אנטי-אובססיה לנסיכת הנילוס

01/03/2008 ב- 10:02 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על אנטי-אובססיה לנסיכת הנילוס

מאז באתי לעולם התווספו לגופי כשמונים קילוגרם, אינספור קשרים בין תאי עצב, וגם כל מיני גחמות שהשתלטו על התנהגותי הרציונאלית. אני מנסה בכל מאודי להתנער מהן, אבל לא רק שאינן מרפות מאחיזתן החזקה, אלא לוכדות אליהן קולגות מטופשות אף יותר.


את התפרצות הר הגעש וזוב באוגוסט 79 ניתן לתאר מנקודות מבט רבות. יכולה להיות זו נקודת מבטו של כורם בעיצומה של עונת בציר הגפנים. המורדות הפוריים של ההר מבטיחים ענבים מפליאים בטיבם, וכך יש בכוחו של המספר לכלול פרטים מנעימים על תעשיית היין הנפוליטנית באותם ימים, בשילוב המאורעות ההרסניים. אפשר שתהיה זו נקודת מבטה של כובסת באחת הווילות המפוארות שעיטרו את עיירת הקיט הרקולנאום. דרך תיאורה ניתן לדווח על שהתרחש בעת ההיא בקרב בני מעמדות שונים בתכלית, מעבד נוכרי ועד אציל מקומי, ואפילו אודות רינונים בעלי גרעין היסטורי. יכולה להיות זו נקודת מבטו של קצין בצי הקיסרי המערבי. אוגוסטוס קבע כי במפרץ נפולי יוקם הנמל שממנו תחלוש האימפריה האדירה על הים התיכון. זווית הסתכלות מעין זו עשויה לספק מידע רב על חייהם המחמירים של אנשי הצבא הרומי, וכן תיאור מפורט על אורחותיו של צי קדום ושיטות לוחמתו.

בכלל, הקמת העיר מיסנום, בה שכן הצי, היתה ניצחון זמני של האדם על הטבע. על פי תנאי המקום, שום ישוב עירוני לא יכול היה להתקיים שם. לא היה אף מקור מים גדול להסתמך עליו, למעט כמה בארות ומעיינות קטנים. רק 'אקווה אוגוסטה' הפכה את קיומה של מיסנום לאפשרי. היתה זו אמת המים הארוכה ביותר בתבל, שבנייתה נחשבת עד ימינו לאחד ממבצעי ההנדסה המרשימים שנעשו מעולם. אי שם הרחק, בגבעות עטויות האורנים של האפנינים, לכדה 'אקווה אוגוסטה' את מי המעיינות והסיעה אותם דרך תעלות תת-קרקעיות החצובות בהרים, על פני שורות קשתות שהוקמו מעל גיאיות, אל חצי האי מיסנום, בשיפוע יורד של שתי אצבעות במאה מטרים לכל אורכה. קצת יותר מזה והמים יסדקו את הקירות, קצת פחות מזה וזרימת המים תיעצר.

אין להתפלא, אפוא, שהסופר האנגלי רוברט האריס בחר לספר אודות התפרצות הווזוב דרך עיניו של מהנדס מים. גיבור הרומן ההיסטורי 'פומפיי' הוא מאריוס אטיליוס פרימוס, שהופקד על ה'אקווה אוגוסטה' ימים אחדים לפני שהביס הטבע את האדם במאבק קצר ומחריד. התיאורים הטכניים השזורים בעלילה מאפשרים להעלות בדמיון את תפקודה של מערכת לאספקת מים בעת העתיקה. מים אשר הזינו מזרקות לשתייה, שדות מעובדים, בתי מרחץ ואף בריכות דגים.

כבר בפתיחת הרומן מוזעק האקווריוס אטיליוס לבריכת המורנות. עבד הושלך אליה ונאכל חי על ידי הפיות המשוננים. למרבה האירוניה, היה האומלל אחראי בימות שגרה על האכלתן, ויותר מכולם ידע מה מעוללות השיניים החדות לבשר טרפן. כמה שעות קודם לכן התגלו מוליות אדומות צפות על המים בבריכה אחרת, וכשלא הועילו הסבריו לאדוניו בדבר סיבת מותם של הדגים היקרים הללו אזי נחרץ גורלו.

אטיליוס הגיע מאוחר מדי לבריכת הדגים אבל הזמן דחק בו. אם לא יזדרז במלאכתו עשויים למות בצמא כרבע מיליון איש. מותו האכזרי של העבד התגמד לפתע בעיניו. רעידת אדמה שמקורה בהר הגעש פגעה קשות ב'אקווה אוגוסטה' ואספקת המים לכמה ערים נפסקה. למוליות האדומות לא נותרה מלכתחילה תקווה. מוטל היה על אטיליוס לעדכן את פליניוס הזקן ששימש כמפקד הצי ולבקש את אישורו על מנת לתקן את המפגע. בינתיים נמשתה אחת המורנות מן המים והוגשה לשולחן. אניני טעם נפוליטנים סברו שבשר אדם מוסיף גוון פיקנטי לטעם המורנה. מאכלים מחליאים לדידי נחשבים למעדן משובח במקום ובזמן אחר.

זוהי הסיבה המובנת והבלתי ברורה שאני נמנע מלאכול את דג נסיכת הנילוס. כמו במלחמת העולם השנייה, כשחיילים מורעבים חדלו לצוד למאכל חזירי יער שזללו בלילה הקודם את גופות חבריהם, כך המראות של אלפי גוויות הצפות על פני נהרות אפריקה – בזמן שבני ההוטו טבחו בבני הטוטסי – הביאו להוצאת נסיכת הנילוס מן התפריט במקומות רבים בעולם. לכול היה ידוע כיצד התפטמה לפתע אוכלוסייתו של דג טורף זה באותן שנים. ברם, למרות שרצח העם שאירע ברואנדה חלף ועבר, אני עדיין לא מצליח לנתק את בשר האדם מחוליות שרשרת המזון שבראשה ניצבת נסיכת הנילוס. לעיתים אין כל היגיון ממשי בשיגעון.

אם רק אבקש להיזכר, אצליח לבטח למנות בן רגע כמה עשרות "נוהגים טפיליים" מעין אלו שנוספו לחיי מעת שנולדתי. חלקם חשובים להישרדותי, אחרים פשוט מאוסים ואין כל דרך מעשית להשתחרר מהם. אפשר כי ראשיתם צצה כבר ברתיעה הנלמדת מן האש הצורבת, וממשיכה בהפניית הראש שמאלה וימינה בחציית הכביש, לא משום שכך לימדוני, אלא מפני שבילדותי כמעט נדרסתי על ידי מכונית חולפת. לא מכבר שמעתי מפי אמריקני כי מטוס שחולף בשמי הכרך הניו יורקי מלווה במבט ערני עד שהוא נעלם באופק. מהי ההסתברות ששוב יתרסק שם כלי טיס על גורד שחקים? האם עודנו קיים סיכוי ששרידי אדם מצויים בדגי נסיכת הנילוס?

מגיל קטן לא יכולתי להתיישב בנינוחות על מושב האוטובוס מבלי לבדוק אם מוצמד אליו מסטיק. אני תמיד מביט לתוך עיניו של כלב אימתני, כי נאמר לי שדי בכך כדי להקפיא כל זעם מצידה של החיה המפחידה. כשהייתי פעוט זינקה עליי חתולה מתוך שדה חמציצים, ומאז, בכל פעם שאני חודר לתוך הסבך, אני יוצר רעש רב כדי שהחתולות תימלטנה מפניי בטרם עת. למותר לציין שאינני מצליח לחצות אף גשר בנחל הירקון ללא התרגשות קלה, והדבר המעיק מכול הוא היצמדותי לדופן המעלית, מן היום שבה משקולת צנחה מטה ומחצה אדם שניצב במרכזה. בי נשבעתי, לא פעם ויתרתי על כניסה למעלית כשנתברר כי לא אצליח להידחק לאחת הפינות.

בחלוף השנים השכלתי לדעת כי "נוהג טפילי" הוא טיפוס חברותי מאד. לא רק שאינו מתבודד וסולד מחברת אחרים, אלא היפוכו של דבר מתרחש אצלו. אט אט הוא מקבץ במחיצתו עוד ועוד "נוהגים טפיליים" עד שהחיים הפשוטים והנבונים הופכים למעצבנים. הנה, אמת המים התלויה על קשתות בעיבוריו של קיבוץ לוחמי הגטאות. בהיותי נער התרתה בי מדריכת טיולים שלא להשתהות תחתיה זמן רב. הואיל וביליתי בגליל המערבי כמה שנים מחיי, הזדמנתי לאמת המים הזו פעמים רבות, ובכל עת שכזו לא העזתי לחלוף מתחת לה לפני שבדקתי דרכי מילוט, ורק אז גמרתי אומר לעבור בנתיב המסוכן, כשעיניי מופנות מעלה כדי לקדם כל סכנה.

אכן, מאז שהקימוה הרומאים פסעו תחתיה מיליוני אנשים וחזרו הביתה בשלום, אולם מבנים סופם ליפול, וכל יממה שחולפת מקדמת בעשרים וארבע שעות מועד זה. עם זאת, אדם אמיץ אנוכי. אומנם ניתן לפסוע בתוך אמת המים היבשה רק מרחק קצר, אבל אינני נוהג להחמיץ הליכה זו חרף החששות הכבדים. אני מצטייד באמירות חינניות דוגמת "מלח מים, מלח מים", ואז צועד בגאון אל עבר מותי המתקרב או שלא.

אלא שלא די בהרגלי המגונה עליו דיווחתי, כי בפעמיים האחרונות אותן עשיתי על אמת המים הייתי עוד יותר מפוחד. לליבי התגנבה דאגה חדשה ולפיה בדיוק ברגע חסר המזל יתרחש רעש אדמה עז, ואני אמצא עצמי קבור תחת ההריסות. אין זה משעשע כלל. על פי עוצמתן ותאוצתן של פעימות ליבי על אמת המים, אני באמת ובתמים עלול למות… מהתקף לב בשל חרדה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.