מלכלך ודאי ידביק את כל הפירורים
אבל לא את אלה שממשיכים להתפורר ולהתפורר
לאבק נוסף שיכביד על משקלם

אני צועד עם הנמלים לאורך הדרך
בין אבנים גדולות וקטנות
הופך אחת אחת וחש טחב לח מתחת
רמשים זעירים מציצים אליי
אבל אין בהלה, רק סקרנות של עולם נפלא

אני מתיישב על תל קטן ומתבונן סביב
עיניי שולטות במרחב
מפרידות בין שלטי מתכת לצבעי האדמה
אני מחפש מפלט
ואין מוצא לכאב

גזע עתיק יומין שוכב לו על הארץ
אזוב רך כיסה את קליפתו
ובין סדקיו שוכנות המוני חיות
בית מאושר לאלו דייריו
ולי יש בית אחר, לא מובן

האוויר לא זע ממקומו ודמיון חולה
שומע קריעת חוט חלש
צליל בלי משמעות, רק קול מיותר
ואוזניים שומעות ציפייה לזעקה
אין שלווה במרחבי הדממה

העיניים תרות סביב סביב
אולי יבחינו במשהו מוזר
רק ספסלים של אבן עומדים בדרך
מאחוריהם כובשות האילנות את המבט
הן לא יודעות זאת, מה הן יודעות?

גרוני זועק ואין שומע
אין גם דמעות, רק שתיקה של מורא
יש אהבה לחיים
אבל אין מי שימלא את כל התפקידים
של אהבה ושל חיים

אני רוצה לברוח
לא לראות יותר את הברושים
רוצה להיות שם
רחוק כל כך מן העצים
להביט מעלה מעלה ולראות שמיים צוחקים

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.