חורף עירוני ללא ראשנים

11/03/2008 ב- 12:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על חורף עירוני ללא ראשנים
תגים:

הייתי בכתה ב' כשהחלטתי מה בדעתי להיעשות. בהפסקת האוכל ניגשתי לגאולה ואילנית שפטפטו בין הנגיסות. פניתי לגאולה בנחישות והודעתי לה שאני אהיה חוקר טבע. זו היתה החלטה תכופה. מסופקני אם הרהרתי בדבר כך לפני כן. גאולה העלתה על פניה חיוך מבודח ואילנית גירשה אותי משם. כל כך מתאים לך, אמרה, לשחק כל היום בבוץ.

אהבתי את גאולה. היא ידעה על כך. באחד השיעורים לא התאפקתי וביקשתי מן המורה לרשום דבר מה על הלוח. שרטטתי באיטיות תשבץ המורכב מן האותיות ג א ו ל ה ומילאתי את המשבצות באותיות. כשסיימתי, הסתובבתי שבע רצון אל שאר התלמידים. היכן ההגדרות? שאלה אותי המורה. התקשיתי להבין מה רצונה ולבסוף חזרתי בבושת פנים אל כיסאי. אילנית לא עצרה בעצמה וצחקה בקול חלוש. היא היתה התלמידה הכי חרוצה בכיתה.

כשנשמע הצלצול המורה לנו לשוב לכיתה שאלתי את גאולה מה דעתה על החלטתי. גאולה קבעה שהיא תהיה רופאה. התעניינתי אם תרצה להכין את שיעורי הבית יחד עימי אחרי גמר הלימודים. היא השיבה שאילנית כבר הזמינה אותה. לא הופתעתי מתשובתה. גאולה התגוררה הרחק מבית הספר. בדרך כלל היא שהתה אצל אילנית אחר הצהרים. אז אולי תצאי קצת לשלולית כשתסיימו, אני אהיה שם, הודעתי לה.

ילדותי חלפה עליי ביד אליהו ובסביבותיה. בכתה ב' למדתי בבית הספר 'הגליל ' שבנווה צה"ל. מעבר לכביש השתרע 'גן התקווה' רחב הידיים. קצהו הרחוק של הגן גבל ברחוב בועז שבשכונת התקווה. אילנית התגוררה ברחוב הזה. בגלל גאולה הגעתי לביתה פעמים רבות. אחותה הגדולה של אילנית ועפרה חזה, שגרה בבית הסמוך, נהגו תמיד להקניט אותי. שתיהן שימשו מדריכות בקייטנה שבה השתתפתי. הן היו חברות טובות.

את עפרה לא כל כך חיבבתי. כשהכרתיה היא כבר היתה זמרת צעירה. עם זאת, אינני זוכר שהופיעה על הבימה של 'גן התקווה' כנהוג מדי ליל רביעי. באחת הפעמים שאלתי אותה מדוע היא מגרדת את פניה ביד הזו במקום ביד האחרת. היא שאלה בסלחנות למה אני מתכוון. השבתי לה כי לפי הבחנתי מרבית האנשים המשתמשים בדרך כלל ביד ימין מגרדים את הפנים ביד שמאל, ולהיפך. אבל כשמגרד להם בצד ימין שמאחורי הראש אז הם משתמשים ביד ימין, ולהיפך. לעומת זאת, היא פועלת באופן הפוך. עפרה הסתכלה עליי במבט של תוכחה ואמרה לי: אתה ילד מאד מאד מוזר! בתגובה לדבריה, ביקשתי לבעוט בה בנעליים האורטופדיות שהיו לי והיא נמלטה בזעקות מהולות בצחקוקים.

אחר הצהרים ההוא ביליתי בשלולית שליד ביתה של אילנית. מדובר היה באדמת בור נרחבת ששלולית גדולה נקוותה בה בימי החורף. זו היתה השלולית הראשונה שבחנתי בימות חיי. כיום, כשלושים שנה אחרי כן, אוכל לספר בגאווה כי ספורים הם בני האדם הבקיאים כמותי בטבען של שלוליות. תומר, הנכד של סגולה, סייע לי לאסוף ראשנים. בינתיים חלף זמן רב וגאולה לא יצאה החוצה.

לבשתי על פרצופי נימה בעלת חשיבות וניגשתי לביתה של אילנית. אחותה שוחחה בחצר עם חברתה ושתיהן צרחו עליי שלא להיכנס עם הנעליים מלאות הבוץ. הן סירבו לקרוא לגאולה ואני איבדתי את סבלנותי. כעבור דקותיים חזרתי לשם עם דלי מלא במי שלולית. גאולה יצאה לקראתי מהורהרת. אתה באמת רוצה להיות חוקר טבע, שאלה בנעימות. באמת כך תבלה כל חייך בשלוליות? למה לך? הסתכלתי עליה בתדהמה מסוימת. לבסוף עניתי לה נחרצות: עוד כמה שנים ייבנו על השלולית הזו בתים, וצריך לחקור אותה לפני שהיא תיעלם. את לא חושבת?

גאולה הרגיעה אותי ברכות: השלולית הזאת לא תיעלם אף פעם. אם היא תיעלם איך תהיה חוקר טבע? אתה צריך שלוליות כדי להיות חוקר טבע, כך אני חושבת. חייכתי אליה בהבנה ואמרתי בהססנות שהיא כנראה צודקת. למרבה התוגה, שנים ספורות אחרי כן הוקם בית אבות על שטח הבור. מי שחולף שם כיום אינו יכול לנחש כלל כי פעם שכנה שם שלולית גדולה בעונת החורף, וכי בילה לידה ילד קטן שהחליט להיות חוקר טבע.

השלוליות של תל אביב נעלמו כלא היו, ובמקומן צצו ועלו בניינים חדשים. הטבע הפראי נרמס תחת צעדי ההתפתחות האורבנית ואין בכוחו להינצל. אם עד לפני עשרים שנה היתה נשמעת בלילות שירת הקרפדים לאורך רחובות העיר, הרי בימינו החליפה אותה צרימת צופרי המכוניות. אולי בעוד כמה עשורים לא תזדקק האנושות לחוקרי טבע. כבר לא יישאר מאום לחקור.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.